"האודיסאה" של כריסטופר נולאן הוא אחד מסרטי העשור

מעטים הבמאים בתולדות הקולנוע שנהנים מהמעמד הייחודי שאליו הגיע כריסטופר נולאן. כזה שבו הקהל לא באמת שואל מה הסיפור, מי מככב בו או אפילו באיזה ז'אנר מדובר - הוא פשוט מגיע כי זה סרט חדש של כריסטופר נולאן. "האודיסאה", שעולה היום (חמישי) לאקרנים בישראל, מוכיח שוב - לכל מי שעוד איכשהו הטיל ספק - שהמעמד הזה מוצדק לחלוטין.

העלילה של "האודיסאה" אינה יצירה מקורית, אלא עיבוד לאחד הטקסטים המכוננים והמשפיעים ביותר בתרבות המערבית. האפוס, המיוחס למשורר היווני הומרוס ונכתב ככל הנראה בסוף המאה ה-8 או בתחילת המאה ה-7 לפנה"ס, מגולל את סיפורו של אודיסאוס (מאט דיימון), מלך איתקה ואחד מגיבורי מלחמת טרויה. לאחר המלחמה הוא יוצא למסע חזרה לביתו, אלא שהדרך מתארכת הרבה מעבר למצופה והופכת למסע רצוף סכנות, אובדן ומפגשים בלתי צפויים.

בזמן שהוא נאבק לשוב לאיתקה, אשתו פנלופה (אן האת'וויי) ובנו טלמאכוס (טום הולנד) ממתינים לו בבית, אך ככל שהשנים חולפות והתקווה לשובו מתערערת, כוחות שונים מתחילים להתחרות על מקומו ועל עתיד הממלכה.

למרות אורכו, שעומד על כמעט שלוש שעות, "האודיסאה" כמעט אף פעם לא מרגיש ארוך מדי או מתיש. נולאן משתמש גם כאן באחד הכלים המזוהים ביותר עם הקולנוע שלו - משחק עם המבנה הנרטיבי ויוצר סרט שנע בין תקופות, נקודות מבט ואירועים שונים באופן שמאפשר לחשוף בהדרגה את התמונה המלאה, אך מבלי לבלבל או להכביד על הצופה.

כמו בלא מעט מהיצירות הגדולות של נולאן, גם כאן אי-אפשר להפריד בין הסיפור לבין האופן שבו הוא מסופר. "האודיסאה" הוא מסוג הסרטים שנועדו למסך קולנוע. זוהי יצירה אפית שנבנתה עבור המסך הגדול והאיכותי ביותר שתוכלו למצוא (ובישראל, רצוי מאוד באולם IMAX).

מהצילום עוצר הנשימה של הויט ואן הויטמה ועד הפסקול האדיר של לודוויג גורנסון, שתי עבודות שנראות כבר עכשיו כמו מועמדות מובילות לעונת הפרסים, כל אלמנט כאן עובד כדי לייצר תחושת גודל, הרפתקה ואפיות. לצד אלה נמצאת גם עבודת הבימוי המפעימה של נולאן, שמנצלת כל פריים וכל רגע כדי למקסם את העוצמה של החוויה. התוצאה היא סרט שמרגיש גדול יותר, שאפתני יותר ומרשים יותר כמעט מכל מה שהוליווד מייצרת כיום.

הקאסט מספק לא מעט רגעים מצוינים. טום הולנד, שמגלם את טלמאכוס, ממשיך להוכיח שהוא הרבה יותר מהשחקן שיזוהה לנצח עם ספיידרמן ומציג כאן הופעה בוגרת, רגישה ומדויקת. אן האת'וויי נהדרת כפנלופה ומצליחה להעניק לדמות עומק רגשי משמעותי, בעוד רוברט פטינסון, בתפקיד אנטינואוס, שוב גונב סצנות כמעט בכל פעם שהוא מופיע על המסך. גם זנדאיה כאתנה, שרליז ת'רון כקליפסו וסמנתה מורטון כקירקה תורמות לאנסמבל מרשים שעובד היטב.

מאט דיימון בתפקיד הראשי הוא אולי הליהוק המעניין ביותר בסרט שכן הוא מתאים מאוד לאודיסאוס של נולאן. יש בו את הכריזמה, החוכמה, העייפות והמשקל האנושי שהדמות דורשת והוא עושה עבודה טובה סך הכל. ועדיין, אם משווים אותו לליהוקים הראשיים הגדולים ביותר של נולאן לאורך השנים - כריסטיאן בייל בטרילוגיית "האביר האפל", לאונרדו דיקפריו ב"התחלה", מתיו מקונוהיי ב"בין כוכבים" ובטח לקיליאן מרפי ב"אופנהיימר" - קשה לומר שהוא מגיע לאותה רמה איקונית.

עוד לפני שיצא, "האודיסאה" הפך למטרה של לא מעט ביקורת ולעג ברשתות החברתיות. חלק התלוננו על הליהוקים, אחרים על הבחירות האומנותיות, והיו גם מי שהחליטו חודשים מראש שהסרט לא יעמוד בציפיות. בדיעבד, נדמה שהפרק הזה בעיקר מזכיר עד כמה לא כדאי לקחת את האינטרנט ברצינות. שוב ושוב הרשתות החברתיות מצליחות לייצר סערות סביב יצירות שאיש עדיין לא ראה, ושוב ושוב מתברר שהפער בין השיח המקוון לבין המציאות גדול בהרבה מכפי שנדמה. במקרה של "האודיסאה", כל הרעש הזה מרגיש היום כמעט חסר משמעות מול מה שמופיע בפועל על המסך.

לא כל סרט של נולאן הוא יצירת מופת, ולא כל סרט שלו חייב להיות הטוב ביותר שלו. אבל "האודיסאה" מתקרב מאוד לקטגוריה הזאת. זו תוספת אדירה לפילמוגרפיה של אחד היוצרים החשובים בדורנו, ואחד מאירועי הקולנוע הגדולים של העשור הנוכחי. יותר מכל, זה סרט שמזכיר למה אנשים עדיין יוצאים מהבית כדי לראות סרטים באולם חשוך. ובתעשייה שבה יותר ויותר יצירות מרגישות כמו תוכן שמיוצר בפס ייצור, "האודיסאה" מרגיש כמו קולנוע במלוא מובן המילה.

ואולי זו ההוכחה הגדולה ביותר למעמדו של נולאן. אחרי שהצליח להגדיר מחדש את סרט גיבורי העל עם "האביר האפל", להפוך מותחן מדע בדיוני מורכב כמו "התחלה" לשובר קופות, ליצור אפוס חלל ב"בין כוכבים" ודרמה היסטורית סוחפת ב"אופנהיימר", הוא מוכיח פעם נוספת שאין כמעט ז'אנר קולנועי שהוא לא מסוגל להשתלט עליו. אם היה למישהו ספק לגבי מעמדו כאחד הבמאים הגדולים של זמננו, ואולי גם כאחד הגדולים אי-פעם, "האודיסאה" עושה עבודה מצוינת בלמחוק אותו.