הפוסט של i24 הוא פדיחה מעוררת רחמים
איך סרט הדוקו "פרח" יכול לשנות את המציאות? מה החוסר הכי גדול אחרי יותר מרבעון בלי HBO? ולמה הישראלים צריכים לתבוע את "הישראלים"? רועי אבן רואה את כל מה שיש בטלוויזיה כדי שאתם לא תצטרכו, ושולח אתכם לסוף השבוע עם כמה המלצות
-
ולי קראת פרח
קשה להחזיק סרט שלם בתוך אותו כלי רכב. קשה עוד יותר לעשות את זה כשיש בו רק שתי דמויות עיקריות, ולרוב רק אחת מהן מצולמת. אבל "פרח" (כאן 11), סרטם התיעודי של בני הזוג אנה ים ואיתמר רוז, עושה את זה ועוד המון. את ההגדרה הכי טובה לדוקו מספקת הגיבורה דרת הרחוב איילין ניר: "בחורה נורמטיבית וזונת רחוב מעבירות את הזמן ביחד". ככה, כמו שזה, בלי שום מכבסה סמנטית או יומרה לבנות איזושהי עלילה. התנועה היחידה בסרט היא של הרכב, שבו מתקיימות באופן קבוע הפגישות בין הצלמת לנרקומנית. הרגילוּת מרחיקת הלכת של "פרח" מתבטאת במבט ישיר, נטול אוצר מילים חלופי, על צורת חיים לא רגילה.
"את יודעת מה יפה בסרט הזה? שאנחנו לא עושים תהליך של שיקום", אומרת איילין לאנה בתחילת הסרט, מספיילרת את הסיפור של עצמה. היא רוצה לסיים אותו בדיוק כמו שהתחילה, בדיוק כמו בחיים האמיתיים, ו"פרח" מכבד את הבקשה הזאת שלה. מכבד ומתבונן עליה בלי טיפה אחת של רחמים, של יחסי כוחות שונים, של ליטושי "אישה יפה". יש בפנים גם גלריית דמויות משנה מרהיבה שעדיף לא לפרט עליה, וניואנסים קטנים שמגלמים בתוכם כל כך הרבה - למשל כשבמהלך אותה נסיעה אנה מזהה גלריה שהציגה בה פעם, בעוד שאיילין מזהה את הדאנג'ן. מעבר להיותו מופתי, "פרח" הוא סרט שיכול, אמור וראוי לשנות מציאות. ואם לא ממש-ממש לשנות אותה, אז לפחות את היחס של צופיו כלפי פרחי הקיר של הרחוב.
מה לראות?
את "סיכוי להינצל: מסע אל תוך האור והחושך של אביתר בנאי" (יס) - שם קליט, תודו - סדרת הדוקו שתפעיל את כל מי ששנות ה-90 מפעילות אותו. המפגש בן 11 השנים בין בנאי ליוצר דורון צברי מספק כמה התנגשויות ז'אנריות שלא לגמרי זורמות, אבל הקסם האישי של המוזיקאי המחונן מפצה כמעט על הכל. לביקורת המלאה.
-
הדוקטור יציל אתכם
בימינו כבר אין כמעט זכר לתרבות ה"בפרקים הקודמים" בסדרות, בין היתר בגלל הסטנדרט שהביאו איתן סדרות המופת של HBO. אבל מה לעשות שבשבוע הבא סוף סוף יושק בישראל HBO מקס, שירות הסטרימינג של האחים וורנר - ואחרי יותר מרבעון שבו תכני HBO החדשים לא הגיעו ארצה, הישראלי הממוצע צריך מפת דרכים לכל הסדרות שהחמיץ במהלך אותה תקופה. למרות שהסדרה הראשונה שבאמת צריך להשלים היא לא מהרבעון האבוד, אלא "הפיט" היחסית ותיקה: הפקת מקור של השירות, שבדיוק מציינת שנה לעלייתה עם עונה שנייה ולא פחות מופתית. תתחילו ממנה, תראו איך נדפק לכם המוח דווקא מדרמה רפואית, ואז תמשיכו לדברים הבאים.
ומהם אותם הדברים הבאים? יש את "משימה", דרמת פשע בכיכובו של מארק רפאלו מבית היוצר של "הסודות של איסטאון" - היא מאוד דומה לה, מאוד מצליחה, אבל לא בכדי רוב מבקרי הטלוויזיה התעלמו ממנה בסיכומי השנה; המלצה הרבה יותר רותחת היא "חברת הכיסאות", קומדיית המתח והקרינג' של טים רובינסון, שהיא מה שרועי כפרי באמת היה צריך לעשות ב"יקומות"; גם "אני אוהבת את לוס אנג'לס", קומדיית הצעירים של רייצ'ל סנוט, דורשת טעם ספציפי מאוד וסבלנות לתוכן תל אביב ברוחו; ו"זה: ברוכים הבאים לדרי", סדרת האימה מבית היקום של סטיבן קינג, כבר לגמרי מתקיימת בתוך נישה של ממש. כל זה כדי לומר שהישראלים לא פספסו פצצות אמיתיות בחודשים נטולי HBO, והשירות אף נוחת כאן בסמוך לעליית שתי סדרות אטרקטיביות ומשתלמות בהרבה: העונה הרביעית של "התעשייה" והסדרה החדשה "האביר משבע הממלכות", הברקה קומית למדי של "משחקי הכס". רק שאחרי צפייה מוקדמת בכל הנ"ל, הקאמבק של "הפיט" הוא עדיין האירוע הכי מרגש.
