המחמאות על "זהב שחור" מסתירות יותר מדי עיוותים

ההיפ הופ הישראלי זוכה כרגע לתשומת לב בשלושה אירועים תרבותיים: סרט המחזמר "תיכון מגשימים", הסדרה התיעודית "זהב שחור" - ועשרות, אם לא מאות, אם לא אלפי הפוסטים על אותה "זהב שחור" שמציפים את הפייסבוק והטוויטר. לכולם יש מה להגיד על הדוקו של כאן 11, וכיאה למעריצי ז'אנר בן 40 אף אחד מהם לא חשב לשמור את הדעות שלו בבטן. כך יצא שבתוך שבוע בלבד הפך הדיון סביב "זהב שחור" למוצר נפרד, עם יצרים ושסעים שאין מספיק מהם בסדרה עצמה. הראפרים שנדחקו החוצה נעלבים, מרואיינים אחרים מרגישים שנעשה להם עוול, וגם אם "זהב שחור" לא תפרוץ את הבועה הנישתית-ברנז'אית שבה היא מתקיימת, לפחות היא הופכת לאבן דרך בתולדות הז'אנר.

בהיבט הטכני, חוויית הצפייה ב"זהב שחור: סיפורו של ההיפ הופ הישראלי" בת שבעת הפרקים - שניים כבר שודרו, ולמבקרים נמסרו ארבעת הראשונים - מזכירה את "האודיסאה" של נולאן: אפשר לא להתחבר באופן אישי לסגנון השאפתני שלה, אבל אי אפשר שלא להעריך את זה. היוצרים רום אטיק ואמרי דקל-קדוש הפכו דוקו על היפ הופ ליצירה שמקבלת על עצמה את כל חוקי הז'אנר, עם מצלמות נדירות, אסתטיקה דינמית ושפה קולנועית שלא מפסיקה להתפתח דווקא על גבי המסך הקטן. מבחינת הקונספט שלה, "זהב שחור" היא החבילה האולטימטיבית. גם כרוניקה היסטורית וגם תתי-פרקים על אישים ושירים ספציפיים, גם חוגגת קליפים וגם נראית כמו קליפ. רק שבהיבט הלא-רק-טכני, לשאפתנות הזאת יש מחיר.

כי בצד השלילי שלו, הדיון סביב "זהב שחור" גדול יותר מראפר צעיר מאוכזב כזה או אחר. לצד צרור המחמאות, ידענים אמיתיים בתחום ידעו לסמן את הליקויים בסדרה - היא בקושי נותנת מקום לראפ הערבי, מתעלמת לחלוטין מתרומתו של יהונתן גפן לצמיחת ההיפ הופ הישראלי, מעוותת את תפיסת הז'אנר מחוץ לחממת הרדיו הצבאי - והחמור מכולם הוא המקרה של יואב קוטנר מפרק הבכורה. שם, עם הוצאה מוחלטת מהקשר של מה שהוא אמר אי אז בניינטיז, ההתנהגות המפוקפקת של "זהב שחור" עושה לקוטנר "צל של אמת". גם קוואמי, מרואיין מרכזי בסדרה, יצא להגנת העורך המוזיקלי שתרם רבות לחדירת ההיפ הופ לארץ. פתאום מתברר שהיוצרים לא מתייחסים לטלוויזיה התיעודית, ולערכים שלה, באותה חרדת קודש שבה הם מתייחסים למוזיקה עצמה.

וכשזה המצב, "זהב שחור" נקלעת למלכוד הפריסטייל: זה ששוברים את כל החוקים לא אומר ששוברים אותם נכון. כדי לשפוט יצירות ייחודיות כאלה אי אפשר להסתפק בהערכת ההשקעה (הרבה) או במפגש הסובייקטיבי איתה (צופים מסוימים עלולים לשבוע מהר מכל הגימיקים הוויזואליים) - וצריך לחזור לערכים הבסיסיים. אמת, למשל. אנקדוטת קוטנר, שולית ככל שתהיה בתולדות הז'אנר, מעוררת חשד שהשפה העשירה מסתירה תחקיר מוטה ולא מספיק מהודק. הפרקים הבאים לא בדיוק מרגיעים את החשד הזה, בטח כשאחד מהם כבר חצי-מתוסרט. הפער בין האומץ להשתמש באמצעים הסגנוניים האלה, מול הצורך האמיתי של הסיפור בהם, מעולם לא היה מובהק כל כך. האסתטיקה של "זהב שחור" עילאית, הנשמה ניכרת מכל פריים ופוסט, אבל אסור לקבל יותר מדי עיוותים היסטוריים בסדרה שמוקדשת להיסטוריה שלמה.