"יקומות" של רועי כפרי היא ניצול משמח של כספי הציבור

היא לא מחזיקה שיבוץ בפריים טיים, לא מדברת באותה שפה של מצביעי טקסי הפרסים, ומתוקף הגדרתה בהכרח לא תהפוך ללהיט מיינסטרימי - אבל דווקא בגלל כל אלה, "יקומות" של רועי כפרי היא מהניצולים הכי משמחים של כספי השידור הציבורי. אין תרבות בלי יצירות נישה, וגם אם במקרה של ישראל "נישה" היא תמיד "אותם עשרה אנשים מתל אביב", אין עוררין על כך שכפרי הוא מהראשונים שמצדיקים צ'ק פתוח לכל הרעיונות הביזאריים שלו. אותם רעיונות שבאמצעותם הוא שינה בשני העשורים האחרונים את פני קומדיית הרשת המקומית.

כפרי - לשעבר "ניצה ולחם", "חתולונובלה", "תור ליאור" ו"בקיצור" שהביאה אותו למדורת השבט של "ארץ נהדרת" - יצר בתחילת העשור עבור התאגיד שני מערכונים תחת כותרת הגג של "יקומות", שבדיעבד מתבררים כפיילוטים. הסדרה הקומית שלו ושל שותפו גון בן ארי בכאן 11, שהיא בתכלס סדרת מערכונים מתוחכמת מהרגיל, ממשיכה את החזון שהחל שם ואף משלבת את חומרי המקור בצורה גאונית. למרות שקשה לקרוא לזה חזון, או להשתמש באיזשהו מושג מעולמות הסדר וההגדרות. יותר פשוט למנות את שמות המשתתפים: "יקומות" לגמרי נשענת על הכתפיים של כפרי, שמוכיח בה את היכולות הוורסטיליות שלו כשחקן קומי, ורשימת האורחים הממש לא סולידית מונה את תיקי דיין, אסי כהן, נועה קולר, יעל אבקסיס, גל תורן, שי אביבי, דניאל חן, אודי כגן, דנה מודן, אביתר פאקינג בנאי ואלון אבוטבול בסיבוב פרידה שהוא סיבוב ניצחון.

מאחר שהסגנון הקומי של כפרי מוכר לכל מי שמלווה אותו מספיק זמן, אי אפשר להאשים את "יקומות" בהעתקה ממישהו, אפילו לא בשאיבת השראה - למרות שכמה סדרות "קח כסף ותעשה מה שבא לך", למשל זו של טים רובינסון מנטפליקס, בהחלט קופצות לראש במהלך הצפייה. ואם "די, שיגעת" ההיא משמשת איזשהו רפרנס, שכן היא תפסה בענק בקרב הקהל החתרני שכפרי תמיד מכוון אליו, יש רגעים שבהם "יקומות" מצחיקה אפילו יותר ממנה. ברגעים אחרים היא דווקא מעוררת חשק למציאות שבה כפרי היה עושה כמעשה רובינסון ו-HBO, וממשיך ליצירה קומדיה לינארית ונגישה יחסית לז'אנר, שכן גם בה אפשר לקבל קנבס ריק עבור כל המוזרויות האפשריות.

בשעה שהמיינסטרים הקומי בישראל מחויב לחלוטין להערות על אקטואליה או גניבת סרטונים מטוויטר, ב"יקומות" - וגם ב"מי זאת" של התאגיד, אם להיות הוגנים - יש מערכונים שהם בדיוק מה שהם: מערכונים. גדולים יותר מזמן או מקום, אפילו כשהם קטנים. ברור שעלולים לקרוס עם חלקם, אבל רק ככה מתעלים לגבהים חדשים. לא במקרה הדימוי שמלווה את פרק הפתיחה של הסדרה הוא הזפזופ בטלוויזיה: אי אפשר לדעת על מה נופלים, אי אפשר לדעת אם נופלים, וכן, לפעמים נופלים. רק שלפעמים מקבלים "הופה ז'", או את עידו קציר בהופעה קטנה וקורעת, או את יעל אבקסיס בבית ספר להתמסרות קומית. לפעמים, בעודה פותחת סוגריים בתוך סוגריים בתוך הערת שוליים, "יקומות" אפילו נהיית אישית ואינטימית. פוטנציאל הוויראליות (היחסית) בהחלט קיים בנישה שאליה היא מכוונת, פוטנציאל הציטוטים הקאלטיים מעט פחות. והפוטנציאל של כפרי עצמו הוא לא פונקציה, כי כבר עכשיו ברור שמדובר בגאון.