40 שנה למלחמת יום הכיפורים: חילקתי גלויות מהבנים שנפלו
כתבת חדשות 2 רינה מצליח נזכרת איך כתיכוניסטית בבאר שבע, חילקה למשפחות בעורף גלויות ששלחו החיילים בשדה הקרב - עד הרגע הנורא ההוא, שבו העבירה מכתב מחייל שנפל זמן קצר קודם לכן. "אני זוכרת איך היינו סופרים את ההליקופטרים שנחתו בבית החולים, ומבינים איזה יום לחימה קשה היה"
בזמן מלחמת יום כיפור הייתי תיכוניסטית. כשפרצה המלחמה הפסקנו ללמוד וכל החבר'ה שלי פשוט חיפשו היכן ניתן לעזור. כל המדינה הייתה מגויסת, וכולם רצו לתרום. חלק גדול מהבנות במחזור שלי הלכו לעבוד בבית החולים סורוקה שהיה בתוך השכונה שלנו בבאר שבע. הן היו עוזרות בטיפול בפצועים, בקבלתם ואף שהו לצידם בזמן הטיפול.
מאוד פחדתי מהמפגש הזה עם החיילי הפצועים ועם בית החולים, אז חיפשתי מה עוד אפשר לעשות. אמרו לי שבדואר ישראל צריכים עזרה לחלק את המכתבים מכיוון שכל הדוורים גויסו למילואים. עשיתי את זה במשך תקופה ארוכה. הייתי נוהגת לקבל ערימה של גלויות מהחיילים שהיו בשדה הקרב, שאותה הייתי צריכה לחלק למשפחות.
הפחד הגדול שלי היה לתת למשפחה גלויה מבן, מאח או מבעל שכבר לא היו בחיים. כך העבודה הזאת של חלוקת דואר, שחשבתי שתהיה קלה יחסית ובלי הרבה קושי רגשי, הפכה להיות מאוד קשה. הייתי תמיד מנסה לברר עוד לפני חלוקת הדואר אם המשפחה שקיבלה דואר בסדר, והם לא קיבלו את בשורת איוב הזאת.
סופרים הליקופטרים בבית החולים כדי לדעת את מספר הפצועים
למרות שמאוד נזהרתי מלעמוד במצב הזה ולגרום למשפחות שכולות את עוגמת הנפש המיותרת, בכל זאת זה קרה לי - יום אחד הגעתי למשפחה, ומסרתי לה גלויה מחייל שהתברר שהוא כבר לא בין החיים. אני לא אשכח את הדרך חזרה הביתה אחרי היום הזה, זאת הייתה תחושה איומה ונוראה.
הרגשתי שממש נגעתי בשכול שהיה על סף ביתנו במשך כל המלחמה. גרנו קרוב מאוד לבית חולים "סורוקה", ואני זוכרת את הלילות ארוכים במרפסת עם ההורים שלי, כששני אחים בבית והשאר מגויסים, איך היינו סופרים את ההליקופטרים שנחתו בבית החולים. זאת הייתה הדרך שלנו לדעת כמה פצועים יש, ואיזה יום לחימה קשה עבר על הכוחות. אני לא אשכח איך כל הליקופטר כזה היה קורע את הנשמה - מסביב הייתה דממה, הכל היה חשוך, ורק הטרטור הזה של ההליקופטר הפר את השקט המתוח.
בימוי: יונתן סננס צילום: חגי הקר
40 שנה למלחמת יום הכיפורים - הסיקור המלא: