"חברת הכיסאות" מאזנת בשלמות בין המטומטם, הדפוק והמותח

לצד הכסף שהיא שופכת על השתלטות עולמית בתחום הסטרימינג - שזו גם הסיבה שבגללה הסדרה הנ"ל לא תהיה זמינה בישראל עד השקת HBO מקס - תמיד אפשר לסמוך על HBO שתיתן אשראי נדיב לאיזשהו יוצר קומי קצת נישתי וקצת מופרע. דני מקברייד קיבל את "על הפנים" ו"משפחת ג'מסטון", ניית'ן פילדר את "חזרה גנרלית" וחוליו טורס את "לוס אספוקיס" ו"פנטזמאס". עכשיו הגיע תורו של טים רובינסון, אקס "סאטרדיי נייט לייב", "דטרויטרס" ו"די, שיגעת" הנטפליקסית, לקבל הזדמנות לזרוח עם תקציבי עתק.

"חברת הכיסאות" (The Chair Company), שרובינסון יצר לצד שותפו הקבוע זאק קנין וגם מככב בה, מספרת על רון - ועל היום שבו הוא נפל מכיסא במהלך אירוע חשוב (בעיקר עבורו) בעבודה. עם רציונל דומה לזה של פילדר, הוא הופך את הכיסא השבור ההוא למשאת חייו: "חברת הכיסאות" היא בעצם המסע הבלשי של רון בעקבות הקונספירציה רחבת ההיקף שעומדת מאחורי הרהיט המשרדי. אם אצל פילדר המסע הזה היה מוזר, מציאותי וחכם, אצל רובינסון הוא מוזר, מתוסרט ומטומטם במובן החיובי ביותר של המילה.

כפי שניתן היה לצפות, "חברת הכיסאות" מציגה היתפסויות וקבעונות דומים לאלה שכיכבו במערכונים הוויראליים של רובינסון ב"די, שיגעת" - רק שהפעם הם מובאים כחלק מסיפור ליניארי, עם טוויסטים בסוף כל פרק שמאזנים בשלמות בין הדפוק לבאמת-מותח. כמובן שלצ'ק הפתוח של HBO יש מחיר, והוא ש"חברת הכיסאות" לא ערוכה עד הסוף והייתה מרוויחה מהקצבה של שני פרקים פחות (כל העונה, למעט פרק הסיום, נמסרה מראש לביקורת). אבל ההמלצה עליה רותחת אף על פי כן, לפחות לחובבי האיש והז'אנר: הקומדיה של רובינסון מורכבת מאסופת האנשים המביכים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ומסופרת מנקודת מבטו של המביך מכולם. אם לפספס פה ושם, אז לפחות עם אנשים שלוקחים לקצה את התעוזה, הביזאר והקומדיה.