התיאוריה הזאת מסבירה את הנפילה של "האח הגדול"
מה קרה הפעם בשכונה של פרסי האקדמיה? איך הסרט על חנה רובינא מתמודד עם בעיית חומרים חמורה? ואיזה דם לשוני נמצא על הידיים של טליה עובדיה? רועי אבן רואה את כל מה שיש בטלוויזיה כדי שאתם לא תצטרכו, ועשה לכם סדר בדברים הכי חשובים
-
שנה שכונה
בדיוק כמו שעולם האופנה כבר לא מושתת רק על אחת, כך גם טקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה (כאן 11) מאבד מכוחו - שהיה מצומצם מאוד מלכתחילה. הטקס שנערך השבוע הוכיח שוב שחברי האקדמיה הישראלית (בהם הח"מ) בהכרח יתכנסו לאותן הצבעות צפויות ומשעממות: בחירה כמעט-אוטומטית בתוכן של התאגיד אפילו כשזו נטולת הצדקה, תוך נהירה חסרת פשרות אל עבר המועמד הכי מתבקש ובעיקר לבן ברשימה. כמה סמלי שהייצוג הכי מגוון בקרב השחקנים הזוכים היה שני פרסים שהוענקו לאלון אבוטבול לאחר מותו, והיו אף הם תולדה של הצבעה אוטומטית שלא הופעל בה שיקול דעת (מילא על "יקומות", אבל "הגרמני"? אין מצב). וזה עוד לפני הונאת הקטגוריות של "מקום שמח", דרמה קומית מפורשת שהוגשה כדרמה ודחקה החוצה סדרות פחות פופוליסטיות ממנה. מקרה קלאסי של זכייה מבורכת, פשוט בזירה הלא נכונה. זמן טוב להזכיר שלא מזמן הייתה כאן קטגוריית דרמות קומיות נפרדת, כזו שנועה קולר ממש זכתה בה, ושסדרת המערכונים "יקומות" הייתה אמורה להתחרות ב"ארץ נהדרת" ולא ב"בלאדי מורי" או "ילדחרא".
בכל מקרה, למי נשאר זמן להתלונן על הדברים האלה כשהטקס עצמו מספק די והותר סיבות למבוכה. הימצאות בשטח בטקס פרסי האקדמיה גילתה את מה שבקושי ראו על המסך - וזה שגם השנה, למרות ריבוי הטאלנטים והשידור החי, עד סוף הערב לא נותרה כמעט נפש חיה באולם. הזוכים חותכים הביתה ברגע שהפסלון מוגש להם, המפסידים כנ"ל. לא משנה כמה קטן וצפוף יהיה החדר, בסיום האירוע עדיין יהיו בו יותר קרחות מבטיסה הלוך לטורקיה. מצד שני, לכו תאשימו אותם. הטקס היה כרגיל ארוך ברמה בלתי נסבלת, והניסיון החביב של המנחות תום יער ושירה נאור לעשות טינה פיי ואיימי פולר הלך ואיבד מהעוקץ שלו ככל שהן הלכו ואיבדו פוקוס בעצמן. דווקא הפיילוט הלא רשמי של טליה ברטפלד, שהגישה פרס ונאמה על נועה קולר בעודה לובשת חולצת נועה קולר, עורר חשק גדול לקבל בשנה הבאה עוד ממנה. אבל על מי אנחנו עובדים: אם האקדמיה תשחזר משהו, זה את רגעי השכונה שיוכיחו שישראל לא בנויה לשום שידור חי.
מה לראות?
את "גארי" (דיסני+), ספיישל בן שעה מבית "הדוב" שנחת בהפתעה גמורה - ואמור גם להגביה את הציפיות לקראת העונה האחרונה שלה. בפועל הוא בעיקר מעורר מחשבות על הדרמה המשפחתית הנשגבת שהסדרה הזו הייתה יכולה להיות, ושמעולם לא קיבלה את קדמת הבמה. לביקורת המלאה.
