אצל עמרי אסנהיים לא אוכלים. רק מערבבים אותו
מה "פאודה" איבדה יחד עם המוות המפתיע? איך דווקא סרט על עיתון הוא כישלון עיתונאי חרוץ? ולמי אילה חסון כבר סיפרה את הסוד הגדול שלה? רועי אבן רואה את כל מה שיש בטלוויזיה כדי שאתם לא תצטרכו, ועושה לכם סדר בדברים הכי חשובים
-
סולם יעקב
אולי בגלל הסמיכות על גבי לוח השידורים, משהו בעונה הזאת של "פאודה" (יס) מאוד מזכיר את "בית הדרקון" שחוזרת בעוד כמה ימים: הכנות, אימונים, דיונים והרהורים בלתי נגמרים לקראת פיצוץ גדול באמת, גדול יותר מזריקת האדרנלין המדודה השבועית. נכון, הבישול הזה הוא הקטע של כל דרמת אקשן ממוצעת - אבל אם "פאודה" שואפת להתעלות מעל הממוצע הזה, היא צריכה לנקוט מאמץ תמידי בחיפוש אחר תפניות. הדבר האחרון שמותר לסדרה כמוה, בטח בסיבוב החמישי שלה, זה לצעוד במקום. אחרי שישה פרקים מתוך 11, כשבשבוע הבא שני פרקים ממילא יוקדשו לחזרה אחורה וטראומטית בזמן, נדמה היה ש"פאודה" העבירה את הרוב המכריע של הקאמבק שלה באותה נקודה. ואז הגיעה התפנית המיוחלת, ספוילר שבחלוף כמה ימים כבר חוקי לגמרי להתייחס אליו.
"פאודה" מעולם לא היססה לחסל את הדמויות הכי מרכזיות ואהובות בה, רק שאותה רצחנות היא זו שהותירה אותה עם גרעין מייסד קטן מאוד - כזה שלכל חבר בו יש נתח משמעותי מבעבר. אז עכשיו גם אלי (יעקב זדה-דניאל) איננו, ומה שהופך את המוות שלו לכל כך מפתיע זה האגביות שבה נעשה: ירי תמוה בעיצומו של רצף עלילתי מופרך, כנהוג בסדרה שאילוצי התסריט שלה באים על חשבון גיבוי אנושי משכנע. ויותר משהיא מאבדת מסתערב, "פאודה" מאבדת כעת את מי שהיה הנשק הסודי שלה. זדה-דניאל הוא לא כוכב טרנדי כמו עידן עמדי, לא אתנחתא קומית כמו איציק כהן ובטח שלא נער פוסטר בעל מנעד הבעות מוגבל כמו ליאור רז. קל להתייחס אליו באדישות, כיאה לבוגר בית הספר על שם מוריס כהן למלוהקים נצחיים, שלא פרץ מחוץ למעגל הסגור של טקסי הפרסים עד שגילם את משה קצב. אבל הופעות כאלה, עם העוצמה הכבושה שהוא מביא אליהן, מוכיחות למה זדה-דניאל כזה מבוקש. את המקום שהתפנה לו בלו"ז הוא יצטרך למלא עם סדרת ענק אחרת, כי זו הדרך היחידה להלום את מידותיו.
מה לראות?
את "אני אמצא אותך" (נטפליקס), התשובה לשאלה "מה יקרה כשספר של הרלן קובן יהפוך לסדרה אמריקאית במקום בריטית" - והתשובה היא: בדיוק אותו הדבר. מופרכת, שטחית וממכרת בדרכה הנחותה. לביקורת המלאה.
-
עזרת נשים
תקציר הסרט התיעודי "הסודות של לאשה" (הוט) מתמקד במספרים: שמונה עשורים, 4,000 גליונות, 72 מלכות יופי - אבל המספר הכי רלוונטי הוא פחות מ-54 דקות של זמן מסך, אורך די מעליב עבור דוקו על שבועון הנשים הישראלי. לכן כל מה שהסרט מספיק זה לסקור בקצרה את העידנים השונים בתולדות המגזין, בין הפליאה שנשים בכלל מסוגלות לקרוא עיתון, הגברים שערכו אותו עם תוכן כמעט פורנוגרפי, ימי מרים נופך-מוזס שהודיעה שמעכשיו "כל אחת עם הציצים הפרטיים שלה", והפרק הנוכחי שמתאפיין בעיתונות מעצימה ואקטיביסיטית. כל אחד מהשלבים הללו מתווך דרך הראשים המדברים (בעיקר המדברות), אך אף אחד מהם לא הכרחי כמו זה של ברוריה אבידן-בריר מלאת הכריזמה וההתלהבות.
גם אם "הסודות של לאשה" הוא סרט טוב, או לפחות ראוי - ברמה העיתונאית מדובר בכישלון חרוץ, על אחת כמה וכמה כשזה סרט על עיתון. אי אפשר להתייחס ברצינות לדוקו כשאחת מיוצרותיו, אורית מרלין-רוזנצוויג, עובדת בשבועון מזה 30 שנה ומרואיינת בו בעצמה. אי אפשר לזכור ל"לאשה" רק את הרגעים שבהם רומם נשים, ולדפדף במהירות את אלה שבהם דיכא אותן. אי אפשר לקרוא לסרט "הסודות של" כשבפועל הוא מביא רק את סודות ההצלחה, ואי אפשר לקרוא לעצמך קולנוע תיעודי כשכל מה שאתה עושה זה לומר את שבחך בפני עצמך. "לאשה" הוא עיתון הנשים המודפס האחרון בישראל. רק בריאות. אבל אסור לתת לפרינט למות לצד הדוקו שאינו נגוע באינטרס כלשהו.
