"זגורי אימפריה" היא האחרונה שצריכה להתבזות ככה
איך איבר מין אחד סדק טאבו ישראלי ותיק? למה המחירים שיוסף שילוח שילם מהדהדים גם בימים הנוכחיים? והאם אין שום אפשרות לפנות למזרחים כאל בני אדם? רועי אבן רואה את כל מה שיש בטלוויזיה כדי שאתם לא תצטרכו, ומסביר על מה באמת כדאי לכם לדבר
-
אברהם הלך לשם
בפרק הרביעי של "מטכליסטים" (יס), הקומדיה הלגמרי דרמטית שיצר ערן זרחוביץ' על חוויותיו בסיירת, יש טוויסט משמעותי: פוגו, הבריון בגילומו של אברהם ארנסון, לובש חולצה. עד אותו שלב הלוחם שמר על רוטציה - חצי מהזמן המצלמה התמקדה על שרירי החזה שלו, חצי מהזמן על שרירי הגב - הכל כדי לבנות באופן אמין ביותר את הדמות של ארנסון בסדרה, הגרסה הישראלית והירוקה לגסטון שהוא מגלם כרגע על הבמות ב"היפה והחיה". אבל ארנסון, כישרון עולה שמספק ב"מטכליסטים" את אחת מתצוגות המשחק הטובות של השנה (כחלק מקאסט שמספק כמה וכמה כאלה), לא נשאר מכוסה לאורך זמן. בצעד חריג מאוד לטלוויזיה הישראלית, הוא שולף את איבר המין שלו וחושף אותו מול הקהל.
זו סצינה קצרה אך חשובה. היא מעלה שאלות (האם זה באמת מקל הפוגו של פוגו?), מספקת תשובות (כשהשחקן לא מפשיל מכנסיים זה לרוב אומר שלא, אבל מי יודע) - ולפני שמישהו מספיק להתעכב עליה, העלילה הזאת כבר מתקדמת להתפתחות מפתיעה ומורכבת בהובלת בר ברימר. גם היא מאתגרת את הציפיות שהיו מ"מטכליסטים", כסדרה מאת ערן זרחוביץ' וכסדרה על גברים ישראלים בכלל. בשני המקרים אפשר כמעט לשמוע את הטאבו הטלוויזיוני שנסדק, ממש כמו אצל דרמה צבאית נוספת ששודרה לאחרונה: "החמאם" (כאן 11), משל תנ"כי מוזר ולא מאוד מגובש, שבנתה את סיפור דוד ויהונתן שלה בעזרת שלל דיאלוגי פאליים ולא מעט התכנסויות גבריות במקלחת. שם, עם שחקנים צעירים ומעולים אחרים כמו עונג אפרון ויואב רוטמן, העירום לא היה פרונטלי אך שירת את אותה מטרה. דור חדש של יוצרים חוזר אחורה לשירות הצבאי כדי להרהר בגבריות של ימינו, ועל הדרך מאתגר מוסכמות שעד עכשיו אתגרו רק באמריקה. זה לא היה כזה משכנע בלי פרטנרים מבטיחים, אמיצים ובעיקר מחויבים כל כך.
מה לראות?
את "ריקי ג'רווייס: תמותה" (נטפליקס), מופע הסטנדאפ החדש של ענק הקומדיה הבריטי - שתמיד מצליח לאתגר את הפוליטיקלי קורקט בלי שמישהו ירצה לבטל אותו למחרת. מומלץ במיוחד לאנשים שלא הבינו למה כל הסטנדאפיסטים בעולם החליפו את שאגות הצחוק במחיאות כפיים מתוך הסכמה. לביקורת המלאה.
-
הטוב, הרע והלא נורא
במסגרת המאמץ המוערך להעמיד דוקו על כל אייקון קולנוע ישראלי - רצוי מסוג גבר - הפעם הגיע למסכי הטלוויזיה "בעל החלומות" (יס והוט): סרט תיעודי מקיף, שאפתני, טיפה אומנותי מהממוצע, על חייהם של יוסף שילוח ושל השד העדתי. כי למרות הצלילה לעומק הרזומה המפואר שלו, במשך חלק לא מבוטל מהסרט שילוח עצמו דווקא מרגיש כמו שחקן משני. ככה זה כשהביוגרפיה שלך הולכת כל כך אחורה, עד לימים שבהם היה חצי-סביר לינוק מאישה מוסלמית, ובמקביל מציגה סיפור אוניברסלי ומעורר הזדהות על מי שהרגיש והיה מהגר נצחי. אדם שבימי השיא המקצועיים שלו עשה ארבעה סרטים בשנה, ובימי השפל האישיים שלו שכב עם שלוש נשים ביממה.
מצד אחד, "בעל החלומות" הוא ממש לא דוקו שטוח או ויקיפדי - תורמים לכך החומרים האינטימיים שצילמה בתו - אבל מצד שני הוא כבר אומר ומפרשן בעצמו כמעט כל מסקנה שניתן להפיק ממנו. ובכל זאת, אין ספק שהסרט מגיע לשיאו בפרק שמוקדש לפעילות החברתית והפוליטית של שילוח, סמל נשכח של שמאל מזרחי ואפילו אנטי-ציוני. המחיר ששילוח שילם על כך באחרית ימיו, בעקבות אמירות שהיום אולי באמת היו עולות לו בחייו (או משכנעות אותו להתקרנף כמו כל האחרים), מהדהד במיוחד מול אירועי הימים הנוכחיים. ואפשר גם לראות ב"בעל החלומות" הסבר לאובדן הדרך שהקולנוע הישראלי חווה לאחרונה, בין השיקולים המסחריים לאומנותיים ולאינטרסים מלמעלה, כששילוח עצמו צלח את כל אלה בכישרון של פעם ב-. צלח, ולא נתן לפוליטיקה להכתיב את האופן שבו יזכרו ענק כזה.
