החרם על אבי שושן הוא עדות למדינה מתוקנת
איך התוכנית המלווה של פאולה רוזנברג מתעלה על הריאליטי עצמו? איזו הצעה נדב פרי צריך לקבל? ולמה ההיתממות מול "הישרדות" מיותרת? רועי אבן רואה את כל מה שיש בטלוויזיה כדי שאתם לא תצטרכו, ומסביר על מה באמת כדאי לכם לדבר
-
מכפילת כוח
מתמודדי "דאבל על הכסף", הריאליטי הראשון בתולדות התאגיד, מקבלים מדי פרק סכום כסף שאותו הם נדרשים - ולרוב אף מצליחים - להכפיל. וזה בדיוק מה שהתאגיד עצמו עשה עם התוכנית, רק הפוך: שם לקחו פורמט קיים ומשבצת פנויה בלוח השידורים וביצעו בהם השמדת ערך, כל הדרך לנתונים מאכזבים ואפס הייפ. לכן כל כך מצחיק להיזכר מדי שבוע בקיומה של "אחרי הדאבל" (כאן 11), תוכנית מלווה שאמורה הייתה להמשיך וללבות באזז שלא הגיע מעולם. האולפן מבטיח "דיונים וגם ויכוחים על כל מה שעניין אותנו בפרקים האחרונים", משפט שכל איבר בו תלוש יותר מהשני, ושיא הניתוק מגיע בכל ניסיון להפוך את "לעשות דאבל" למטבע לשון מבוקש. אם ביצועי "דאבל על הכסף" הם בגדר עץ נופל ביער, "אחרי הדאבל" היא כמו שלט הכוונה לעץ שכבר נפל.
את התוכניות המלוות להפקות הריאליטי מובילים לרוב טאלנטים צעירים על הרצף שבין מאיה קיי לקווין רובין, אבל ב"אחרי הדאבל" מי שנבחרה למשימה היא דווקא פאולה רוזנברג המצוינת - שמקבלת בה ג'וב טלוויזיוני ראשון מאז פרוץ המלחמה ועזיבתה את ישראל. הפאנל המתחלף שסביבה מורכב ממיטב האורחים של "פאולה וליאון" לדורותיה, עם שמות כמו עינב בובליל, ליבי נחימובסקי, נועה יהודאי, אור שפיץ, נוי הדס וכוכב הנוער דילן דרור שמחזיק עט כדי להיראות רציני. ודווקא שם, בתהומות של חוסר העניין, מתגלה ערך מוסף: "אחרי הדאבל" מספקת רגל מסיימת לכל אספקט כספי שמופיע בתחרות, מנגישה הסברים על אתגרים והזדמנויות בהקמת עסקים עצמאיים, מתעמקת בתופעות כמו חרדיות ליברלית ובעיקר מגבה את הנ"ל עם נתונים גולמיים, מרכיב מעשיר יותר מכל ריאיון חובה עם הזוג המודח. וזו תפיסה מסקרנת של מוסד התוכניות המלוות, כי בעוד שאחרות מעדיפות להנמיך את השיח סביב הריאליטי התורן ולמשוך אותו למחוזות הסלבס, "אחרי הדאבל" בוחרת להגביה. מקרה היסטורי שבו תוכן הבונוס מתעלה על המקור, ובפער ניכר.
מה לראות?
את "נוקטורן" (אפל TV), דרמת הפשע הסגרירית והברוטלית שנשענת על חבית נפץ של רגשות - ובעודה עוברת על כל קלישאות הז'אנר, היא דואגת לעשות אותן נכון. לביקורת המלאה.