פריים אחד למזכרת
הפרשן אורי אוזן במשחק הפתיחה של מונדיאל 2026 (כאן 11): "זאת סלמה הייק, מקסיקנית, בת 59, שחקנית קולנוע, מועמדת לאוסקר". השדר יורם ארבל: "אני מכיר רק את אווה לונגוריה".
-
קרוב לצלחת
כבר כמה שנים שעמרי אסנהיים הוא סוכן חופשי. עיתונאי ודוקומנטריסט שלא כבול למערכת ספציפית, ויכול לשייט עם חברת ההפקות שלו בין הערוצים השונים. החופשיות הזאת מחייבת אותו להיות בפרונט הרבה יותר מבעבר, או בעצם מאפשרת לו, כי ניכר שהטאלנטיזציה שאסנהיים עובר לאחרונה לא באה לו ברע. במקום להסתתר מאחורי המצלמה עכשיו הוא ניצב מולה, בלב האולפן: מתראיין, מפרשן, מתראיין פעם נוספת, עולה לבית המשפט העליון, אפילו שומט כמה לסתות בזוגיות חוצת הערוצים שלו עם דניאל רוט-אבנרי. ובעזרת חיבת הפרונט הזאת אפשר להבין למה תוכנית הראיונות החדשה שלו נקראת דווקא "אסנהיים" (רשת 13). לא שההחלטה מוצדקת, כי המרוויח היחיד מקריאת תוכנית על שם המראיין תמיד יהיה האגו שלו, אבל כשמתסכלים עליה ככה היא לפחות מרגישה הגיונית. מי שמרגיש צורך להוביל שלוש רצועות בשלושה ערוצים שונים - לצד 13 והתאגיד יש גם אחת בערוץ הספורט, שנקראת כמובן "עמרי אסנהיים מארח" - הוא מזמן לא התחקירן זוכה פרס סוקולוב שמקפיד להיחבא אל הכלים.
הגימיק של "אסנהיים" תמוה כמעט כשם שהוא לא מנוצל: האורח - יהא זה נפתלי בנט, אילה חסון, רובי ריבלין או כל איי-ליסט עתידי אחר - פוגש את העיתונאי במסעדה. ומילא הסמול טוק המביך עם המלצר, או דיוני הדיאטות שבמקום לקרב את הקהל דווקא מייצרים אפקט הפוך, המרואיינים של אסנהיים לא משתפים פעולה עם המרכיב הכי בסיסי של הפורמט. חסון הסתפקה בביס סלט ושלוק סודה, משל יפה לכמות הנון-גילויים שהיא סיפקה במהלך השיחה איתה. אצל בנט הצלחת פשוט נשארה ריקה. ובזמן שהוא כופה על המוזמנים עיסוק באוכל, אסנהיים לא שם לב שהוא זה שמעורבב. תוך שתי שניות בנט שולף "הקלטה" (כלומר ריאיון פומבי) של עמיחי שיקלי, בלי שמישהו יעיר לו על כמה שזה מבוים. גם ההלם של אסנהיים כשראש הממשלה לשעבר מספר איך נתניהו איים עליו עם "צבא כטב"מים" לא ברור, שכן מדובר בסיפור ממוחזר כמו האנקדוטה של ביידן על גולדה.
והערבובים נמשכים. "סוד גדול שאת פרטיו היא תספר כאן", מובטח לצופים בפתח הריאיון עם חסון, אף שזו סיפרה בעבר על אותה תקיפה מינית - אצל אחד, עמרי אסנהיים. במצבים מסוימים הוא כן יודע להתעקש מול היתממויות מרתיחות, למשל היעדר זמן המסך שחסון מקדישה לביקורת על נתניהו או פרשת "המרגל מהדרום", אבל ההתעקשות הזאת מחזיקה רק עד גבול מסוים. המראיין לא משכיל לשמור על הכדור, והמרואיין מערבב אותו הלאה לנושא הבא. מצד שני, במהלך "אסנהיים" יש מי שמעורבב יותר מאסנהיים והאוכל גם יחד: הקהל. כשהמגיש פותח את התוכנית עם חסון בגילוי נאות על כך שבעלה הוא "איש סודי וחבר טוב שלי", זה לא גילוי נאות אלא רמז מטרים לביצועים הלקויים שהוא יפגין בהמשך אותה שיחה. בדיוק כמו עם הסרט שהקדיש השנה לקצינה לשעבר שטיפלה איתו בלהיט הכי גדול שלו, פרשת שמעון קופר. בדיוק כמו עם הגילוי הנאות לפני הריאיון עם אלי פלדשטיין, על פרשה שבה אסנהיים עצמו היה מעורב. היותו סוכן חופשי בתקשורת הישראלית משחררת את העיתונאי המוערך מקולגיאליות, לא מסטנדרטים גבוהים. ומאז שהפך לטאלנט, לאסנהיים יש יותר גילויים נאותים וידיעות על עצמו מהישגים אובייקטיביים לחלוטין.
בשבוע הבא
עונה שלישית של "בית הדרקון" (HBO מקס, 22.6); פרק הסיום של "המתמחה" עם ניב סולטן (הוט, 25.6); עונת הסיום של "הדוב" (דיסני+, 26.6); לארי דיוויד חוזר עם סדרת המערכונים "חיים, לארי והמרדף אחר חוסר האושר" (HBO מקס, 27.6); ולמקרה שמישהו עוד מחזיק מעמד עם העונה הזאת, אז גמר "האח הגדול" (רשת 13, 27.6).
צילום יעקב זדה-דניאל: מתוך "פאודה", יס / צילום ברוריה אבידן-בריר: מתוך "הסודות של לאשה", הוט / צילום סלמה הייק: Chris Brunskill/Fantasista/Getty Images
מצאתם טעות לשון?