מעבר לכוחנות ולבורות, מיקי זוהר גם קצת צודק

ההתנהלות של מיקי זוהר בשנה האחרונה הייתה כל כך כוחנית, כל כך בורה, כל כך פופוליסטית - והחל מנאומו אמש בטקס פרסי הזוהר, או איך שלא קוראים לו, גם כל כך מגוחכת - שהרוצים בטובתו של הקולנוע הישראלי צריכים לקוות ששר התרבות והספורט יוסיף לתוארו את ה"לשעבר" בהקדם האפשרי. ועדיין, קצת כמו השעון המקולקל המפורסם, זוהר הצליח השנה גם לדייק פעמיים.

לאנשים קשה לראות מורכבות אפילו בתנאים אופטימליים, ועל אחת כמה וככמה כשהם חשים מאוימים. מהבחינה הזו, אי אפשר לצפות מאנשי תעשיית הקולנוע שיהיו קשובים למקומות שבהם זוהר שוכח לרגע לצאת שר תעמולה או סתם לדבר שטויות (אדוני *השר*, ברצינות אמרת אתמול בטקס הפרסים הפרטי שלך ש"הגיע הזמן לשחרר את הקולנוע מהפוליטיקה"?). ועדיין, שתי נקודות שזוהר העלה השנה הן בעיניי - כמבקר קולנוע, כלקטור לשעבר בקרן קולנוע, ופשוט כצופה וכאזרח - תקפות לחלוטין. האחרונה צצה אמש, כשבמסגרת נאומו ביקש להעלות על נס "את היוצרות והיוצרים שנגעו בלבו של הקהל הישראלי"; הראשונה והמשמעותית יותר הייתה בפברואר, כשחתם על הרפורמה בקולנוע הישראלי שהגדילה את תקציבו השנתי מ-100 ל-130 מיליון שקל - וקבעה תעדוף חדש למימון סרטים, כך שהדגש יושם על קולנוע מסחרי ולא אומנותי.

קשה לראות איפה זוהר צודק, מפני שהוא מתקשה להסתיר את האג'נדה האמיתית שלו: להעיף את השמאלנים ממוקד ההשפעה שהוא הקולנוע. אבל זה שכבוד השר פועל מתוך תודעת אויב, ולא משיקולים פרו-תרבותיים, לא משנה את העובדה שהקולנוע הישראלי ממומן-הקרנות אכן פיתח נטייה אל האומנותי/פסטיבלי והתנתק מהקהל שלו - ושזה קרה דווקא מאז כינונו של חוק הקולנוע, שב-1999 הסדיר את המימון לענף והזריק לו תקציבים שבעבר אי אפשר היה אפילו לחלום עליהם.

מלבד הבלחות כמו סרטי "לשחרר את שולי", כל הלהיטים הגדולים של הקולנוע המקומי קדמו לחוק הקולנוע, ולמעשה קדמו גם לשנות ה-90. יש לזה שלל סיבות תרבותיות והיסטוריות - הראשונה היא ירידה עולמית במכירת כרטיסי הקולנוע מאז הופעת הווידאו הביתי על גלגוליו ופורמטיו - אבל זה לא משנה את היחס ההפוך: מדינת ישראל השקיעה יותר בקולנוע, והוא בתמורה הכניס פחות. ואם מישהו יטען שהכל עניין של תקרת זכוכית, כי "היום כולם מעדיפים להישאר בבית מול נטפליקס", הרי שסרטי "שולי" מוכיחים שהקולנוע שלנו עדיין יודע לייצר להיטי ענק.

לפי התפיסה הרווחת, תפיסה שהשר זוהר מקדם במרץ, הקולנוע שלנו נחלק לשני קטבים מובהקים, סגנוניים וקופתיים: "קומדיות עממיות" מול "סרטי איכות". זה הדהוד של כל הדברים האחרים שבהם החברה שלנו מפוצלת; הרי אם להיות כנים עם עצמנו, ההגדרה "עממי" מיוחסת לחלק מאוד ספציפי בעם, ואילו ההגדרה "איכות" כאילו רשומה בטאבו אצל החלק השני. זוהר אמר אמש ש"אנחנו רוצים לעשות משהו ממלכתי למען כולם", אבל רק לפני שבוע אמר גם ש"לא אתן לקומץ בריונים מהשמאל הקיצוני להשתלט על ענף הקולנוע", אז "כולם" הם כנראה מהמחנה שלו. הטון המשסע, שמאפיין את הממשלה שזוהר חבר בה, ממשיך לקבע את התפיסה שהבחירה היא בין איכותי/שמאלני/לא מסחרי ועממי/ימני/מצליח, אבל ראו זה פלא: אין לה ממש קשר למציאות.

"7 ברכות" והטרילוגיה של האחים אלקבץ ("ולקחת לך אישה", "שבעה", גט") היו גם סרטים "עממיים" וגם סרטי איכות על פי כל קנה מידה "למרות" שלא קידמו איזו אג'נדת שמאל; "אפס ביחסי אנוש" היה להיט קומי ענק "למרות" שלא היה "עממי" (כלומר, במובן המכובס של הביטוי). ואם בעצם אין קטבים, וכל מה שיש זה סרטים שמוצאים קהל וכאלה שלא, סרטים טובים וסרטים מחורבנים, אז השאלה שצריכה לעניין את כולם היא איך יוצרים כמה שיותר מהסוג הראשון.

