"החמאם" צריכה להיגמל מהצבע שישראל התמכרה לו

גם סדרות על קללה הן, בדרכן, סוג של קללה. זה פתרון תסריטאי נוח ליצירת נבל אמורפי - אבל כזה שבהגדרה שלו בהכרח דורש שילוב של אלמנטים פנטסטיים נוספים, כאלה שלתעשיית הטלוויזיה המקומית אין ממש את היכולות או הכוונות לממש אותם. זה המכשול שנתקלו בו לא מעט דרמות קללה ישראליות לאורך השנה האחרונה, למשל "גחליליות", "חזי ובניו" ו"הורסת", והראשונה מהדהדת לא מעט ב"החמאם", דרמת המסתורין החדשה של כאן 11: שתיהן לא רק עוסקות בקללה-לכאורה, אלא מצולמות בין נופי המדבר המרהיבים של הערבה ובקעת הירדן.

בניגוד לסדר היום האזרחי של "גחליליות", "החמאם" נדחסת לתוך המדף העמוס של סדרות הצבא הישראליות. זהו סיפורו של בסיס בבקעה שננטש לפני שני עשורים, ושאליו נשלחת מחלקת לוחמים במטרה "לתפוס מחדש עמדות אסטרטגיות ולייצר הרתעה". שאר הגדוד שלהם נמצא בעזה, אבל צה"ל החליט שזקוק כוח אוטונומי שינהל את הזירה. שאול (דניאל גד) הוא מפקד הצוות, מי שרצף אירועים מסתוריים וקטלניים גורמים לו לחשוד שהמקום קולל. דודי (עונג אפרון), הוא החייל הצעיר והביישן שמגלה מנהיגות תחתיו. בחירת השמות הזו לא מקרית, שכן "החמאם" היא באופן מוצהר עיבוד מודרני לסיפור התנ"כי של שאול ודוד. אמון, קנאה, מורשת והמון מחשבות - לפעמים מעט מבולגנות - על גבריות ישראלית.

ההשראה התנ"כית של "החמאם" הולכת יד ביד עם השראה מעט יותר עדכנית, זו של בסיס חמאם אל-מליח במזרח השומרון שננטש אף הוא לפני שני עשורים. אבל הצהרת הכוונות של היוצר והבמאי מיכאל אללו לא תמיד פוגשת את המציאות בפועל: על אף היותה מהודקת להפליא בצורה - שישה פרקים שבקושי חוצים את ה-40 דקות, ארבעת הראשונים נמסרו מראש לביקורת - התוכן שלה מרגיש מפוזר מדי, ומעלה ספקות רציניות בנוגע ליכולת שלה להסתיים עם רעיון אחד, תפור ונגיש. המסתורין והקללה של "החמאם" פוגשים גם איומים מחוץ ואקלים סמי-מלחמתי (הסדרה צולמה במציאות הקודמת, לפני 7 באוקטובר), ובין כל אלה שזורות עלילות התבגרות ונעורים. העלילות האלו, עם נימה חרמנית שהופכת בהמשך לארוטית, בהחלט מתכתבות עם עננת הגבריות שמרחפת מסביב. רק שמעל פני השטח הרגעים שבונים אותה עוברים כתלושים, רחוקים מהמישור העלילתי המרכזי.

מלבד גד, שמגלם תפקיד די זהה לאחד שגילם ב"המזח", הקאסט של "החמאם" מציג את העלית של שחקני ישראל הצעירים: לצד אפרון בולט יוצא "בלקספייס" אחר, יואב רוטמן, הדמות הכי מסקרנת בסדרה שמגולמת באופן אידיאלי; הצד הנשי מתוחזק על ידי יעלי רוזנבליט ("המפקדת") ומור דימרי ("האמת") המצוינות; ואת אנסמבל החיילים משלימים גילי בלום, רן קפלן, רן מושיוב, לידור אדמוני ועדיאל אדיסו. הצפייה בהם, בני מחזור של מי שקצת אחרי הצילומים יצאו להילחם במקומות מקוללים בדרכם, מקנה ל"החמאם" נקודות זכות על פני סדרות צבא אחרות. הדמויות מדברות על האנשים שהן מכירות "בחוץ", ופה הסביבה מדברית וממש אין קליטה, אבל הבידוד שהן מתארות הוא הבידוד שכל חייל יכול להזדהות איתו.

"החמאם" לא טובה כמו שהיא יפה, הרמה שלה לא הכי עקבית וכמיטב המסורת הכל יוכרע לפי פרק סיום הסדרה. לכן חבל שכל היופי הזה מגולם בעוד דרמה ישראלית שמכורה לגווני ירוק - תרתי משמע - עם נגיעות שובבות של חום וצהוב. את הדברים שהיא רוצה לספר, על דור הגברים הזה ועל הקללות שלו, היא הייתה יכולה לספר גם אם הייתה נגמלת מהמלכודות העייפות של הסדרות הצבאיות. מי שצופה בפרומו שלה, או בפוסטר, או אפילו בפרקים עצמם, לא באמת יבין במה היא נבדלת מכל דרמה צבאית אחרת. אבל ההבדלים האלה קיימים, קבורים מתחת לחול ואבק ודיבורי קללות שספק אם באמת מעניינים אפילו את עצמה. חבל שהיא לא חופרת יותר מהר כדי להבליט אותם.