"וונדר מן", הסאטירה החדשה של מארוול, מרגישה כמו סטירה

מי שמגיע ל"וונדר מן" (Wonder Man) רק על סמך הטריילר עוד עלול לפספס את העובדה שזו סדרה של מארוול: זירת ההתרחשות היא אולפן הוליוודי, הגיבור הראשי הוא שחקן בעל אספירציות, וכל מה שמעסיק את הדמויות זה אודישנים והפקות. הקשר היחיד לז'אנר הוא התפקיד שאותו שחקן נבחר לגלם - וונדר מן, גיבור חוברות הקומיקס שנוצר עוד בשנות ה-60. מצד אחד, מה יותר מתאים למארוול במצבה הנוכחי מאשר קומדיה ריאליסטית סטייל "הסטודיו", שבה היא תוכל לרפרר לעצמה ולקרוץ לצופים. מצד שני, מה יותר מתאים למארוול מאשר תכנים שמתרחשים כולם באותו יקום בדיוני. שחקנים אולי בטוחים שהם בעלי כוחות על, אבל שני התנאים האלה לא מתכנסים.

לכן - וזה ספוילר רק לסוף הפרק הראשון, שגם הוא די מובן מאליו - "וונדר מן" היא לא באמת סדרה על אחורי הקלעים של תעשיית הקולנוע. במשך חצי שעה סיימון וויליאמס (יאיא עבדול-מאטין השני, שחובבי הקומיקס יזהו מסדרת "השומרים" ומסרטי "אקוומן" של המתחרים ב-DC) הוא עוד שחקן עם תקוות גדולות, ובסיומה מתגלה שיש לו כוחות גדולים לא פחות. הוא נאלץ להסוות את הכוחות האלה מסיבות שייחשפו בהמשך, ובינתיים מכניס לחייו את טרבור סלאטרי (בן קינגסלי): שחקן כושל שהונאתו נחשפה בסרטי "איירון מן", שם הוא שימש נבל מרכזי. שמונת פרקי "וונדר מן", כולם עלו לדיסני+ בבת אחת, מציגים את השניים לאורך כמה מסעות והונאות.

על כס היוצרים "וונדר מן" מפגישה בין דסטין דניאל קרטון ("שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות" והסרט הבא של ספיידרמן) לאנדרו גסט - תסריטאי שעבד בעבר ב"רוק 30", "קומיוניטי" ו"ברוקלין תשע-תשע" ומאז סייע גם לכמה מההפקות היותר קומיות של מארוול. אך למרות הניסיון הברור שלו בתחום, גסט לא מצליח להפוך את השידוך בין הקלילות הקומיקסית והמסגרת ההוליוודית לכזה שיש בו בדיחות מצחיקות באמת. יש הרבה רפרנסים, זה בטוח, בין אם ליקום המארוולי או ליקומים אחרים, אבל זה כל מה שהם: רפרנסים. אזכורים של ה-Superhero Fatigue, של אלף ואחת הפקות קיימות, של שחקנים מוכרים, בלי לקחת את האזכורים האלה ולעשות מהם מטעמים. לכן "וונדר מן" מצטרפת לכמה מהסאטירות המאכזבות של העת האחרונה, כאלה שמרגישות יותר כמו סטירות. הופעות האורח? זניחות. הכוכב הראשי? לא מפגין יכולות שונות משל כל גיבור קומיקס אחר. בן קינגסלי? טוב, הוא כנראה הסיבה היחידה לצפות בסדרה הזאת.