"תעתוע": אולי הגיע הזמן להפסיק ללהק את אן האת'וויי

הסופרת קולין הובר הפכה בשנים האחרונות למותג הוליוודי של ממש, והרומנים שלה ממשיכים לקבל עיבודים קולנועיים בזה אחר זה. זה התחיל עם "איתנו זה נגמר" (2024) בכיכובם של בלייק לייבלי וג'סטין בלדוני - שעורר עניין, כזכור, במיוחד בשל הסכסוך המשפטי המכוער שהוא הוליד; אחריו הגיעו "להתחרט עליך" (2025) ו"מזכרת ממנו" (2026), שאומנם לא זכו להד תקשורתי נרחב כמו זה שזכה לו הסרט הראשון, אבל בכל זאת נרשמו כהצלחות מסחריות נאות. אכן, נדמה שהצופים רוצים עוד ועוד מקולין הובר, והם גם יקבלו: בסוף השבוע עלה בבתי הקולנוע הסרט החדש "תעתוע" (Verity), שמבוסס גם הוא על רומן שכתבה, ובו מככבים כמה מהשמות הגדולים של התעשייה: דקוטה ג'ונסון, אן האת'וויי, וגם ג'וש הארטנט - שהיה כוכב ענק בשנות האלפיים המוקדמות ומתקמבק בשנים האחרונות.

"תעתוע", בבימויו של מייקל שוולטר, עוקב אחר לואן אשלי (ג'ונסון), סופרת צעירה שמתקשה לבסס את מעמדה בתחום. בעודה מתאבלת על אמה המתה, מקבלת הצעת עבודה מפתה אך לא פשוטה: להשלים את סדרת הספרים המצליחה של הסופרת וריטי קרופורד (האת'וויי), שנותרה משותקת וחסרת יכולת לתקשר בעקבות תאונת דרכים. לשם המשימה, עוברת לואן להתגורר בבית משפחת קרופורד שבוורמונט יחד עם ג'רמי (הארטנט), בעלה הנאה של וריטי, ובנם הקטן קרו. אממה, בעודה עושה סדר בבלגן כתבי היד שהשאירה וריטי במשרדה, לואן נחשפת לכתב יד סודי אחד: אוטוביוגרפיה מטרידה של וריטי, שבה היא מתארת את הצד האפל של חיי האימהות והמשפחה.

לאט לאט, לואן מסיקה שווריטי היא לא בדיוק הקורבן בסיפור, אלא הנבלית שלו - ובמקביל, היא מתקרבת יותר ויותר לג'רמי. וכמו בכל מותחן שמכבד את עצמו, גם ב"תעתוע" התפניות העלילתיות מגיעות בתכיפות, התחושה הקלסטרופובית מתעצמת ככל שעוברות הדקות, והאמת - אם היא בכלל קיימת - מתגלה כחמקמקה יותר ממה שאפשר היה לחשוב. קשה לדעת באיזו דמות צריך לצדד ואיזו דמות צריך לשנוא, והתחושה הזו נשארת גם בסוף הסרט - שמסתיים בטוויסט הגדול מכולם (שאותו, כמובן, לא אחשוף כאן). אבל זה לא נאמר לטובה.