-
פרי בשל
"אפשר תיקון אחד?", התפרץ נדב פרי עוד לפני שסיימו להציג אותו ב"פגישה עם רוני קובן" (כאן 11), "אני לא עיתונאי". זה לא נאמר בעקבות בוז למקצוע, אלא להפך - פרי מתייחס ביראת קודש לתואר, משווה אותו לרופא, ומבהיר שמבחינתו הוא כבר למעלה מעשור לא נחשב אחד כזה. את העיתונות הוא עזב ביום שבו עזב את ערוץ 10 לטובת עסקי הגז, והגשת פודקאסט מצליח או התארחות בפאנל "פגוש את העיתונות" (קשת 12) ויתר רצועות הערוץ לא מחזירים אותו לשם. "פרשן פוליטי", סיכם לבסוף עם קובן. זה היה פרק מצטיין של תוכנית הברנז'ה, שמצד אחד נתנה לאורח הזדמנות לפרוש את משנתו מול תוצאות הבחירות ומצד שני קיבלה ממנו התבטאויות לא מובנות מאליהן בנוגע לחבר עמית סגל. נקודת שיא של פלרטוט בן חמש שנים, בין פרי לאפשרות שיחזור לתקשורת במשרה מלאה.
ונכון לעכשיו, פרי לא מנצל אותה. חצי שנה חלפה מאז שסיים את פרק הגז של קורות חייו המקצועיים, וההיגיון אמר שזה רק עניין של זמן עד שישתלב רשמית באחד מערוצי הטלוויזיה - אם לא בתור עיתונאי על מלא, אז לכל הפחות כפרשן. האינטליגנציה, יכולת הניסוח והזיכרון המפואר הם דברים שכל חברת חדשות תרוויח מהם, וכל חברת חדשות זקוקה להם עכשיו יותר מאי-פעם. הסיבה לכך היא לא רק תוצאות הבחירות וההתנגשות שלהן עם קונספציות באולפנים, אלא גם כל מה שהגיע אחר כך: עיתונאים רבים נותנים לדעות שלהם, על נתניהו ובכלל, להכתיב את האופן שבו הם מנתחים ומתווכים את הפלונטר הפוליטי הנוכחי. פתאום הם מחליטים מהן הבטחות הבחירות הכי חשובות, פתאום אפשר להעלים עין מדמויות לא נוחות, פתאום סוגיית ההשתמטות היא עניין פתיר. פרי לא מתכחש לכך שיהיה צורך להפר הבטחות מסוימות, אבל לפי שעה הוא דווקא מלא-מלא במחנה האחדותניקים. רואה בלית ברירה את המספרים, משקיף מבעד לספינים, ומבין שבחירות נוספות הן בגדר איום קיומי. מעטים האנשים שמייצגים את המחנה הליברלי בכזו ענייניות ועם כל כך מעט בוז כלפי המחנה השני. לצד ליאור שליין, פרי וכל מה שהוא מייצג הם בין המנצחים היחידים של מערכת הבחירות הזאת. הגיע הזמן לתת לו הצעה שלא יוכל להגיד לה לא.
פריים אחד למזכרת
היה שלום, קהל ה-AI של גמר "דה וויס אולסטארס" (רשת 13). תמיד נזכור שהיית קיים יותר מהקהל האמיתי של העונה.
-
גבוה, נמוך ועגיל בפטמה
ייאמר לזכות אבי שושן: הוא היחיד שמסוגל לגרום גם לליר עוז וגם ליוכבד ליפשיץ לעלות להגיב לו ב"הצינור". השורד הכי דומיננטי בעונה הזאת של "הישרדות" (רשת 13) - כל כך דומיננטי שהוא למעשה המנחה שלה - עונה על כל הציפיות שהיו ממנו ומספק מדי פרק שילוב בין גבוה, נמוך ועגיל בפטמה. הוא ימתין להתנצלות מחטופה, יאשים שורד בכישלון במשימה בגלל שלא שמר שבת, יכנה שורדת אחרת "הכלבה של המדינה" ואז יסרב לשתף פעולה עם תוכניות הערוץ, כשלפי דיווחים הסיבה לכך היא טענתו שנגרם לו נזק תדמיתי. כמו בתביעת הדיבה האגדית ההיא של אורן חזן, בשביל נזק תדמיתי קודם כל נדרשת תדמית.
