יש שירים שברגע שאתה שומע אותם אתה מתחבר מיד לרגע, לתקופה, לאווירה שמגדירה אירוע בלי שבכלל תצטרך לחשוב. שירים שמזוהים עם רגעים קולקטיביים, תקופות בחייה של אומה. כך למשל "באב אל וואד" שנכתב על ידי חיים גורי במהלך מלחמת העצמאות. גורי הקדיש את שירו לחברים שנפלו בקרבות על הדרך לירושלים.
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ניר דבורי
כזה היה גם "ירושלים של זהב" שכתבה נעמי שמר. שלושה שבועות לאחר שבוצע בהופעת בכורה בפסטיבל הזמר, פרצה מלחמת ששת הימים - במהלכה אוחדה ירושלים. שמר שהתה באותו הזמן בסיני עם להקה צבאית. כששמעה ברדיו את הצנחנים שרים את שירה ליד הכותל, החליטה להוסיף בית חדש לשיר, בו הנגידה את המצב לפני ואחרי המלחמה. לעומת "איכה יבשו בורות המים" ו"ואין פוקד את הר הבית" הכריז הבית החדש "חזרנו אל בורות המים" ו"שופר קורא בהר הבית". במתכונתו המחודשת נעשה השיר פופולרי מאוד, גם בימינו, והפך למעין המנון לא רשמי.
מתוך הכאב שהביאו איתן המלחמות, נוצרה תרבות פטריוטיות. אמונה שלמה באחדות והעלאת המורל הציבורי - חלקן נתנו ביטוי למחאה, ואחרות נתנו ביטוי לזיכרון ולהנצחה. לאורך השנים נאספו מגוון יצירות שהפכו נכס צאן ברזל. שירים שמתנגנים בימי זיכרון והטביעו חותם של ממש על המוסיקה הישראלית. לאורך שנותיה של המדינה היו לא מעט תקופות מתח ומשבר לאומיות, מבצעים ואירועים מכוננים שבעקבותיהם נולדו שירים. שירים המזוהים עם מלחמות ישראל.
חלק בלתי נפרד מהרפרטואר הישראלי
השיר "לו יהי", שנכתב גם הוא על ידי נעמי שמר, נוצר בהשראת שירם של הביטלס "LET IT BE" והפך לשיר הדגל של מלחמת יום הכיפורים, שהייתה לאחת הקשות ביותר שידעה ישראל. "לו יהי" שונה מרוב שירי המלחמה עד לאותה תקופה. הוא לא היה לעוד "שיר פלמ"ח" על תקומה וגבורה וגם לא שיר עצב או על אובדן, אלא שיר שמבטא יותר מכל את הייאוש ואת הקרע שלראשונה הורגשו בחברה הישראלית, ואת התקווה העזה שבאה בעקבות כך. השורה הפותחת בשיר אולי מתמצתת זאת יותר מכל: "עוד יש מפרש לבן באופק מול ענן שחור כבד - כל שנבקש לו יהי".
אבל האם יש עוד מקום בכלל לשירי מלחמות? האם כותבים כאן עוד שירים כאלה בכלל? והאם הציבור מחפש חדשים או נהנה להתרפק על אלה שנכתבו בעבר? לאורך ההיסטוריה הקרבית של המדינה, שירי מלחמות היו תמיד חלק בלתי נפרד מההוויה הציבורית ומהרפרטואר התרבותי שלנו. "האמיני יום יבוא", "הן אפשר", "הרעות", "שתי אצבעות מצידון", "בתי את בוכה או צוחקת", "גבעת התחמושת", "עמק דותן", "שארם א שייח", "היה לי חבר היה לי אח", "המלחמה האחרונה", "מי ידע שכך יהיה", "על גגות תל אביב" - כל אלה, ועוד רבים אחרים, הפכו ללהיטי ענק בזכות הקישור שלהם למלחמות ישראל.
"שתי אצבעות מצידון" הוכתר לשיר המלחמה הרשמי של מלחמת הלבנון הראשונה רק שנה לאחריה. השיר, שנכתב על ידי אלי מדורסקי, קיבל חשיפה גדולה בעקבות הסרט "שתי אצבעות מצידון" - שם היה לשיר הנושא. בשיר זה נדחקו, לראשונה, הממלכתיות וכובד הראש שכל כך אופייניים לשירי המלחמות. את מקומם הם פינו לטובת הפן האישי והעממי. "אני יושב בדיכאון כל היום בסיור", "חייל שבוז מלבנון". דרך השינוי הזה ניתן ללמוד גם על השינוי בחברה הישראלית, בדרך הסתכלותה על המציאות, וביחס שלה למלחמות.