-
מי שמע על חנה ואילנה
מצד אחד, אין שום סיבה שצמד האם-בת של חנה ואילנה רובינא לא יקבל דוקו חגיגי על קריירות מפוארות ומערכת יחסים פגומה. מצד שני, כפי שמגדיר זאת ירון לונדון, הימים היו הימים שבהם התרבות הישראלית כולה התרכזה באותו קילומטר רבוע. רוצה לומר - "רובינא: היה רע לתפארת" (הוט) מתרחש בעבר הרחוק, אפילו רחוק מדי, והוא מתמודד עם בעיית חומרים חמורה. כי מלבד תדמיתה הדיוואית והאולם ההוא ב"הבימה", חנה רובינא לא הותירה אחריה מורשת חומרית אמיתית. כל חייה היו על הבמה, בעוד שעל המסך נותרו ממנה שרידים ספורים. לא מן הנמנע שיש מי שחושבים עליה בכלל דרך החיקוי האלמותי של יעל שרוני. כבר כמעט 50 שנה שאין אותה, בתה היחידה מתה אף היא בקורונה, ולשושלת הזו נותרה רק נכדה נטולת ילדים.
ובכל זאת, הקושי הטכני לא מורגש ולו לרגע ב"היה רע לתפארת". עם חמש מערכות ומינימום חומרים חדשים, הסרט על הרובינות עדיין עשיר - ולכן לא מפתיע לגלות שהעורך שלו הוא שאולי מלמד, מי שעשה בדוקו על עמוס גוטמן פלאים דומים עם חוסרים דומים. מרואיינים בודדים (בקולם בלבד) והמון-המון תמונות מפיחים בו חיים, מחזקים ומנגישים את המיתוס על האמא שהייתה הולכת ברגל לתיאטרון והבת שאחראית לכמה שירים בלתי נשכחים. אפילו הניימדרופינג המתיש והכל כך תל אביבי מרגיש הכרחי: ככה זה כשחנה הייתה עם אלכסנדר פן, ואילנה עם אורי זוהר. זה לא שהנשים האלה ממוסגרות חלילה באמצעות גברים. ספק כמה מצופי הסרט היו בחיים כשחנה רובינא זרחה על הבמה, זכו לראות את גדולת השחקניות בפעולה. וספק אם מישהו מהם לא מרגיש שהיה שם בעצמו, אחרי דוקו כזה יסודי ומהוקצע.
פריים אחד למזכרת
מה יותר נסתר כאן: ה"הקלטות" של השרה עידית סילמן שהגיעו לערוץ 14 ונעטפו כחשיפה עיתונאית, או הבושה של הכתב מוטי קסטל?
-
שיח חירשים
בשבת האחרונה, בדיוק כשהמודחת הטרייה סיימה להתגלש החוצה על מגלשת ההשפלות, הגיע הרגע שהתבשל כמעט חודשיים: העונה הזאת של "האח הגדול" (רשת 13) הוכתרה סופית ככישלון. יעידו על כך הרייטינג הנמוך, הבאזז המצומצם מבעבר, הצופים האדוקים שחתכו ובעיקר העובדה שאפילו כניסת הדיירים השנייה - בהיקפים חסרי תקדים - לא הצליחה להדביק מחדש את הקהל. נקודת האמצע של העונה חלפה, וכך גם נקודת האל-חזור שלה. אבל זה שהנפילה ברורה ומוחשית עדיין לא מסביר מה גרם לה. זמן טוב להציף תיאוריה.