ברפורמה של זוהר נקבע שהרקורד המסחרי של המפיק והיוצר יהיו שיקול בהענקת מימון לסרט, ולכן לא יוגשו יותר לקרנות הקולנוע תסריטים באופן אנונימי. השר אולי התכוון שהכסף צריך ללכת ל"יצרני להיטים" מוכחים, אבל כל מי שמבין חצי דבר בתעשיית הקולנוע יודע שאין דבר כזה. יתרה מזאת: המשמעות האמיתית של הדברים היא החלפת קליקה אחת ("השמאלנית") באחרת ("העממית"), וגם זו לא תשובה סבירה לשאלה "מה נעשה עם 130 מיליון שקל מכספי הציבור" במדינה מתוקנת. אז מה כן? הו, הנה המקום שבו צדק זוהר: הסעיף ברפורמה שמדבר על פוטנציאל קהל והפצה במסגרת שיקולי הקרנות. במילים אחרות, הדרישה היא שהקרנות ישאלו את עצמן אם יש היתכנות לכך שהציבור יתעניין במוצר שבו מושקע הכסף שלו. וזה, לטעמי, המקום שבו נפגשות האג'נדות הלא-תמימות של זוהר ושל הקולנוע הישראלי עצמו. כי בכספי ציבור יש לנהוג בחרדת קודש, וצריך לעשות הכל די למנוע מצב שבו הם מממנים אומנות שאינה מתעניינת בקהל - ואני מקווה ומאמין שהיוצרים והקרנות אינם רוצים להוציא תחת ידם אומנות שהקהל אינו מתעניין בה.

בנקודה הזו אני חייב לחבוש את כובע המבקר ולהדגיש: הקולנוע כאומנות יכול וצריך לאתגר, לעצבן, לבחון גבולות ולהציף עוולות. מהבחינה הזו אין לי רבע טענה למה שנקרא "סרטי כיבוש", אבל כשמדובר בטורי דעה קולנועיים נטו, אין שום סיבה שכספי ציבור יושקעו בהם. בדיוק בשביל זה יש כסף פרטי, מישראל וממקומות אחרים. מצד שני, קחו לדוגמה את "נישואים פיקטיביים" של חיים בוזגלו, שב-1988 היה אחד מהסרטים הישראליים המצליחים של השנה: זה לא היה סרט נטול בעיות, אבל הוא הצליח גם לומר משהו נבון וחתרני על מצבם של הפלסטינים, גם להצחיק וגם להביא קהל לאולמות. השילוב הזה אפשרי גם היום; היוצרים פשוט צריכים לזכור להנגיש את האמת שלהם. לא להסתפק בלצעוק אותה.

בעבר הייתי כאמור לקטור בקרן רבינוביץ' (ואם מישהו מחפש כאן איזה מניע נסתר, אז הדגש הוא על *העבר*; הקדנציה שלי שם הסתיימה הרבה לפני שזו של זוהר החלה). אמרתי אז לגורמים הרלוונטיים שלטעמי יש צורך בסעיף כמו "פוטנציאל קהל", כי האמנתי ואני עדיין מאמין שזאת אשכרה חובה מוסרית כשלקטורים מנווטים כספי ציבור. אמרתי אז גם שתסריטים חייבים להיות מוגשים באנונימיות, כי בעוד שאין שום דרך לחזות להיט, הדרך היחידה שאיכשהו מתקרבת היא שיפוט של תסריט נתון, נקודה. לא של רקורד ובוודאי לא של קליקה. יצא שהרפורמה של זוהר אימצה את החלק הראשון ורמסה את השני - אם מתוך היעדר מושג או רצון ליצור את הקליקה האלטרנטיבית המדוברת, את זה אני לא יודע.

קרן קולנוע שפוסלת סרט על רקע הטיעון שהוא לא יביא קהל לאולמות עושה בעיניי את הדבר הנכון ציבורית ותרבותית. מדיניות כזו גם פותרת מעצמה את הבעיה של זוהר עם "סרטים שנהנים לפגוע בחיילי בצה"ל"; זו אומנם בעיה מדומיינת, סיסמת בחירות שאין לה שום אחיזה במציאות הקולנועית שלנו, אבל נניח שתסריט כזה אכן יוגש לקרן קולנוע: הוא ייפסל ובצדק על סעיף פוטנציאל מסחרי, והנה באמת שחררנו את הקולנוע מהפוליטיקה.

הרפורמה של זוהר כבר מיושמת בימים אלה ברמה כזו או אחרת. אם בעוד שנה יישב אדם אחר במשרד שלו, סביר להניח שנקבל רה-רפורמה - ולו בשל הביזיון המתמשך שהשר המיט על עצמו השנה. אני כאמור מקווה שהוא יילך לעשות לביתו ומהר, אבל דבר אחד ממורשתו צריך להישאר: קרנות הקולנוע חייבות להתחשב בציבור שמשלם את החשבון. רק ככה נקבל טקסי פרסים שבאמת מעלים על נס "את היוצרות והיוצרים שנגעו בלבו של הקהל הישראלי", והם אפילו לא חייבים לבוא מהבייס של שר התרבות והספורט.