"לאף אחד אין חשק לשיר על מלחמות"
רוביק רוזנטל, עיתונאי וסופר העוסק בשפה ובלשנות, תוהה לאן נעלמו שירי המלחמות. לדבריו - כבר אין יותר כאלה: "שירי המלחמה והחיילים של המדינה כתובים יותר כשירי מורל, והם נועדו לחזק ולתחזק את מיתוס החייל ואת ההצדקה לצאת ולהילחם. רוב רובם של השירים האלה נולדו בתקופת זמן קצרה מאוד, אפילו במונחים של חיי מדינת ישראל: ממבצע קדש ב-1956 ועד שלהי מלחמת יום הכיפורים ב-1973. 17 שנים בסך הכל".
"שירי המלחמה הקדושה בסיני הולידו זמר כמעט דתי, ואחריהם נכתבו שירים שהפכו להמנונים של חילות שונים. עוצבה בהם גם דמות החייל. השאלה היא: מה קרה? הרי הצבא הוא עדיין, לטוב ולרע, האתוס היציב ביותר של מדינת ישראל, והחייל הקרבי הוא עדיין הסמל החי שלה. דווקא בימים של מאבק בהשתמטות ושל התכנסות רוב הציבור סביב התחושה ש"העולם כולו נגדנו" (כשם שירו הנושן של יורם טהרלב) מתבקשים לכאורה שירי עידוד וחיזוק האתוס. זה לא קורה", סיפר רוזנטל.
רוזנטל תולה את הסיבה במלחמות עצמן. "הן אינן מאפשרות להפיק שירים שאפשר להזדהות איתם ולשיר בלב שלם. מלחמת יום הכיפורים סיימה את ימי התום של המלחמות היפות. מאז, קשה לראות תחנה המעלה לאוויר את "הקינה על קו ברלב", "הבלדה על הקרב על ביירות", "שיר המג"בניק במחסום", "זמר מפני ההתנחלויות", "המנון עופרת יצוקה", "זיכרונות מהחדר האטום", "שמעתי צבע אדום" או "השיר על ילדי משפחת סחיווסחורדר". אולי צריך לצאת לעוד מלחמות, אבל לאף אחד כבר אין חשק לשיר עליהן שירים", הסביר.
רוזנטל משרטט את הקו שבו החל השינוי: "שיר המלחמה היחיד שנותר ממלחמת לבנון, ואולי האחרון, הוא "שתי אצבעות מצידון", שבו יושב "חייל שבוז" ואינו יודע מה הוא עושה במוצב, במי צריך לירות ולמה".
הפזמונאות הישראלית עלתה על מדים
ד"ר דליה גבריאלי נורי, חוקרת תרבות ישראלית ובטחון לאומי ומרצה בכירה במכללת הדסה ירושלים ובאוניברסיטת בר אילן, טוענת במאמר שפרסמה שמאז ומעולם שמחה הפזמונאות הישראלית להתגייס. "כשקראו לה היא עלתה על מדים והתייצבה בראש הכוח".
עם זאת, היא טוענת שבמלחמת לבנון השנייה לא ניתן להצביע על שיר אחד שהוא "ירושלים של זהב" של המלחמה. לדבריה, למלחמת לבנון אין המנון. "זה מחדל תרבותי משום שדווקא במלחמה האחרונה, כשכל העורף הפך בין לילה לחזית, זמר שכזה היה יכול לעשות את כל ההבדל. מפיג את הבדידות ואת הפחד של כמיליון תושבים שישבו במקלטים", אמרה.
"ממלחמת לבנון הראשונה זוכרים את "שתי אצבעות מצידון", "אין לי ארץ אחרת" ו"הביתה". באינתיפאדה השנייה אומץ השיר "לא קלה דרכנו" והיה להמנון הבלתי רשמי של תקופת הפיגועים הקשה שחוותה ישראל", הוסיפה.
לדבריה, על כוחה הרב של הפזמונאות העברית בהפצת מסרים חינוכיים ובהשלטת אידיאולוגיה אין חולק. "זמר אחד פשוט לא היה יכול לשנות את דימוי מלחמת לבנון השנייה והכישלון התדמיתי שנלווה לה. זה ודאי היה נראה אחרת לו זכו רק זכו לטיפולה המסור של הפזמנאות הישראלית".
רוזנטל סבור שמאז מלחמת ששת הימים אין יותר שירי מלחמות. "אחרי מלחמת יום הכיפורים נכתב "הילדים של חורף 73" - מתוך רצון שזה לא יחזור. לא ראינו שירים על החווה הסינית או ולא על קרבות שריון בגולן. יש לנו בעיה עם המלחמה הזאת. ניצחנו במחיר נורא. ואז באה מלחמת לבנון הראשונה וחיסלה את הדבר הזה שנקרא שירי מלחמות", חידד. לדבריו, גם ההחלטה של רפול, אז הרמטכ"ל, לסגור את הלהקות הצבאיות - לא תרמה לעניין.
