נסו להחזיק מעמד עד המערכה השנייה של "עוזרת הבית"
ב"עוזרת הבית" סידני סוויני מגלמת צעירה שמתחילה לעבוד כעוזרת אצל משפחה עשירה - ומגלה שהמעסיקה שלה מטורפת לגמרי. אבל אם הסרט נראה גרוע (ומיזוגיני) בחציו הראשון, בחצי השני כל הכעס על ההפקה מתפוגג ומתחלף בהנאה. מדובר במותחן מחורפן ומתוחכם, ואפילו מצחיק
לסידני סוויני יש תדמית לשקם, וזו לא משימה קלה. אחרי כמה שנים שלאורכן היא הייתה אחד השמות הכי חמים בהוליווד - בתחילה עם "אופוריה" ובהמשך עם "הלוטוס הלבן" ו"רק לא אתה" - שנת 2025 הייתה השנה שבה הפכה השחקנית בת ה-28 לדמות שנויה במחלוקת: עם הקמפיין הבעייתי לג'ינסים של אמריקן איגל (שמהמסרים העולים ממנו היא לא בדיוק התנערה), עם הריאיון ההוא שבו היא הופיעה עם שיער תחוב במעיל ופרצוף זחוח במיוחד (אימג' שהפך לאחד הממים הוויראליים של השנה), וגם עם הסרט "כריסטי" שבו גילמה את המתאגרפת כריסטי מרטין (ויש שקבעו, במידה רבה של צדק, שהיא כנראה הליהוק הכי פחות מתבקש לתפקיד).
אבל אחרי הפיאסקו של 2025, אולי 2026 תהיה עבור סוויני הזדמנות לפתוח דף חלק - כי ממש בפתח השנה הגיע למסכים בישראל הסרט החדש והמצופה שבו היא מככבת: "עוזרת הבית" (The Housemaid). הכניסה הנוספת של סוויני לתפקיד הפיק-מי-גירל האולטימטיבית היא לא בדיוק דרך יעילה להרוויח מחדש את אהדת הציבור, אבל אי אפשר להתכחש לכך שמדובר בסרט טוב. אפילו מאוד.
לפחות על פי הגדרתו הרשמית, "עוזרת הבית" הוא מותחן פסיכולוגי שמבוסס על הרומן הראשון בסדרת ספרים באותו שם מאת פרידה מקפאדן. על הבימוי שלו הופקד פול פיג ("מסיבת רווקות") ואת התסריט כתבה רבקה זונשטיין. הוא עוקב אחר מילי קאלוויי (סוויני), בחורה צעירה שמשוחררת על תנאי מהכלא ובהתאם חייבת למצוא עבודה. היא משקרת בקורות החיים שלה, וכך מקבלת את הג'וב הנחשק אצל משפחת ווינצ'סטר העשירה: נינה (אמנדה סייפריד), שנראית מזמינה ולבבית, מעסיקה את מילי כעוזרת בית שתנקה ותבשל בתמורה לתשלום וגם למגורים באחוזה המפוארת שלה ושל בעלה אנדרו (ברנדון סקלנאר) בלונג איילנד. מילי חושבת שהיא זכתה בכל הקופה, אבל מהר מאוד מתברר שההבעה החייכנית על פניה של נינה הייתה מזויפת.
במילים אחרות, נינה מתגלה בתור אישה מטורפת לחלוטין (מינוח של הסרט, לא שלי). היא ממררת את חייה של מילי המסכנה, שבסך הכל מנסה לעשות את עבודתה; במקביל, מילי נחשפת לשמועות מזעזעות שלפיהן נינה הייתה מאושפזת במוסד פסיכיאטרי לאחר שניסתה לרצוח את בתה הקטנה. מילי המבוהלת, שמתחילה להבין לאן היא נכנסה, בורחת לזרועותיו של אנדרו - כאמור, בעלה של נינה, שמגן על העוזרת החבוטה פעם אחר פעם ומצטייר כמעין קדוש מעונה. וככל שההתנהגות של נינה מידרדרת, כך אנדרו נמשך עוד יותר למילי, עד שלבסוף הוא מגרש את אשתו בשבילה.
נשמע מחריד? עד כה, בהחלט כן. נגיד את זה ככה - אם הייתם מתייאשים מ"עוזרת הבית" ויוצאים מהאולם לפני תחילתה של המערכה השנייה, הייתם משוכנעים שמדובר בסרט שהוא לא רק גרוע וקלישאתי, אלא גם מיזוגיני. הרי יש שם כל כך הרבה "פגמים": למשל, העובדה שמושא התשוקה, גבר נאה ככל שיהיה, הוא טיפוס די משמים וחסר כריזמה - שלא לומר חסר תכונות אישיותיות של ממש. או למשל העובדה שנינה מוצגת כ"משוגעת" במובן הפוגעני, ולא כאישה בעלת הפרעות נפשיות. או העובדה שהנרטיב מתמקד בשתי נשים יפות שנלחמות אחת בשנייה בגלל גבר, כאילו לא ראינו את זה עשרות פעמים. במקביל, עולות כל מיני שאלות באשר להיגיון הפנימי של העלילה: כמו למה שנינה תעסיק בחורה שהיא בול הטעם של בעלה, או,למה שאנדרו בכלל יישאר עם נינה.
אבל למרבה המזל, יש לסרט גם מערכה שנייה - שבה כל הפגמים-לכאורה מתגלים כמהלכים תסריטאיים מוצדקים, כל השאלות שעלו מקבלות תשובות מנומקות, וכל הכעס שנאגר על ההפקה מתפוגג ומתחלף בהנאה צרופה. במילים אחרות: המערכה הראשונה של הסרט בשום אופן לא מצביעה על טיבו, אלא רק מכינה את הקרקע לקראת הטוויסט המטורף שעומד להגיע, והוא-הוא הליבה של הסרט. מדובר בטוויסט מהזן שפשוט אי אפשר לחשוף מראש, אז לא יהיה פה אפילו רמז לספוילר, אבל תהיו בטוחים וסמוכים שהחצי השני של "עוזרת הבית" מפצה על החצי הראשון, וזה לא קורה במקרה אלא בכוונת מכוון. מדובר במלאכת מחשבת של בניית סיפור. כל פרט מוזר שנחשף בתחילה מתגלה בהמשך כבעל משמעות; כל אקדח שמופיע בתחילה עתיד בהמשך גם לירות.
ועכשיו לשאלת הז'אנר: האם "עוזרת הבית" הוא אכן מותחן פסיכולוגי? הוא בהחלט מותח, אבל התוספת "פסיכולוגי" לוקחת אותו לאזורים שהוא לא באמת שייך אליהם - כי האמת היא שהוא פשוט סרט די מצחיק. לא ברור אם הוא מצחיק בכוונה (המילה "קומדיה" לא מופיעה בעמוד ה-IMDb שלו, לצורך העניין), אבל אולי זה לא כל כך משנה, לפחות לא עבור רבים מהנוכחים בפרמיירה של הסרט, כולל אותי, שהתפוצצו מצחוק בכמה וכמה מסצנות השיא. זה קרה, בין השאר, כי "עוזרת הבית" פשוט כל כך מוגזם וקיצוני - בגרפיות שלו, במניירות שלו, במלודרמטיות שלו, בהופעות המשחק ההיסטריות שלו, וכמובן בפיתולים העלילתיים שלו. וכפי שאתם כבר יכולים להבין מההקשר, זה לא נאמר בטון שלילי. ההפך הוא הנכון.