כשמקלפים את "אמא מרי" מגלים שבפנים אין כלום

זוהי תקופה עמוסה למדי עבור אן האת'וויי: רק לפני שבועיים נחת בבלתי הקולנוע סרט ההמשך של "השטן לובשת פראדה", ובסוף השבוע האחרון כבר הגיע למסך סרט נוסף בכיכובה, שהוא ההפך הגמור ממנו. "אמא מרי" (Mother Mary) החדש הוא דרמה פסיכולוגית סלאש מותחן אימה, ממש לא ז'אנר שמזוהה עם השחקנית. מהסיבה הזו, בין השאר, "אמא מרי" עורר סקרנות לצפות בו - אבל אחרי הצפייה, אפשר לומר שמדובר בסרט מיותר.

על הפצת הסרט חתומה חברת A24 הנחשבת, וביים אותו דיוויד לאורי (שאחראי גם על "האביר הירוק" ו"סיפור רפאים"). האת'וויי מגלמת בו את "מאד'ר מרי", כוכבת פופ ענקית עם אסתטיקה מיסטית ותדמית כמעט אלוהית. בתחילת הסרט היא נמצאת רגע לפני הקאמבק המפואר שלה - אחרי תאונה מדוברת שעברה כמה שנים קודם לכן, שהובילה להיעלמותה מעין הציבור. מאד'ר מרי אמורה לפתוח סיבוב הופעות חדש, אבל היא מרגישה מנותקת מהפרסונה שלה, ובפרט מהתלבושות שלה. מיואשת ואבודה, היא נוסעת לביתה המבודד של סאם אנסלם (מיקיילה קול, "להרוס אותך"), מעצבת אופנה שעמה עבדה. היא מבקשת מסאם לעצב עבורה את השמלה שאיתה תחזור לבמה, אבל סאם עדיין פגועה מאירועי העבר.

הסרט מתרחש ברובו בסטודיו האפלולי של סאם, ומורכב בעיקרו מדיאלוגים דחוסים בין שתי הגיבורות. לאורך הסצנות מתברר שבין סאם למאדר מרי היה קשר טעון, שאינו רק מקצועי אלא גם אישי (וכנראה גם רומנטי ומיני, אם כי הסרט לא אומר זאת במפורש). סאם הרגישה שמאד'ר מרי נטשה אותה, אבל הזמרת טוענת שהדלת שלה תמיד הייתה פתוחה; העבודה על השמלה היא למעשה ההזדמנות של השתיים לנסות ולסגור את הפצע הישן. אבל יש עוד עניין: בין שתיהן קושרת רוח רפאים בדמות אישה אדומה - רוח שפקדה את סאם ומאוחר יותר גם את מאד'ר מרי, ומתברר שהיא שוכנת בתוכה עד היום. זו הסיבה שהיא נראית ומתנהגת כאישה אחוזת דיבוק.

"אמא מרי" הוא סרט יפהפה מבחינה אסתטית - החל מהלוקיישנים והתלבושות, דרך הצילום והתאורה, ועד לסאונד והעריכה. הבדים המתנפנפים שמוצגים בו נראים כמעט חיים, המספריים הגוזרים נשמעים חדים מתמיד, המשחקים בין אור לצל מהפנטים. העריכה (המעולה) מעצימה גם היא את האווירה המתוחה והמטרידה שמאפיינת את הסרט: הקצב הבלתי יציב שלה יוצר תחושת אי-נחת, ובאופן כללי, בלבול מוחלט בין חלום למציאות. אכן, הזהות האסתטית הקודרת של "אמא מרי" היא גולת הכותרת שלו, והיא יכולה הייתה להוות בסיס טוב לעלילה טובה. רק חבל שאין לו אחת כזאת.

לפני הצפייה, ועל סמך התקצירים, אפשר היה לנחש אילו תמות יעלו מתוך "אמא מרי": אולי זה יהיה סרט על ההאדרה המטורפת, הדתית באופייה, של כוכבות פופ; אולי זה יהיה סרט על הפער בין ה-persona ל-person; ואולי זה פשוט יהיה סרט על קשר עמוק ומורכב בין שתי נשים. ל-"אמא מרי" יש תשתית טובה, והרבה כיוונים נרטיביים פוטנציאליים יכולים היו להיבנות עליה. אבל בסופו של דבר, אם מקלפים אותו לרגע מהחזות המכשפת שלו, מגלים ש"אמא מרי" הוא סרט על כלום. הוא לא מנסח שום אמירה, ולא שואל שום שאלה. לא כל סרט חייב לעמוד בקריטריונים האלה (כלומר, לא כל סרט חייב להיות מעורר מחשבה), אבל סרט שלוקח את עצמו בכזו רצינות תהומית - כמו "אמא מרי" - חייב לפחות לנסות.

וגם אם "אמא מרי" הוא סרט חסר מעוף במובן האינטלקטואלי או הסמלי, אפשר היה לפחות לצפות שהוא יהיה פורה ומפרה במובן הרגשי, הסיפורי. איכשהו, למרות האינטנסיביות של הקשר בין שתי הגיבורות, ולמרות הדיאלוגים העמוסים, הסרט מרגיש מנותק מרגש. השיחות בין השתיים, גם כשהן עוסקות בנושאים כואבים לכאורה, אינן נוגעות ללב; המילים הגדולות והמרשימות, שנזרקות לחלל באופן תכוף, נדמות ריקות מבפנים, פרפורמטיביות במהותן. ואולי זו הבעיה: "אמא מרי" הוא סרט פרפורמטיבי, נפוח מחשיבות עצמית, חסר מודעות. אם הוא רק היה לוקח קצת מרחק אירוני מעצמו, אם הוא רק היה משתמש במעט הומור, הוא היה יכול להיראות אחרת לגמרי.

ומה עם השחקניות? גם הן לא מצליחות להציל את "אמא מרי" מעצמו. האת'וויי אומנם יוצאת כאן מאזור הנוחות שלה, אבל למרבה הצער הסרט לא ממש מספק לה מקום מעניין להגיע אליו; העיניים ההבעתיות של קול הן בפני עצמן סיבה מעולה לליהוק שלה, אבל הדמות שלה, מה לעשות, פשוט בלתי נסבלת. לצד שתיהן, מופיעות בסרט - בתפקידים משמעותיים הרבה פחות - גם האנטר שייפר ("אופוריה"), שאן קליפורד ("פליבג"), הדוגמנית קאיה גרבר והזמרת FKA Twigs. כולן, אולי חוץ מהאחרונה, מתבזבזות בסרט הזה. המוזיקה המקורית של צ'ארלי XCX היא כנראה הדבר הכי טוב שיצא מ-"אמא מרי", אבל זו עדיין לא הצדקה חזקה מספיק לצפות בו.