פריים אחד למזכרת
מישהו יצטרך לספר לנו של מי הילדים מאחורי עמית סגל.
-
תודה על מה
"תודה ל-33 אלף ישראלים שצפו אמש במהדורה המרכזית!", קרא השבוע פוסט חגיגי בעמוד של ערוץ i24NEWS, לצד תמונה מרוטשת-ברמות-שרה נתניהו של המגישה הראשית מירי מיכאלי. קודם כל, באהבה. דבר שני - תודה על מה? מתמטיקת הרייטינג היא אומנם לא מדע מדויק, או כזה שמכיר בקיומו של ציבור ערבי, אבל 33 אלף צופים הם עדיין 1.6% רייטינג, שזה גם מעט מאוד וגם לא מספיק בשביל לחצות את המקום החמישי בטבלת המהדורות. ולטובת מי שזקוק לתזכורת, יש רק חמישה מקומות אפשריים. הכנס כאן את התגובות האוטומטיות של הסנגורים: i24 הוא ערוץ קטן, צעיר, כל מיני-הישג כזה הוא עבורו הישג אמיתי. אממה, החודש הוא ינואר והשנה היא 2026. קטן וצעיר ככל שיהיה, i24 עדיין מציין ממש עכשיו שנה וחצי.
בשנה וחצי שבהן הוא קיים, i24 כן הצליח לכבוש כמה יעדים חשובים. מהדורת שישי הימנית של נוה דרומי מנצחת לא מעט בקרב הסגניות, ותופסת את המקום השני מתחת ל"אולפן שישי"; הענייניות והאובייקטיביות בהחלט ניכרת בחלק מרצועות המרכזיות, כלומר אלה שלא שייכות לשרון גל, דניאל רוט-אבנרי, ניב גלבוע ואלירז שדה; החשיבות של ערוץ חדשות שזמין מסביב לשעון מוכיחה את עצמה פעם אחר פעם, כולל בשבת האחרונה כש-i24 היה הערוץ היחיד שדיווח בשעות הבוקר על מה שקורה בוונצואלה; ויש לפעמים גם כמה כותרות גדולות, בעיקר מגזרתו של כתב המשפט אבישי גרינצייג. התשתית קיימת, לפחות חלקית. מה שנשאר הוא הספק: 33 אלף צופים למהדורה מרכזית הם לא הישג להתגאות בו, אלא מספר שערכו הגימטרי הוא "פדיחה". מצד שני, בהתחשב בשאר הנתונים שהערוץ רושם בעודו מושך אליו עוד ועוד טאלנטים שנפלטו מהמתחרים, אפשר להבין למה הקברניטים שלו איבדו את קנה המידה.
ההיטפלות לרייטינג של i24 היא הזדמנות להיטפל ספציפית לאנומליה הכי גדולה שם: "הישראלים", היענו-"פטריוטים" בהגשת אורי קואל (בהחלט) שתופסת את משבצת הפריים טיים של הערוץ (לא ברור למה) ובערב ממוצע עושה משהו כמו 0.4% רייטינג (כלומר כ-8,000 נפשות). זה נתון צפייה שאפילו לא מצדיק את המונית לפאנליסטים - מונית שממילא לא אוספת יותר את אלי אוחנה, וכעת תלויה במוצא פיהם של גדולי אומה כמו פנינת ינאי, אורי זכי, נמרוד סבח ודנה פאן לוזון. אפשר לקטר עד מחר על מעגל העוינות של ינון מגל או על כל הפאנלים השטחיים והמכעיסים האחרים, אבל הם לפחות מייצרים טלוויזיה שאנשים רוצים לראות. שאנשים ממש רואים. הציבור הישראלי צריך לתבוע את עלבונו על כך שאלה "הישראלים" שה-i24 בוחר להציג לראווה, מה גם שבהתחשב בהיעדר הקהל יש לו קייס משפטי סביר. ובפעם הבאה שהערוץ ירצה להעלות פוסט התגאות מעורר רחמים, שיוודא קודם שרצועת הדגל שלו לא עשתה פחות משידור חוזר של רוני קובן. ביום חול. בשעה 13:30. תודה!
בשבוע הבא
עשור בדיוק אחרי סיבוב הבכורה שלה, דרמת הריגול "מנהל לילה" קמה לתחייה (אמזון פריים, 11.1); הקומיקאית ניקי גלייזר חוזרת להנחות גם השנה את טקס גלובוס הזהב (יס, 12.1); מפץ נוסף בשוק הטלוויזיה הישראלי, עם עלייתו של שירות הסטרימינג HBO מקס (13.1); שמושק לצד העונה החדשה של הדרמה הבריטית, הכלכלית והסקסית "התעשייה" (HBO מקס, כנ"ל); ובמקום ליצור עוד תעלומת רצח באווירת אגתה כריסטי, "שבעת המחוגים של אגתה כריסטי" ממש מבוססת על אחד מספריה (נטפליקס, 15.1).
צילום איילין ניר: מתוך "פרח", כאן 11 / צילום נואה וויילי: מתוך "הפיט", HBO מקס / צילום עמית סגל: חדשות 12
מצאתם טעות לשון?