המחמאה הקבועה על אגם רודברג חייבת להיכחד
למה גם עמיר פלג וגם ערוץ הספורט יצאו רע מהעימות הוויראלי של השבוע? מה כולם צריכים ללמוד מהצלחת "האביר משבע הממלכות"? ואיזו ברית מאפשרת את "כל האמהות משקרות"? רועי אבן רואה את כל מה שיש בטלוויזיה כדי שאתם לא תצטרכו, ועושה לכם סדר בדברים הכי חשובים
-
בור בלי תחתית
רגע ויראלי אחד הסעיר השבוע את בועת הספורט, תת-בועה תקשורת הספורט, תת-בועה טוויטר - הסעיר עד כדי כך שהוא פרץ לחלוטין את גבולותיה והגיע עד עמית סגל. עמיר פלג, עיתונאי הספורט הוותיק שמרבה לבטא בכתביו את התסכול ההמוני מסיקור התחום בישראל, התייצב באולפן "יש מצב" (ערוץ הספורט) לאנטי-ריאיון אצל שניים שהוא מתעב במיוחד: נדב צנציפר ורז זהבי. פלג התעקש שהוא לא רצה לבוא, כל כך לא רצה שהוא דיבר במשך חמש דקות רק על זה שלא רצה. ואז נשאר באולפן לעימות בן חצי שעה שכולם יצאו ממנו רע. לא סתם האירוע נעלם באורח פלא מאתר הערוץ, וזמין בגרסאות בוטלג בלבד.
אין צורך להסביר למה צנציפר וזהבי יצאו רע מהעימות עם פלג, כי הם נכנסו אליו רע מלכתחילה. שתי דוגמאות מתוך מיליון לריקבון של תקשורת הספורט המקומית בימינו - ריקבון רדיואקטיבי, שמקרין ממנה החוצה גם לתחומי סיקור נוספים. אבל ההפסד שלהם הוא בטח לא ניצחון עבור פלג, שצודק במהות עם "המרוץ לתחתית" וטועה בכל השאר. ביטויים כמו "אל תנבח" או "ממציפח" לא מכבדים אותו או את הקהל, והעובדה שהוא הביא איתו לאולפן את פרס אומ"ץ (המודפס!) שקיבל לפני למעלה מעשור לא מעידה מה "ועדה ציבורית אמרה עליי" כמו שהיא מעידה עליו. במקום להמשיך להתבונן מהצד ולהשמיע טענות טובות, פלג העדיף לרדת לרמה שהוא עצמו בז לה ולהציב מראה מבחילה מול מציאות מבחילה. כמה סמלי שכל ההתרגשות מהאירוע הזה קרתה בדיוק כשמלאו חודשיים למותו של אבי מלר, אדם שהעדיף ספורט על פני רכילות ספורט והותיר בלכתו אילנות בודדים בלבד. התשתית ממילא הייתה ביזיונית, ועכשיו מי שביקר אותה התבזה יחד איתה. טיפ של אלופים: שום דבר טוב לא קורה בחדר שבו רז זהבי נחשב למבוגר האחראי.
מה לראות?
את "נפילתו ועלייתו של רג'י דינקינס" (יס, הוט וסלקום), כי אין דבר כזה יותר מדי קומדיות עם טרייסי מורגן. הפעם כוכב "רוק 30" - שמאחד כאן כוחות עם שלל אנשי הסיטקום המופתי ההוא, בהם המפיקה טינה פיי - מגלם כוכב פוטבול מושמץ והמושא של דוקו על חייו. בתפקיד יוצר הדוקו: דניאל רדקליף, לנצח הארי פוטר. לביקורת המלאה.
-
רוקדת על שתי הממלכות
בין כל ה"איזה כיף שזה חוזר" ל"יא, יש מלא דרקונים", הטיזר לעונה החדשה של "בית הדרקון" שיצא בשבוע שעבר מלווה גם בתחושת "רגע, מי אלה?". סך הכל הגיוני: ממילא מדובר היה בדרמה מסועפת ורבת משתתפים שלוקחת את הזמן בין עונה לעונה, מה גם שעכשיו - עם "האביר משבע הממלכות" (HBO מקס) שבדיוק סיימה את סיבוב הבכורה שלה - כל מעריצי "משחקי הכס" שאובים עמוק-עמוק לתקופה אחרת עם גיבורים אחרים בסאגה. אבל איזו סאגה, ואיזה גיבורים. כי למרות שלא כל הפרקים שלה באמת היו מצחיקים, "האביר משבע הממלכות" טיפלה בחומר הגלם שלה באופן קומי למהדרין. עונה קצרה, פרקים קצרים, גיבורים לוזרים ובדיחות מזדמנות כמו תיקון השם בפוטו-פיניש. קשה להעלות על הדעת מותג תרבותי, בטח טלוויזיוני, שהצליח כל כך בז'אנר אחד ואז הצליח כל כך בז'אנר שני.
עכשיו יבואו כל הנודניקים, ויסבירו שגם "סמוך על סול" הייתה יותר קלילה מ"שובר שורות" (אבל השורה התחתונה עדיין דרמטית), שמארוול כבר סטתה לקומדיה הקצרה עם "שי-האלק" (אבל מי צפה בה) וממש עכשיו לסאטירה העצמית עם "וונדר מן" (אבל היא לא טובה). ולמי יש כוח להתווכח על כל הפקות האנימציה. בסופו של יום: להיות *ככה* דרמטית ואז *ככה* קומית - זה רק "משחקי הכס" הצליחה. וה*ככה* נועד להדגיש את ממדי ההצלחה שזכתה להם, כש"האביר משבע הממלכות" עוקפת במיליון צופים אפילו את הנתונים המסנוורים של "הפיט", במידה רבה סדרת השעה. זו לא רק צפירת הרגעה למותג חפץ חיים, בייחוד כשבשלב זה כבר ברור ש"בית הדרקון" לא תתעלה לרמות הבאזז של הסדרה המקורית, אלא דוגמה מופתית שכל קברניט הוליוודי צריך להפיק ממנה לקחים. טיולי שוליים שכאלה, לטריטוריות סגנוניות שהיוצרים והמעריצים טרם ביקרו בהן, לא חייבים להישאר שוליים.
