"תמותה" של ריקי ג'רווייס: סיבוב ניצחון על הפוליטיקלי קורקט

יצירה, בטח קומית, היא מטבעה לא דבר מאוד מדיד. אבל זה לא עצר את ריקי ג'רווייס - אולי הקומיקאי הכי חתרני שעדיין יש סביבו קונצנזוס - בדרכו לשבור שיא גינס. זה קרה ב"ארמגדון", המופע הקודם שלו שהניב רווחים היסטוריים, הגיע לנטפליקס וזיכה אותו בפרס גלובוס הזהב. המופע החדש שלו, "תמותה" (Mortality), לא הגיע לגינס. הוא נאלץ להסתפק ב-80 מופעים מסביב לעולם, שבירת שיאים בקופות באירופה ומועמדת נוספת לגלובוס שגורלה טרם הוכרע. שום דבר שאפשר להתלונן עליו.

"תמותה", המופע הרביעי של ג'רווייס שעולה בנטפליקס, הוגדר על ידו בתור המופע הכי כן וחשוף שלו. לא מאוד ברור מה עומד מאחורי הקביעה הזאת, בטח אחרי שג'רווייס הראה שהוא יודע להיות כן וחשוף בקומדיה "טוני נולד מחדש", אבל ניחא, כל אחד והסטנדרטים שלו. בסטנדרטים האובייקטיבים "תמותה" אינה שעת קומדיה שונה מכל הקודמות של ג'רווייס - וזה מעולה, כי היא לא אמורה להיות. המופע הזה לא באמת עוסק בדברים חיוביים בחיים, כפי שג'רווייס טוען, אלא דווקא במוטיב החוזר של אפסיות האדם. וזה דבר חיובי בפני עצמו.

במציאות שבה מופעי סטנדאפ רבים התנוונו לכדי הרצאות שכל מה שהן משיגות זה מחיאות כפיים מהימין השמרני או מהשמאל הליברלי - ג'רווייס עדיין מאמין ברעיון המיושן הזה, בדיחות. רצוי שחורות. בדיחות על אנה פרנק, על למה רוצחי גמדים ראויים להקלה בעונש, על חוסר ההגינות בכך שרוצחים-אנסים נאלצים להסתפק בעונש מוות, על כך שאין מה להיבהל באמת ממשבר האקלים כי הוא יכה בעיקר בהודו וסין. אגב גלובוס הזהב, הוא אפילו מפנק בכמה בדיחות שגנז כשהנחה את הטקס. כמו בפעם הקודמת, ואפרופו אותן מחיאות כפיים שמחליפות שאגות צחוק אצל קומיקאים שמרנים אחרים, "תמותה" של ג'רווייס הוא בגדר סיבוב ניצחון על הפוליטיקלי קורקט. כבר לא צריך להתחשב בו או להילחם בו, אפשר פשוט להתעלם. והגאון הבריטי הוא הראשון שמבין את זה, בעודו מספר לקהל הנלהב את הרוטינה הקבועה שלו: בדיחה רגישה, סערת רשת, ניסיון ביטול ואז שבירת שיא גינס. זו לא ריאקציה לשום תנועה חברתית, אלא ביטוי כמותי להומור שחור ברמות הגבוהות ביותר.