זה הקוד הסודי שתמיד משדרג את "בואו לאכול איתי"
למה "חם לי קר לי" מסוגלת להציל חיים? לאן נעלמו הימים שבהם יצאו מהארון ב"מחוברים"? ובאיזו מדינה חיפה היא דווקא עיר הבירה? רועי אבן רואה את כל מה שיש בטלוויזיה כדי שאתם לא תצטרכו, ושולח את לסוף השבוע עם כמה המלצות
-
רביב נעורים
התרגלנו לעיתונאים שמביעים את דעתם, שתקנו כשהם התחילו להתנהג כמו סלבס - אבל ב"חם לי קר לי" (כאן 11), הפרויקט הדוקומנטרי של ענת גורן על גיל המעבר, נרשמת הסלמה נוספת: רביב דרוקר, בעלה-של, מקריין כתבה על אורגזמות. בפרק ששודר השבוע גורן אף העלתה את האפשרות לכרות לו את האשכים. היה מפתה להתמקד רק במהלך הביזארי הזה, של עיתונאי שאסור שיתכתב עם עולמות הסליז, אלמלא הסדרה כולה הייתה עוסקת בנושא כל כך חשוב ובלתי מדובר. והיה מפתה לשפוט אותה לפיו, אלמלא היא הייתה כל כך מלאת חן ונטולת יומרה.
כבר בפרק הראשון הובהר לגורן, שבתורה הבהירה לצופים, כי הסוגיות שבלב "חם לי קר לי" הן עניין קריטי: טיפול נכון בהיעלמות הורמון האסטרוגן יכול ממש להציל חיים, או לכל הפחות לשפר אותם. ובזכות השפה הייחודית של הדוקומנטריסטית - זוכת פרס סוקולוב שתמיד תמצא מקום לתיבול פרסונלי-קומי - הצופה הממוצעת מקבלת אפשרות לראות בה את עצמה. גורן לא מוכנה לעשות שום סיבוב על בנות גילה רק בשביל איזו כותרת בומבסטית, כפי שרבים עשו לפניה. בעזרת דמויות משנה מצוינות כמו גדעון קופרניק, קופרניקוס של ימינו, היא אף מתרגמת לעברית הפרכה מאלפת של קרקס תקשורתי בן רבע מאה. ולמרות הפנייה לפלח מאוד ספציפי בקהל, "חם לי קר לי" מצליחה להתגבש לכדי סדרה אוניברסלית, מרתקת ועל-זמנית. מסוג הפרויקטים שצריך לשמור בצד לשעת חירום, אלא אם גם הם ייסתרו יום אחד בידי המדע.
מה לראות?
את "סטיוארט נכשל בהצלת היקום" (HBO מקס), סדרת הספין-אוף של "המפץ הגדול" שלא מפסיקה לארח עוד ועוד שחקנים מהמקור. ומה אם מעולם לא צפיתם ב"המפץ הגדול"? יש לה מספיק יקומים מקבילים בשביל לעמוד בפני עצמה - אבל גם גימיקים שמתחילים למצות את עצמם החל משלב מסוים. לביקורת המלאה.
-
ארון קבורה
דברים שקרו בפרק הסיום של "מחוברים" (הוט), אחרי עונה שתוארה לתקשורת - כנראה בעזרת AI - כ"כניסה עמוקה על החיים עצמם, אל הרגעים שבה אדם פוגש את עצמו באמת": עינב בובליל הפליצה ליד בעלה, עשתה טיפול זרעי סלמון, והתלוננה שלא קיבלה שער ב"לאישה" עד שהיא קיבלה אותו; משה כורסיה הקליט שיר חדש וניסה לתלוש דגל פלסטין של אדם זר; בן אל תבורי התכונן להמלטה של הכלבה שלו וללא פחות משתי הופעות שלמות; אורטל עמר הפסיקה להפתיע והוגדרה על ידי ההפקה רק באמצעות הגברים בחייה; ואמילי דמארי בכלל לא הופיעה. היא קיבלה פרק סיום עצמאי וראוי שהוקדש לה ולבני "דור צעיר" של כפר עזה, בלי גלגלי העזר של דמות המשנה שמאורסת לה.
אלה לא הדברים היחידים שקרו בפרק הסיום של "מחוברים", ואכן נרשם ניסיון לעגל ככל האפשר את סיפוריהם של משתתפי הדוקו-ריאליטי - אבל לא בכדי שולבו בו האנקדוטות הסתמיות האלה: זהו סימן מובהק, וממש לא ראשון, למצוקת חומרים. עוד מרגע הכרזת הקאסט היה ברור שהעונה ה-12 והמשפיענית מכולן תביא מלחמה בין הנורמות האינסטגרמיות לצרכים הטלוויזיוניים, ו"מחוברים" הייתה המפסידה כמעט בכל קרב. רוב המחוברים לא סיפרו כלום, ואת מה שהיה להם לספר הם סיפרו כבר. פעם אנשים היו יוצאים מארונות בתוכנית הזאת, והיום היא מרגישה כמו עוד מדף בארון ישן. תוסיפו לזה את הבאזז האפסי, ואת התחושה ש-16 פרקים איכשהו היו גם הרבה מדי וגם מעט מדי עבור המשתתפים, ותקבלו פורמט שהתנתק לחלוטין מחללית האם ומתחום השיפוט של העניין הציבורי. בעולם מתוקן זו הייתה העונה האחרונה שלו, אחרי רצף ניסיונות כושלים של קברניטיו להתמודד עם הדור החדש של הסלבריטאים. בעולם שלנו אותם קברניטים כבר כנראה עובדים על סיבוב נוסף, ובטח מנסים להחתים עבורו דמויות מתישות כמו קורין גדעון, ידין גלמן וסטטיק.