פריים אחד למזכרת
הכותרת הדוחה של כאן 11 לתמונת השבוע, שגורמת נזק בלתי נתפס למאבקים חשובים ולא סתם נענתה בקריאה של המגישים להוריד אותה מיד. והכי חבל: עכשיו כבר פחות כיף לצחוק מהתשובה הציונית ל"ויפ".
-
יום הדינה
לפעמים מרגיש שאגם רודברג היא סלב עונתי. תמיד מדובר באישיות מפורסמת וחוצת שכבות גיל - אבל קיים אצלה פער מובהק בין תקופות של הפוגה מקצועית לתקופות שבהן היא בכל פינה. השבועות האחרונים הם האופציה השנייה: אחרי שאת שנות פוסט-"חזרות" רודברג העבירה בטריטוריות די מומצאות כמו "פטריק" של שלום אסייג, את 2026 היא כבר פתחה עם התפקיד המצוין של דינה ב"כל האמהות משקרות" (כאן 11), ליהוק להנחיית ריאליטי עתידי בתאגיד, המשך השידוך התמוה למיכאל אלוני בהפסקת הפרסומות ובליץ יחסי ציבור כללי סביב יום הולדתה ה-40. שנתיים שלמות לא שומעים ממנה, מקסימום תפקיד באיזה "שקשוקה" שהילדים שלכם רואים, ואחריהן שוב מגיעה השתלטות מוחלטת על השיח הציבורי.
ובעודה תופסת את תשומת הלב של הישראלים, המחשבות על רודברג מתחלקות לשניים: או הלם מכך שזה הגיל של מי שגדלה לנגד עינינו וכבר חותמת 25 שנות קריירה; או התלהבות מחודשת מכך שנערת הפלא הזאת גם ממש יודעת לשחק - כשאי אפשר בלי איזו קלישאת "היא נינה". נדיבות ככל שיהיו המחמאות האלה, יש בהן מן ההקטנה. פעם אחר פעם, בכל אחד מהפיקים הסלבריטאיים האלה, ניכרת אותה פליאה מאותה רודברג שמדברת על אותם חלומות מחוץ לאותה קריירת דוגמנות ישנה. המראיינים והמבקרים מרימים לה, מסבירים ש"לוקח זמן לראות מעבר למראה" ושהיא "לא מספיק מוערכת", ובתוך כך מנציחים את ההנחות הקולקטיביות לגביה. בעוד ארבע שנים, כשרודברג תשחק תפקיד פגיע נוסף באיזו סדרה מוערכת (של התאגיד, אלא מה), שוב הציבור ומכתיבי הטעם ידברו עליה כמי שעלתה ליגה. אז אולי היא פשוט הייתה בליגה הזאת מלכתחילה?
במסגרת אותן התעלפויות קבועות מרודברג, המוצדקות ברוחן, יזכירו שוב ושוב את היותה מי שזיהתה בגיל מוקדם את נקודות החולשה שלה בתחום המשחק - לפחות בעיניים מסוימות - ובמקום להתכחש להן ולהילחם בהן בחרה לתקן אותן בדרכים המקובלות, קרי יורם לוינשטיין והמון תפקידי תיאטרון. יש משהו מאוד נשי בחוויה הזאת, של הפיצוי היזום על מגרעות שאינן בדיוק מגרעות, ויש משהו מאוד נשי בפאזה הנוכחית של רודברג ב"כל האמהות משקרות". משהו שמתעלה מעל לחוסר האחידות של הקומדיה החביבה, והעובדה שהיא ירשה את "מקום שמח" בתואר הסדרה שפייסבוק מוצף בפוסטים של בומרים עליה. כי יותר מכדורשת או אלימות במשפחה, "כל האמהות משקרות" היא סדרה על ברית נשים. ברית שהתקיימה גם מאחורי הקלעים (צוות יוצרות נטול גברים), וגם לפניהם (סיפור כיסוי על ערב בינגו, זיוף תאונה והפלת טבעית). הברית הזאת יצרה מרחב בטוח וחופשי לשחק בו, אפילו אם אף אחת מהשחקניות היא לא מהגדולות או המוערכות בישראל. יש בה לשעבריות, יש בה נישתיות, ויש את רודברג. תמיד לא מוערכת מספיק, כי כשמעריכים אותה תמיד ממשיכים להזכיר לה את זה. עם ראשית העשור החמישי לחייה, חובה להכחיד מחמאות מפוקפקות כאלה.
בשבוע הבא
פרק הסיום של "כל האמהות משקרות" (כאן 11, 1.3); רב-המכר הטרנדי "ולדימיר" הופך לסדרה מסקרנת מאוד (נטפליקס, 5.3); "מישל" של נועם בתן יוצאת לאור במשדר חשיפת השיר הישראלי לאירוויזיון (כאן 11, כנ"ל); ומוקדם מהרגיל על לוח השנה, עונה חדשה של "האח הגדול" (רשת 13, 7.3).
צילום עמיר פלג ונדב צנציפר: מתוך "יש מצב", ערוץ הספורט / צילום דקסטר סול אנסל: מתוך "האביר משבע הממלכות", HBO מקס / צילום בצלאל סמוטריץ': מתוך "שבע", כאן 11
מצאתם טעות לשון?