"האח הגדול" חזרה בלי הריגוש של פעם. הסיבה ברורה

האוזניים עדיין שומעות במעומעם את ה"מחוסלת" של שלקה, אבל "האח הגדול" כבר חזרה לעונה נוספת - והפעם גיא זו-ארץ ולירון ויצמן אפילו לא צריכים לעצור ולקחת נשימה. זוהי העונה ה-20 של מכונת הריאליטי המשומנת, העשירית שלה ברשת 13 והשלישית שלה מאז פרוץ המלחמה. רק שבמקום לחגוג את מה שיש בה, נדמה שרבים בהפקה ישמחו לחגוג את מה שאין: מותר לחזור לספור את מניין הימים, מותר להשיב את תמונות הדיירים לקיר בסלון, אפשר גם להפסיק להאיר את הבמה בצהוב. אין יותר חטופים שדורשים התייחסות צולעת, למעשה אפשר ממש ללהק בת משפחה של שלושה מהם לתוכנית ולקוות שזה יחליק לאנשים בגרון. כל מה שצריך הפעם זו אפולוגטיקה קצרה וצפויה לרגל המלחמה עם איראן, עטופה בנאומים על עוגן בימים קשים, כאילו כל מי שצופה בהם לא חצה את המחסום המנטלי הזה שלשום.

בקצב מהיר להפליא ואף להחריד, אחד אחרי השני נכנסו דיירי ערב הבכורה - שלמעשה לא ממש היה ערב, אלא אחר צהריים שצילומיו הסתיימו עוד לפני שריקת הפתיחה. והם לא בדיוק נכנסו, אלא נערמו בזריזות אחד על השני כמו התרעות פיקוד העורף, שבאופן מפתיע לא הפריעו למשדר וחסכו את הדיון הטרחני הבלתי נמנע. גם העונה ניצח על תעודות הזהות תום אבני בכובעו כבמאי, הפעם באווירת קרקס ועם ניצול מקסימלי של כל תוכנת AI שהתקציב הרשה. הנה פאינה, הסדרנית שנראית כמו דמות הרבה יותר מורכבת ומבטיחה מהגאג ההוא בטיקטוק; הנה אלירן, ה"חבר חדש" של אביבית מהחתונה של ליהיא; הנה פיינליסטית "הכוכב הבא" אור כהן והנה גאיה קלדרון, דוגמנית ונציגת משפחות החטופים לשעבר. במציאות סוריאליסטית שכזו, אפשר אפילו לטעון שכהן היא לא בוגרת הריאליטי היחידה בקאסט.

והיו גם דיירים אנונימיים, כלומר אנונימיים למי שלא בטיקטוק. עומר הוא מר ישראל, זוהר הוא קאובוי עצום וסוליסט, שלי היא "דוגמנית בכאילו". לא להתבלבל עם מירה נואף, הטרנסית הבדואית, שהיא "דוגמנית בגדים מוכנים". הקטע של פטל הוא שקוראים לה פטל, הקטע של נדב הוא שהוא חובב ניקיון, הקטע של תמיר הוא שהוא גמול מסמים - סיפור חיים שפעם היה מתכון לזוכה ודאי, והיום נוטה להתגלות כסימן זיהוי של פצצות מתקתקות. טל היא תל אביבית רגילה שמתעקשת שהיא לא התל אביבית הרגילה. הילי היא תל אביבית רגילה שמתעקשת שהיא לא התל אביבית הרגילה. זו לא טעות הקלדה, אלא ליהוק כפול ומיותר.

אבל האמת היא שמי שדילג על ערב הפתיחה של "האח הגדול" לא זקוק לפירוט הזה. עד לפני כמה עונות עוד התלוותה למשדרים האלה איזושהי אי-ודאות, איזשהו ריגוש - כל מיני רגעי "מעניין מי יביאו לה" או "שנייה, הם אמרו שקוראים לה גאיה, זו בטח תהיה X". היום הכל כבר ידוע מראש, ספק דולף ספק מודלף, וצרוב על גבי כל עמוד בידור אפשרי. המצב הזה מגלח חלק נכבד מההתלהבות שמתלווה לאירועי הפתיחה של "האח", שהם מסורת ישראלית לכל דבר ועניין, ואך סמלי שהטקס הזה נלקח דווקא בעונה שתציג לראשונה טקסים חלופיים: שיקולי הלוח של רשת ("שיקולים" במובן של "לא נשאר להם מה לשדר") הובילו לעונה הרגילה הראשונה שנפתחת בחודש מרץ. זה אומר ליל סדר ראשון ויום עצמאות ראשון, שזה אחלה, ומצד שני גם יום השואה ויום הזיכרון. עד שזה יקרה גיא-זו כבר בהחלט אמור להתחפף לצילומי "הישרדות", אז לירון ויצמן היא זו שתצטרך להתאמן, שוב, על הנשימות העמוקות.