"הפשוטע" רוצה, וממש יכולה, להיות קולו של דור
עמוד הפייסבוק "הפשוטע" הוא עכשיו גם סדרת טלוויזיה - ובזכות שותפים כמו אושרית סרוסי ואורי גרוס, הקומדיה של כאן 11 הופכת לתת-מקלע של רפרנסים תרבותיים ודרישת שלום ל"עדי בלי בצל". אבל אלה לא רק הבדיחות, אלא ההחלטה להציג פערים חברתיים בלי למהול אותם באיבה
ביקום מקביל והכי בלתי נסבל, עמוד הפייסבוק הישראלי שהיה הופך לסדרת טלוויזיה היה "ילדים הם התסריטאים הטובים בעולם". ביקום מקביל ואוטופי, זה היה "אותה תמונה של משה דץ כל יום" (יש גם ספין-אוף). היקום שלנו נמצא איפשהו באמצע - ולכן הזוכה המאושרת היא "הפשוטע". כבר כמעט עשור שמבעד לצילום המסך מ"המורדים" נמצא בר אלמליח-דונצוב, מנהיג תופעת הרשת המקומית שמבחינתה כל רגע הוא בהכרח אייקוני ושום דבר לא קרה על מסך הטלוויזיה הישראלי לפני בכורת "השיר שלנו". זה יכול להצחיק, זה יכול להעיק, אבל בטוח יש לזה קהל. והקהל הזה שווה כוח, מספיק כוח בשביל לעבד עמוד ממים לכדי סדרה.
אז איך בכלל הופכים עמוד פייסבוק לקומדיה מתוסרטת בכאן 11? מתחילים עם בצי (אושרית סרוסי), צעירה מאופקים המאורסת לנהוראי (שון סופטי) - שם שכבר הפך לבדיחה, בדיחה שכבר חצתה את גבול הלגיטימיות מאז צילומי הסדרה. הוא נפרד ממנה במהלך החינה שלהם, היא לוקחת שתי חברות טובות (כרמל נצר וניב שטרית) ומהגרת איתן לתל אביב. "כמו בנות הפאוור פאף רק בלי כוחות על", היא מסבירה. בדירת השותפות מחכה להן שותף נוסף, טופז (חן רוטמן), ומלבד הרווקות בצי מתמודדת גם עם לימודי תקשורת במכללת "סבידור מרכז". סרוסי ורוטמן הם שותפים ותיקים, שעבדו יחד ב"זאת וזאתי", "האחיין שלי בנץ", "מי זאת?" ואף מעלים בימים אלה הצגה המבוססת על סדרת רשת שלהם, "חנאל ומכבית". הם חתומים על "הפשוטע" כיוצרים לצד אלמליח-דונצוב, וטביעת האצבע הבולטת שלהם משתווה רק לזו של עוד שותף יצירתי, אבי "השיר שלנו" אורי גרוס.
ההשפעה של גרוס - ובמחוזות שאפתניים הרבה יותר, זו של טינה פיי - הופכת את "הפשוטע" לתת-מקלע של רפרנסים תרבותיים, ברוח העמוד שעליו היא מבוססת. לא כל משפט הוא בהכרח בדיחה, אבל כל משפט הוא כן יציאה אקראית, ספציפית ופעמים רבות אף מצחיקה. אפשר למצוא בתסריט תובנות מבוססות "האח הגדול", קריצה מודעת לעצמה ל-3 באוקטובר מ"ילדות רעות" ואפילו דרישת שלום לאגדת הכתוביות "עדי בלי בצל", ולצד הבדיחות שסתם נזרקות לאוויר כמה מהן ממש מצליחות לדגור בראש לזמן מה. כשדמות אחת אומרת לאחרת "זו לא שיחה פנים אל פנים, זו שיחה לוואטסאפ", זה מגוחך כמעט כמו שזה מעורר מחשבה.
כשבצי מתחילה להתגעגע לאקס מאופקים, מגיע הזמן לסטוקינג. זו ההזדמנות של יוצרי "הפשוטע" לחבר בין הסדרה לתורתו הפנימית של עמוד הפייסבוק - והיא עושה זאת בדרך מפתיעה במקוריות ובמקצועיות שלה: לא רק שהחיבור בין השניים מרגיש אורגני, הוא אף מסביר למה זה "הפשוטע" ולא "הפשוטה". המנגנונים הקטנים האלה מחמיאים לסדרה, וגם מסייעים לה, כי בבסיסה מדובר בעלילה עם סיפור מסגרת טחון לעייפה. שוב קומדיה רומנטית וסיפור סינדרלה, רק עם רפרנסים נישתיים וחיבה לשירי פסטיגל. אגב שירים, כוחה של "הפשוטע" מאפשר לה להתהדר בכמה וכמה מקוריים שכאלה, בביצועם של נועה קירל, נינט טייב, נונו, עדן חסון ועוד שמות שלא שומעים כל יום בפסקולים.
ועל כל שיר מקורי, ל"הפשוטע" יש משהו כמו ארבע-חמש הופעות אורח. אבי דנגור וערן זרחוביץ' מצטיינים במיוחד בפרקים הראשונים - שלושה מתוך תשעה נמסרו מבעוד מועד למבקרים - ולצדם יש את עומר דרור, מתן פרץ, איתי תורג'מן, אורי ורד, עלמה זק, משי קלינשטיין ואת צביקה הדר וגלית גיאת באיחוד מתוק להפליא של "שמש". השניים מגלמים את הוריה של בצי, ומהווים את האמצעי של הסדרה לתפוס את תל אביב מעיניים פריפריאליות אבל בלי בוז אמיתי כלפיה. גם תל אביב, מצדה, לא מפגינה בוז מובהק כלפי העולות החדשות לשטחה. יש משהו מרענן בהחלטה התסריטאית הזאת, שבוחרת להציג נאמנה את הפערים החברתיים בלי למהול אותם באיבה. ולמעשה יש משהו שבא בטוב ב"הפשוטע" כולה. הרבה זמן לא הייתה כאן סדרה שבאמת ובתמים רצתה להיות קולו של דור, ואלמליח-דונצוב לא מסתפק ברפרנסים של דור, אלא מאגד אותם לכדי קומדיה עם משקפיים ורודים (תרתי משמע), סובלנית ומכילה. "הפשוטע" ממש יכולה להפוך לקול ספציפי של דור ספציפי, לא שזה יעזור עם קהלים רבים שיתבלבלו מול ההומור שלה. ובכלל, מתי בפעם האחרונה סדרה הרשתה לעצמה לסיים פרק במילים "אני הצ'חנבוטה".