פריים אחד למזכרת
הודעה חשובה לאנשים עם דעה על החלטתו של שגיא דקל חן להשתתף בפרסומת: זה לא עניינכם.
-
האק מת מצחוק
ואם כבר שמאל מזרחי, או הפער בין מסחריות לאומנותיות, אלה רק חלק מהנושאים שצפו במהלך פרק הקאמבק המצוין - אפילו המופתי - של "זגורי אימפריה" (הוט). אבל עוד לפני הפרק עצמו, 82 דקות של תיאטרון מצולם וסוגיות סוציולוגיות, היה הקמפיין התקשורתי שבישר על חזרתה המאוחרת של סדרת הלהיט: לא סתם שלטי חוצות ומבול באנרים כמו בכל סדרה אחרת, אלא ניסיון ליצוק תוכן אמיתי למסע יחסי הציבור. למנף את המותג הטלוויזיוני המוכח והאהוב לאירוע שגדול מסך פרקיו, לחוויית 360 מעלות כאילו אנחנו מעבר לים. רק שבין 360 המעלות האלה נמנים גם האנשים שממש צופים ב"זגורי", ולא נראה שמישהו הבין אותם.
יממה לפני בכורת העונה עלה לרשתות החברתיות סרטון בהובלת חן אמסלם, כשמאחוריה מסך ירוק שהפך למנומר. "אני מבקשת, צלחת פיצוחים, ערק, מועבט, אווירה של החיים, מחר זה קורה", הפצירה בצופים - וקינחה ב"תדפקו איפור-שיער". קצת קודם לכן גויסו השחקנים ל"אתגר השבאקייה", עם שאלות טריוויה היתוליות בזמן שנינט טייב וישראל אטיאס מתבקשים לאכול מהמאפה המרוקאי. מלמעלה השקיף השת"פ עם רשת גלידריות המונית, כולל טעמי "שופוני" ו"הכישוף" נטולי המשמעות. והיו גם יצירות AI מנומרות, גאגים בטיקטוק ובעיקר קמפיין תדמיתי עבור חברת הכבלים שזעק "אנחנו מזרחים! בואו אלינו!". עוז זהבי, אם תהיתם, קיבל את חבילת המשה איבגי והועלם ממסע יחסי הציבור. כל אלו מאפיינים קומדיה עממית קלאסית, נניח מפעלותיו של שלום אסייג, לא את "זגורי אימפריה": אם מישהו שכח עד כמה מדובר באחת הסדרות הכי שנונות, אינטלקטואליות ואמיצות על המסך הישראלי, הוא קיבל תזכורת ב-82 הדקות הכמעט-ארטיסטיות שהקימו אותה לתחייה.
ושלא ישתמע אחרת - אנשי הפיצוחים והמועבט לגמרי יכולים לצפות ב-82 הדקות האלה, לנהל עליהן דיונים מעמיקים, להישאר לסצינות הפוסט-קרדיטים ולהבין את כל מה שהיוצר מאור זגורי טמן בין השורות. אין כאן התנשאות חלילה, להפך: זה ניסיון להבין למה "זגורי אימפריה" פנתה אל אותם אנשים באופן כזה מזלזל ומתעליין בהפוך על הפוך, כאילו אי אפשר לומר להם "זו דרמה טובה ומורכבת שממשיכה לאתגר את הטיפול התרבותי בישראל המזרחית של ימינו". וזה עוד לפי השאלה החשובה, שהיא מי בדיוק ירצה לצפות ב-82 הדקות האלה דווקא במועבט עם ערק. ל"זגורי" יש אלמנטים קומיים רבים ותסריט עלבונות מושחז, אבל "אווירה של החיים" היא לא. היא הסדרה האחרונה שצריכה להתבזות ככה. ואגב, גם אם היא הייתה קומדיה מהסוג שנחשב לפעמים לנחות, זה בסדר גמור. העניין הוא לא מה נכון או לא נכון, אלא חוסר ההלימה בין השפה של הסדרה לשפה שאיתה היא משווקת כלפי חוץ. בשנת 2026, והרבה-הרבה לפניה, אפשר ואף רצוי לדבר לקהל המזרחי כאל בני אדם. הריקליימינג של "האק" ואסתטיקה מנומרת לא חייב לעבור דרך גלידת כישופים, או דרך התחושה שמישהו ניסה לדבר לאותם מזרחים "בשפה שלהם" תוך דריסת כל התבונה שיש בסדרה. המעשה הזה משול להשתכנזות ברוורס, וזה כידוע החטא הכי גדול ב"זגורי אימפריה".
בשבוע הבא
עונה חדשה, חמישית במספר, של ריאליטי השידוכים "אהבה חדשה" (רשת 13, 4.1); אחרי יותר מעשור של עבודה, סדרת הדוקו "סיכוי להינצל: מסע אל תוך האור והחושך של אביתר בנאי" יוצאת לאוויר העולם (יס, 8.1); וחובבי המותחנים הנטפליקסיים כנראה יגמעו תוך סוף שבוע אחד את "שלו ושלה" (נטפליקס, כנ"ל).
צילום אברהם ארנסון: מתוך "מטכליסטים", יס / צילום יוסף שילוח: מתוך "בעל החלומות", יס והוט / צילום שגיא דקל חן: מתוך הקמפיין של מזרחי טפחות
מצאתם טעות לשון?