"נוקטורן" משיגה את כל מה שהיא רוצה. והיא רוצה המון

לא חסרות דרכים לבטא באמצעותן עד כמה נוקטורן (Nocturne) מתעלה על רוב דרמות הפשע האחרות בטלוויזיה, ותכף זה יקרה. אבל הדרך הפשוטה מכולן תהיה באמצעות מילה אחת: סקנדינביה. זה לא רק מוצאו של הסיפור, שמעובד כעת לסדרה אמריקאית באפל TV, אלא גם המושג הכי הולם להסביר בעזרתו את האיכויות שלה. מותחן סגרירי, ברוטלי, עוכר שלווה, שלמרות כל האלמנטים הקרים האלה עדיין נשען על חבית נפץ של רגשות. בזכות זה "נוקטורן" לוקחת כל קלישאה אפשרית בז'אנר, ואז עושה אותה נכון.

העיבוד הטלוויזיוני של רואן ג'ופה מבוסס על שני ספרים מאת לארס קפלר, שם העט של בני הזוג השוודים אלכסנדרה ואלכסנדר אנדוריל. הגיבור יונה לינה הופך ב"נוקטורן" לג'ונה לין, והוא מגולם על ידי לייב שרייבר מתהילת "ריי דונובן". ג'ונה הוא בלש במחלק הרצח של פילדלפיה שפרש לחיים שקטים במערב פנסילבניה, עד שעמיתיו מגיעים אליו הביתה ומודיעים לו - הנה קלישאה ראשונה - ש"עברו שלוש שנים, אתה חייב לחזור". ג'ונה - והנה קלישאה שנייה - הוא חלק מקהילה שלא חזרה לעצמה, ובטח שלא חזר לעצמו. במשך שנים הכירו אותו כמי שמסוגל למצוא את כולם, חוץ מאת מי שהוא ממשיך לחפש עד עכשיו. אחרי טרגדיה משפחתית הוא גם לא מוצא שלוות נפש, ובונה בית עץ לבת שכבר איננה.

אז למה ג'ונה צריך לחזור? בגלל הילד מייקל פרוסט (לנדון ולנטין), קורבן של רוצח סדרתי שמתגלה לפתע שהוא בחיים - אבל חוזר הביתה בלי אחותו, שנעלמה יחד איתו. החיפוש המחודש אחר הנעדרת האחרונה מקפיץ את כל הכוחות בסביבה, ואת צופי "נוקטורן" הוא מקפיץ למיקום מרכזי בעלילה: בית החולים הפסיכיאטרי שבו מוחזק בבידוד הרוצח יורק וולטר (סטיבן גראהם, "התבגרות"), גרסה עוד יותר הארדקוריסטית של "קן הקוקייה". יורק הוא טיפוס אפל עד כדי סיכון הסוהרים והחברים לאגף, עם יכולת השפעה כמעט על-טבעית שהופכת אותו לחשוד במעשים שבוצעו בזמן שכבר היה מאחורי סורג ובריח. למרות כל המשאבים הפיזיים שהוא מבריח לתוך התא של עצמו, כלי הנשק האמיתי של יורק הוא מידע.

הציר השלישי של "נוקטורן" הוא סאגה באוור (זאזי ביטס, "אטלנטה") - סוכנת FBI, בת טיפוחיו של ג'ונה, אישה שחוותה מקרוב את האכזריות של יורק, ומי שנשלחת בסתר לאותו בית חולים פסיכיאטרי כדי להשיג פריצת דרך. סאגה היא סופר-גאונה, עם טקטיקות שומטות לסתות בתחכום שלהן, והקרב הסמוי שלה מול יורק הוא בראש ובראשונה קרב מוחות. בשולי הקאסט, אצל דמויות המשנה המעט פחות מתוחכמות, נמצאים גם כריסי מץ ("החיים עצמם") בתפקיד אמא של מייקל, רורי קולקין (אח-של ואח-של) בתפקיד הקשר היחיד של יורק לעולם החיצון, וביל קמפ ופורנה ג'גנאתן (שניהם מ"ליל האירוע") בתפקיד הבוסים ברשויות אכיפת החוק.

אין ספק ש"נוקטורן" מתמודדת עם ריבוי עלילות, אבל במקום שאלו יתורגמו לכאוס, הצופים זוכים לקבל שניים-שלושה קליף-האנגרים בסיום כל פרק (שבעה ראשונים, מתוך עשרה, נמסרו מראש למבקרים). ג'ופה יודע בדיוק מה הוא עושה בעודו סוגר באיטיות את החורים בסיפורי הרקע של הדמויות, וגם אם לעתים הסדרה מדלגת בחוסר אלגנטיות על מכשולים פסיכולוגיים - למשל דמות שיוצאת למשימה קריטית בלי לקחת איתה את הטלפון - חוויית הצפייה בה לא נופלת מזו של הפסגות הכי גבוהות בז'אנר. תחשבו למשל על "אסירים", סרט המופת של דני וילנב. "נוקטורן" רוצה המון דברים במהלך עשרת הפרקים שלה, והיא משיגה את כל אחד מהם.