מי שכבר צפה ב"תעתוע" - ואולי גם מי שקרא את תקציר העלילה הנ"ל - יבחין בדמיון ניכר בינו לבין "עוזרת הבית", שהגיע למסך הגדול בתחילת השנה. ואכן, שני הסרטים חולקים לא מעט מכנים משותפים. קודם כל, ברמה הסגנונית: שניהם משתייכים לסוגת המותחן הפסיכולוגי-ארוטי, שניהם עושים שימוש מופרז במודע במוטיבים חוזרים מהעולם הגופני (ב"עוזרת הבית" זה השיער, ב"תעתוע" זה הדם), שניהם מתענגים על ההגזמה ומפלרטטים עם הקאמפ. נקודות ההשקה מתקיימות גם ברמה העלילתית: שני הסרטים עוסקים בזוג עשיר ששוכר את שירותיה של צעירה שזקוקה לכסף; שניהם מתרחשים בבתים מרהיבים אך מבעיתים, שקירותיהם מסתירים סודות; בשניהם, האישה המארחת מתגלה כסוג של מפלצת, והאישה האורחת - שנראית, שלא במקרה, כמו גרסה צעירה יותר של המארחת - מנסה לתפוס את מקומה ולשבות את ליבו של בעלה. דמיון נוסף נוגע לטוויסט המדובר, ובלי לומר עליו יותר מדי, אגיד שבשני הסרטים דימוי האישה המוטרפת והמרשעת סופו להיסדק.

ואם תשאלו איזה סרט עשה את זה טוב יותר, התשובה ברורה - והיא לא "תעתוע". כי בעוד הטוויסט הגדול של "עוזרת הבית" הוא כזה שמעיף את המוח ושנותן תנופה לסיפור, הטוויסט הגדול של "תעתוע" הוא בעיקר מאכזב: גם כי הוא לא כתוב באופן חכם במיוחד, וגם כי הוא לא מקדם את העלילה - אלא חותם אותה (והיא נחתמת באופן די אנטי-קלימקטי, יש לומר). התחושה היא שהסרט מקדיש זמן רב מדי לבניית התשתיות, וגם כשהפיצוץ המיוחל אכן מגיע, הוא לא מספק כפי שהוא אמור היה להיות. כי הוא לא נובע מתוך הסיפור, אלא נכפה עליו; הוא לא מסביר את הפרטים הקטנים שנחשפו "כבדרך אגב" במהלך הסרט, אלא מעלה תהייה על נחיצותם. בסופו של דבר, הסרט לא מסתיים בסימן קריאה, אלא בסימן שאלה. זהו לא סימן שאלה מהסוג הטוב, כזה שמאפיין סרטים רציניים ומעוררי מחשבה; זה סימן שאלה שנוגע לליבה של הסיפור, לאסנס שלו, לדמויות שמובילות אותו - שהן לכאורה מורכבות ובפועל פשוט לא ממש מפוענחות.

ואם כבר מדברים על הדמויות, צריך לדבר גם על השחקניות. אחרי "השטן לובשת פראדה 2", "אמא מארי", "האודיסאה" ו"סוף רחוב האלון", "תעתוע" הוא הסרט החמישי של אן האת'וויי בתקופה של פחות מחצי שנה - ובשלב הזה, אי אפשר שלא לדבר על תחושת המיאוס. וזה לא שהאת'וויי איננה שחקנית טובה, אבל אולי הגיע הזמן שהוליווד תתחיל לעשות שימוש גם בשחקניות טובות אחרות. אגב, גם דקוטה ג'ונסון מתחילה לעייף, אבל מסיבה אחרת: נדמה שהיא משחקת את אותה הדמות בכל סרט שבו היא מככבת (מה ההבדל בין לואן אשלי לבין לוסי מייסון מ"מאצ' מושלם", מלבד פרטים ביוגרפיים יבשים וכמה אפסים נוספים בחשבון הבנק?). ג'וש הארטנט, לעומת זאת, הוא דווקא פרצוף מרענן, והופעת המשחק שלו ב"תעתוע" לא רעה - אבל הכימיה בינו לבין האת'וויי לא ממש משכנעת.

העיבודים הקולנועיים לרומנים של הובר מעולם לא היו מבריקים, והם גם לא אמורים להיות. זה בידור מסוג מסוים ששואף לייצר הנאות מסוימות. ובכל זאת, גם במסגרת הז'אנרית הנתונה, "תעתוע" לא עושה חיל. הוא לא בלתי מעניין וגם לא בלתי מותח, אבל הוא פשוט לא מספיק מתגמל.