"זגורי אימפריה" כיסתה את החור בצורת משה איבגי

בעשר השנים האחרונות, אפילו 11, "זגורי אימפריה" לא הייתה סדרת טלוויזיה אלא בדיחה. אחרי שתי עונות שצולמו בבת אחת והפכו אותה לאחד מלהיטי הטלוויזיה הגדולים של המילניום - בטח בישראל הלא-אשכנזית - התקבלה ההודעה המתבקשת על עונה שלישית. אבל אז הגיעה פרשת משה איבגי, נימוק שהפך לימים לתירוץ, ובמשך קרוב לעשור פרויקט חייו של מאור זגורי לא התקדם לשום מקום. הוא כן התקדם להודעות לעיתונות מטעם HOT, שאחת לשנה-שנתיים הכריזה שהנה, "זגורי" חוזרת לעונה שלישית. והיא לא חזרה, כל פעם בגין סיבה אחרת, כשבינתיים זגורי מפזר עוד הבטחות חסרות בסיס (מה שלום "אודיסאה", דרמת אולם אירועים שהובטחה בשנת 2020?) או מספק תחמושת למי שרק רוצה להסתלבט עליו, בדמות "אנחנו המהפכה" ו"בתולים".

אבל הלא ייאמן קרה, ו"זגורי אימפריה" באמת חזרה. בשלב זה כבר אי אפשר לומר שהבדיחה היא על חשבון המבקרים - אחרי כל כך הרבה זמן הבעיה היא לגמרי התפוקה של התסריטאי והבמאי - וכל שנה שחלפה הגדילה את מידת הציניות שלהם כלפי הסדרה. בימים האחרונים הגיעו ההסברים על "זגורי אנתולוגיה", על עונה שהיא בעצם "עשרה סרטים", על פרק אחד בלבד שנמסר מראש לביקורת ונמשך 82 דקות טבין ותקילין. העיניים כבר התעייפו מרוב גלגולים, בקושי הצליחו להישאר פקוחות מול התוכן עצמו. רק שאז העונה החדשה של "זגורי", לפחות בפרק-סרט הראשון שלה, התגלתה כאחד הדברים הכי מגובשים, שנונים, חכמים ופיקחים שמשודרים פה היום.

העונה השלישית של "זגורי אימפריה" מחזירה את הפוקוס לאביאל (עוז זהבי), שלצד הדאגה למשפחתו הבאר-שבעית ממשיך בתהליך ההשתכנזות שלו: מקריא שירים בערבי פואטרי "סאלאם", מקפיד על פחי מחזור ואפילו יוצאת עם שמאלנית (אריאל סיטבון). שאר האחים שלו נמצאים פחות או יותר במקום שבו נראו לאחרונה, מינוס עסק הפלאפל, כשלסדרה יש מן הסתם חור בצורת משה איבגי - והיא מצליחה לכסות אותו. משפחת זגורי מנערת מעצמה את בבר בכל אופן אפשרי, ברמה שאפילו טיפ-טיפה מעוררת רחמים. לא על איבגי, חלילה, אבל כן על הדמות המורכבת שהוא גילם ושלא מגיע לה שיאמרו עליה כאלה דברים. הרווח הנקי מהמהלך הוא של שרה פון שוורצה בתפקיד אמא ויוי, שכבר בפרק הבכורה נותנת הופעת משחק שמצדיקה פרס. אם לא אקדמיה, אז פרס ישראל.

לאורך 82 הדקות האלה "זגורי אימפריה" ממקמת את עצמה בישראל של ימינו, עם אזכורים לקורונה, המלחמה ואפילו משפחות בוזגלו, קוקה ואזולאי. מצד שני, בזגוריות אופיינית היא גם מספקת קריצות סוריאליסטיות - למשל כשאביאל ובת זוגו החדשה עולים לגג ההוא, הגג של בת הזוג לשעבר ליזי (נינט טייב, שאמורה לחזור בהמשך), כשברקע מתנגן "ים של דמעות". ולמרות ההרגשה שהיא חזרה כאילו מעולם לא עצרה, שזה מצוין, "זגורי" כן מרשה לעצמה לעלות קומה בגזרת הנשכנות אחרי הפרק ההוא על הצפירה ביום השואה. כשהמפגש המשפחתי הסוער עובר מבבר לביבי זו אולי לא פסגת הביקורת הפוליטית בתולדות הדרמה הישראלית, אבל בהחלט מדובר באחד הניסיונות המרשימים ביותר להגיד משהו על 7 באוקטובר מעבר לדברים הכי בסיסיים. כישלון העיכוב שלה מתגלה כהצלחה בגזרת הכתיבה.