פריים אחד למזכרת
היו לה בדיחות מקוריות מזו, אבל כל הכבוד ל"הפשוטע" (כאן 11) על גאגים ויזואליים כמו כיכר רחל מאופקים.
-
חשיפה לצפון
חייו של צרכן התרבות הבוגר אינם משחק סימס, אבל גם בהם אפשר למצוא צ'יטים, קודים סודיים וקיצורי דרך שישפרו לו את איכותם. מתי הרגע המתאים להפסקת שירותים במהלך "האודיסאה", כמה זמן צריך לחכות בשביל לצפות בפריים טיים בלי פרסומות - ומה השבוע האחד ששווה לצרוך בכל עונה של "בואו לאכול איתי" (כאן 11), עבור מי שאין לו יותר מדי זמן או סבלנות. התשובה לכך תמיד הייתה, ותמיד תהיה, שבוע הצפון. משם הגיעו גם דאנסי גדי וגם חנה הכפילה של אילן פלד, גם איציק כרסנטי וגם גרושתו לימור, גם חיים ואצילה וגם ויויאן וז'אק. לא כולם התגוררו בהכרח בגבולות חיפה והקריות, אבל הרוח המכשפת של חיפה והקריות נכחה בכל רגע. מה שמים להם שם במים, או בבתי הזיקוק, שהופך את כל הצפוניים ל"בואו לאכול איתי" במיטבה? ואיך זה שאפילו בעונה עשירית, הרבה מעבר לשיאו של הפורמט, עדיין מוצאים שם דמות כמו עליזה אלקיים עבאדי האדירה?
עליזה, שהיא לא רבקה מיכאלי אבל כן המארחת הראשונה של שבוע הצפון התורן - ומי שלחשה במתיקות לצוות הצילום "לגשת?" כשהאורחים דפקו על דלתה - הייתה רק מנת הפתיחה של סבב "בואו לאכול איתי" לא פחות ממושלם. אחריה עלו ואירחו עקרי הבית מירן הולדשטיין ואלירן בוחבוט, ההיפי הטבעוני אבינעם שמעון שאומר "טו לייט נשמאמי" וילדת יום ההולדת רוני פליישר שחגגה באמצעות השפלת כל המובטלים סביב השולחן. ועדיין, הפערים האינהרנטיים בין המשתתפים לא דרדרו את "בואו לאכול איתי" לעוד שבוע של יותר מדי עימותים מעייפים: "אני רוצה לטנף על זה אבל לא יכולה לטנף על זה", סיכמה אחת מהם את הקסם הצפוני. האווירה בחמש הארוחות האלה אופיינה היטב על ידי דמותו של אלירן, מהאנשים הכי מצחיקים שדרכו בפורמט, הבעלים של שעון נדיר לכאורה ובוגר בית הספר ע"ש חי טורטל לצחוקים אילמים.
והחשיפה הצפונית של "בואו לאכול איתי" היא לא רק גלגל עזר נצחי עבור מלהקי הריאליטי המתחרים, שקיבלו בריכה נוספת להעתיק ממנה. תסתכלו על הנוף הטלוויזיוני של הקיץ הזה - או כל קיץ, או כל חורף - ותראו שוב ושוב את תל אביב: "הפשוטע" עוסקת בהגירה אליה מאופקים, "בודקת" מנכיחה אותה לא פחות מאת נתב"ג, "זהב שחור" משתמשת בתל אביביות כנקודה שממנה מביטים החוצה ואצל "חתונמי" תל אביב היא בגדר ברירת מחדל. ולמרות שחיפה והקריות הן פריפריה גיאוגרפית יותר מאשר חברתית, אף מותג עכשווי לא חגג אותן כפי ש"בואו לאכול איתי" השכילה לעשות תוך כדי תנועה. כי במדינת שי אביבי, חיפה היא דווקא עיר הבירה. מי שרוצה להתעמק בה מוזמן להתעכב גם על עיירות השוליים בגוש דן והרי ירושלים, אבל המטרופולין החשוב נמצא בהכרח באזור חיוג 04. אוצרות הטבע מסתתרים איפה שרק תחפרו, ובית הזיקוק של "בואו לאכול איתי" תמיד יודע איך לשדרג אותם.
בשבוע הבא
ג'קי אזולאי, גל קספרס, אליהב ששון ובשלנים נוספים חוזרים להזדמנות שנייה ב"מאסטר שף: נבחרת החלומות" (קשת 12, 10.8); פרק אחרון לעונה המייאשת של "בית הדרקון" (HBO מקס, כנ"ל); הקריירה הסוערת של ז'וזה מוריניו עומדת במוקד הדוקו-ספורט "מוריניו: המיוחד" (נטפליקס, 11.8); ו"לנסקי - הגנגסטר הציוני" חוזרת לפושע היהודי שגם תרם להקמת המדינה (כאן 11, 15.8).
צילום ענת גורן: מתוך "חם לי קר לי", כאן 11 / צילום בן אל תבורי: מתוך "מחוברים", הוט / צילום רחל מאופקים: מתוך "הפשוטע", כאן 11
מצאתם טעות לשון?