mako
פרסומת

"סיכוי להינצל" חוצה את הגבול שבין מהורהר למפוזר

אביתר בנאי הוא גשר אנושי, אבל הסדרה התיעודית עליו מהווה התנגשות בין עולמות: ישנו הדוקו הפיוטי, האומנותי - וישנו הדוקו שגובל בדוקו-ריאליטי. הרגעים שבהם "סיכוי להינצל" צורבת מגיעים דווקא מהחלק הפחות אינטלקטואלי

רועי אבן
פורסם: | עודכן:
אביתר בנאי, "סיכוי להינצל"
כמו ארוחת טעימות. "סיכוי להינצל: מסע אל תוך האור והחושך של אביתר בנאי" | צילום: אשר בן יאיר, באדיבות yes דוקו
הקישור הועתק

בעידן שמרגיש נטול קונצנזוסים, אביתר בנאי עדיין מאתגר את ההנחה הזאת. לא רק בגלל הסיפור של מי שגדל פה והלך לשם, לא רק בגלל היצירה חוצת השבטים ובעלת היכולות המרפאות, אלא גם כאדם שמכיר בהיותו גשר בין העולמות ועושה הכל כדי להמשיך להחזיק אותו. אבל קונצנזוס הוא לא בהכרח החומר הכי קל לתפעול ביצירה דוקומנטרית, לפעמים אפילו להפך. לא בכדי "סיכוי להינצל" הייתה זקוקה ל-11 שנים של צילום, ועודנה זקוקה לארבעה פרקים בני למעלה משעה, בשביל להבין איך להכיל את כל זה.

בסדרה התיעודית של yes דוקו, ששמה המלא הוא "סיכוי להינצל: מסע אל תוך האור והחושך של אביתר בנאי", היוצר דורון צברי ניגש לנפש הסוערת של בנאי כמו לארוחת טעימות: ביוגרפיה והגות, התבגרות והורות, אהבה וקנאה, אמונה ויצירה, אור וחושך. בנאי הוא הפרטנר המושלם למסע כזה - שני הפרקים הראשונים נמסרו מראש לביקורת - רק ש"סיכוי להינצל" חוצה לא פעם את הגבול הדק שבין מהורהר למפוזר. היא מספקת אינספור הוכחות לכך שבנאי הוא מהיוצרים הגאונים של ימינו, אך במשך הרבה מאוד זמן בקושי מספרת סיפור. כי הסדרה של צברי מרגישה כמו שיעור תורה, לא במובן הדתי אלא במובן האינטלקטואלי. ליצירה כזאת יש ערך במלוא מובן המילה, אבל המחיר שהיא בוחרת לשלם הוא שהמוצר הטלוויזיוני מאוד לא מסחרי. מפתה לומר שהוא אפילו לא ידידותי למשתמש, ולכן מזל שהקסם האישי של בנאי מפצה על זה.

כמות חומר הגלם שנאספה לטובת "סיכוי להינצל" מאפשרת לצברי והעורכת טלי הלטר-שנקר ללוש אותו בכישרון יוצא דופן. בולטים במיוחד הנאמברים שמשלבים ביצועים שונים, מפרקי חיים שונים, של אותו שיר - אם כי אחרי הפעם השלישית באותו פרק הרעיון הזה כבר לא מרגיש כל כך מקורי. ובזכות אותו רוחב יריעה, "סיכוי להינצל" היא הבית לווידויים על התקופה שבה הזמר רצה להיות בנאי עוד לפני שהעז להיות אביתר, על סיפור האהבה של אחד למיליון עם רות, על השושלת המשפחתית והאבדות שחוותה לאחרונה. וכמה אפרת, האחות הלא-מפורסמת של מאיר, אורנה ואביתר, דומה להם. זה בלתי נתפס.

בעוד שבנאי הוא גשר אנושי, דווקא הסדרה עליו מהווה התנגשות בין עולמות: ישנו הדוקו הפיוטי, האומנותי - וישנו הדוקו שגובל בדוקו-ריאליטי. צברי, מהיוצרים הגדולים והחשובים בתעשיית התעודה הישראלית, הוא הרי אחד ממייסדי "מחוברים". קשה שלא להיזכר בזה מול התיעוד העצמי הרב של בנאי, או כשהרגעים הכי זכירים מבעד לגימיקים הם סיפורים למצלמה ושיחות ביתיות מזדמנות. בחסות המעמד של צברי, גם האיש שמאחורי המצלמה הוא דמות בסדרה, וגם הסדרה שהיא כולה בנאי גולשת לפעמים לפורמט די חריג עבורה. מרחיקת לכת בשאיפות אבל לא בביצוע, מדברת גבוה אך צורבת דווקא כשהיא מתבססת על האינסטינקטים המציצניים של הקהל. המון השתנה במהלך העשור פלוס שבו "סיכוי להינצל" צולמה, בטלוויזיה ובכלל. למרות שהסדרה של צברי ובנאי משקפת את זה היטב, היא לא באמת מצליחה להיסגר על עצמה. ולהיות גשר? זו פריבילגיה ששמורה רק לגיבור שלה.