"מאז לבנון יש לנו בעיקר מלחמות עורף שאף אחד לא רוצה לשיר עליהן שירים. לבנון השנייה ועופרת יצוקה שמשאירות תחושת חמיצות שלא רוצים לשיר עליה. גם שירי המורל, שירי החיילים כמו "יש לי אהוב בסיירת חרוב" "כתה אלמונית" ו"שיר הצנחן" - נעלמו. אין כמו להקה צבאית כדי לחדד מסר של גבורה, חיילות וגאוות יחידה. רפול בסופו של דבר צדק - אולי לא לכך התכוון - אך הוא עזר לשינוי לקרות".
בישראל כבר לא מוכנים להפוך מלחמה ל"חגיגת זמר"
18 שנים ישב צה"ל בדרום לבנון. בממוצע נהרגו מדי שנה 25 חיילים ובכל זאת התקופה הזאת, בדומה לתקופת ההתשה, נשכחה מלב. בקיץ 2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה. עמית פרקש, אחותו של סרן תֹם פרקש ז"ל, שנהרג בהתרסקות מסוק במהלך המלחמה, הקליטה לזכרו את השיר "מיליון כוכבים".
השיר זכה לאהדה רבה והפך לשיר המזוהה ביותר עם המלחמה. לראשונה הפך שיר כל כך אישי, שיר געגוע של נערה לאחיה שנפל, לשיר המייצג מלחמה. ניתן לשייך זאת לאינדבידואליזם שתופס יותר ויותר מקום בחברה הישראלית וגם לקדמה הטכנולוגית שהביאה את השיר כמעט לכל בית, מחשב וטלפון נייד.
אז מה התפקשש הפעם? ד"ר גבריאלי נורי מונה שלוש סיבות: "כי לא הספקנו, כי לא ניצחנו, כי כבר אין מי שיכתוב ואין מי שישיר. נעמי שמר ואהוד מנור וגם יאיר רוזנבלום כבר אינם וגם הלהקות הצבאיות כבר לא מה שהיו. מכיוון שנס ליחה של התרבות אין שום סיכוי שפזמון יוביל אצלנו רוח לאומית".
לדבריה, יש גם הסבר כלכלי: "בכל אשמה תרבות ההפרטה. שוב אין לנו צורך להיות עם אחד ולב אחד. אנחנו כבר מזמן למדנו את הכוח של ביחד ולחוד. כבר אין לנו רצון יכולת או כוח לאחד כוחות". ואולי עוד הסבר אחד אחרון: "התרבות הישראלית שוב אינה מסכימה להפוך מלחמה לחגיגת זמר. זו המחאה השקטה וזו הדרך של התרבות הישראלית לומר - לא עוד מלחמה".
ונראה אולי שאנחנו מוכנים להילחם, אבל אין בזה שום אלמנט בידורי. זה כבר לא מצהיל את רוחנו. אם כבר, השירים שנכתבו על לבנון הם ברובם שירי שכול, שמשפחות כתבו באופן פרטי ליקיריהן. היום קשה יותר להוציא מאתנו זמר-קרב שמח. כפי שהיטיבה להגדיר ד"ר גבריאלי נורי, המשמעות העמוקה לכך שאין עוד המנוני מלחמה היא ש"אנחנו מתחילים להיות נורמלים".
40 שנה למלחמת יום הכיפורים - הסיקור המלא:
היחידה הסודית של חיל היום נחשפת
40 שנה אחרי: פרויקט צילומים מיוחד ממלחמת יום הכיפורים
רינה מצליח נזכרת: "חילקתי גלויות מהבנים שנפלו"
גולדה: "מתייסרת שלא גייסתי מילואים"
גולדה: "חשבנו שעצם הגיוס יזרז מלחמה"
הטלפון האדום: כך הכרזתי על פרוץ המלחמה
גנץ מצטט את דדו: "למודי העבר - מוכנים להמשך הקרב"
מחלקת הנפגעים הוקמה בעקבות המלחמה: "הנקישה בדלת - משנה את החיים למשפחה"
תיעוד מזווית אחרת: הקומיקס והאיורים של מלחמת יום הכיפורים
צפו: אמני ישראל במלחמת יום כיפור
איך נראתה המלחמה בעיניים מצריות?
צפו: דיין על הפעולה נגד המצרים
הקולות מהקרב בחווה הסינית: "טובחים אותנו חזק עם טנקים"
"הרגשה הייתה שהולכת להיות שואה"
האלוף אדן לוועדת אגרנט: "מאשים את עצמי בזלזול"
עדות מפקד חיה"א בוועדת אגרנט: "לא היה חסר מודיעין על ההיערכות"