מערכת ההפעלה של אבי שושן - או כפי שיותר מדי אנשים קוראים לו לאחרונה, אבי בן שושן - לא שונה באופן מהותי מזו שניהלה את ג'ודי ניר מוזס ב"המטבח המנצח VIP". אבל בעוד ששניהם הגיעו לריאליטי כדי לחולל מהומה, ניר מוזס דבקה בהערות מנותקות ומטרידות מהיציע. שושן, לעומתה, מוסר את העלבונות שלו בבוטות ודורסנות. מנהיג על האי ומוביל דעת קהל שמתנהג כמו קואליציה בת אדם אחד, שחקן במשחק טלוויזיה שמדבר את דרכו לכדי השתלטות על הפורמט. והוא מדבר על עצמו בגוף שלישי, כמובן. הביטוי הכי טוב לזה לא היה קשור לביזוי חטופים או מיזוגיניה, אלא הגיעה דווקא באחד מרגעיו האנושיים של שושן: הסיפור של השורדת ליר עוז על הטרגדיות שחוותה גרם לו להחליט על דעת עצמו שהיא לא התאבלה מספיק על המשפחה שלה, כי הוא הרי יודע מה היא צריכה יותר משהיא יודעת בעצמה. שושן הסתובב בין חברי השבט, חילק תפקידים לטקס זיכרון שאיש לא הזדקק לו, והסביר למצלמה ש"ראיתי עיניים ריקות, ראיתי נפש אבודה ונשמה תועה". והרי איזו דרך ראויה יותר לנהוג בנפש אבודה מאשר לקרוא לה אחר כך "הכלבה של המדינה".
מאחר שישראל תמיד הייתה, ותמיד תהיה, בית אח גדול אחד גדול - הזעזוע מהתנהגותו של שושן הפך מיד להזדעקות על כך שעושים עליו חרם. ובמקרה הזה ההיתממות מיותרת: המתקפות כלפיו על החוף ובתגובות אולי חורגות מגבול הטעם הטוב, אבל מה שהוא חווה כרגע זה מה שכל שמאלני מול ערוץ 14 חווה כשהוא צופה בו. מי שמתבטא ככה לא יכול להתלונן על המקומות שהדיון הציבורי מידרדר אליהם, אפילו כש"הפטריוטים" מוציאים אותו לחופשה עד שיסיים את המחויבויות המקבילות. ההיעדרות הכפויה הזאת מערוץ 14 היא סיום בטעם חמוץ למסע הבחירות של שושן, פודקאסטר שניסה להיות הג'ו רוגן של הקמפיין ובסוף מצא את עצמו מראיין רק פוליטיקאים מהימין ונעלם מרגעי ההכרעה בגלל חלומו להיות בריאליטי. במשך תקופה ארוכה הוא בנה את עצמו בתור הנקודה שבה הון סמלי פוגש שלטון ובמידת הצורך יכול גם לחבר אותך לעיתון, רק שאז חיבתו למצלמות סחפה אותו לריבים מכוערים עם משפיעניות. עוד ועוד אנשים נחשפים אליו כעת, כי כבר לא מדובר בדמות ברנז'אית-ימנית. ועוד ועוד אנשים מותשים ממנו, כי מדובר בדמות ריאליטי בלתי אפשרית. תקראו לזה חרם, תקראו לזה עדות למדינה מתוקנת, העיקר שלא תקראו לו לעונות נוספות בעתיד.
בשבוע הבא
פרק הסיום של "אנשים שפגשתי" (כאן 11, 8.11); עונה חדשה של "הטבח" (יס, 10.11); אסי כהן וליאת הר לב - הפעם לא כשאולי ואירנה - מתאחדים בדרמה הקומית "לא קרה כלום", שיצרה שירלי מושיוף מ"איש חשוב מאוד" (הוט, 12.11); וגיא עמיר וחנן סביון חוזרים עם עונה נוספת של "באש ובמים" (נטפליקס, כנ"ל).
צילום פאולה רוזנברג: מתוך "אחרי הדאבל", כאן 11 / צילום נדב פרי: מתוך "פגישה עם רוני קובן", כאן 11 / צילום קהל AI: מתוך "דה וויס אולסטארס", רשת 13
מצאתם טעות לשון?