בדיוק כמו שהציבור חצה מזמן את מחסום הבושה בנוגע לצפייה ב"האח הגדול", כך בשלה העת שאותו ציבור יחצה מחסום נוסף - ויודה שהצפייה שלו בטלוויזיה, כל טלוויזיה, הפכה לפעילות דו-מסכית במובהק. עין אחת ושתי אוזניים על המסך הגדול בסלון, עין שנייה על הטלפון הקטן ביד. גוללים, מתכתבים, משחקים, הסוטים אפילו יצפו במקביל בעוד טלוויזיה. ו"האח הגדול" היא תוכנית שהחוויה הדו-מסכית מהווה חלק בלתי נפרד ממנה: התחרות מתקיימת ברובה דווקא בקטעים הגנוזים בטיקטוק, בעמודי הדיירים ברשתות החברתיות, בגילויי התמיכה של רמטכ"ל "צבא האמת" גיא קרידוס. צפייה ב"האח", בייחוד בעונה שבה הפרקים עצמם מסריחים משעמום, מחייבת את המקבול הזה. אבל אז העיניים פוזלות כהרגלן לטלפון, והאוזניים מגלות שאין להן איך להסתדר. קידוש הנבערות מהעונות הקודמות לא רק החמיר בעונה הזאת, אלא גם הידרדר לכדי אסופת דיירים שלא יודעים לדבר. ממש לא יודעים לדבר, במובן הכי בסיסי שיש. אי אפשר להבין אותם מבעד לכל המלמולים וציפויי השיניים, וכשזה המצב התלות בכתוביות לא נופלת מזו של סדרה סקנדינבית. רק שאז, בניגוד לאיזה מותחן טוב שבאמת תופס את תשומת הלב, אין איך למקבל. פלונטר.
ואפילו אם מצליחים, איכשהו, להבין מה דיירי "האח הגדול" אומרים - כל מה שמגלים שם זה התעללות בגופה שהיא השפה העברית. אלה כבר מזמן לא ההתקטננות המוכרת או החומרים לעוד פוסט מנג'ס של האקדמיה, אלא תורת לחימה טלוויזיונית בכל מה שסביר. השבוע מישהי עם מבטא לא ברור נאלצה לתקן מישהו שאומרים "עשרה" ולא "עשר". שתי (או שני) דקות אחר כך, ושוב דיירים תיקנו אחד את השני על שם המספר. ואז גם על זה שצריך לומר "רוקם עור וגידים" ולא "קורם", למרות שהדייר שאמר "קורם" דווקא צדק. כדי להשלים את מעגל הטמטום הזה, כשאותו דייר אמר "טקסט" הכתוביות תמללו את זה כ"טסקט". פעמיים. וזה עוד לפני הפיגועים הלשוניים התכופים כמו "חרב פפיון", "יד בפה ויד בלב" ו"להטיח בברזל בעודו חם". או השחיקה של מושגים מסוימים עד לכדי אובדן משמעות מוחלט. הדם על הידיים של טליה עובדיה מלפני כמה עונות, ומה שהיא עשתה למילים "שיח" ו"סיטואציה". כי השיח הלקוי שצמח ב"האח הגדול" הפך למכשול בלתי אפשרי, הן מבחינת הסבלנות של הצופים והן מבחינת היכולת הטכנית שלהם להישאר קשובים. זו הסיטואציה, והיא עילגת להחריד.
בשבוע הבא
גמר "המירוץ למיליון" (קשת 12, 10.5); פרקי סיום העונה של "נסרין" עם נסרין קדרי (הוט, כנ"ל); "רוסטר" עם סטיב קארל (HBO מקס, 11.5); ו"הקאמבק" עם ליסה קודרו, שזו גם עונתה האחרונה (HBO מקס, כנ"ל); נטפליקס מבעירה מחדש את הגריל הקומי עם "הרוסט של קווין הארט" (נטפליקס, כנ"ל); נועם בתן מופיע בחצי הגמר של אירוויזיון 2026 (כאן 11, 12.5); והיקום הטלוויזיוני של מארוול מתרחב בקטנה עם הספיישל "המעניש: חיסול אחרון" (דיסני+, 13.5).
צילום טליה ברטפלד: מתוך טקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה, כאן 11 / צילום חנה רובינא: מתוך "רובינא: היה רע לתפארת", הוט / צילום הקלטות סילמן: ערוץ 14
מצאתם טעות לשון?