>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
עד אז אני אהיה בן 52 והוא בן 47 וקצת, בטח נתעייף בחצי המסיבה וההורים כבר לא יוכלו לפזז על הרחבה כמו שעשו בעבר. בכל זאת, הם יהיו בני שמונים. סבתא וסבא יסתכלו עלינו מלמעלה, עם חיוך. הם תמיד חיכו ליום הזה, אבל לא יספיקו לחוות אותו יחד אתנו. במקום זה, נחגוג עם הילדים שלנו שיקבלו פס חגיגי מהצבא או בכלל יהיו בדרך משדה התעופה מהטיול הגדול במזרח. מי אמר חתונה הפוכה ולא קיבל?
אחר-כך נחזור הביתה ונספור צ'קים. נכעס על הדוד שהביא רק מתנה ונודה לחברים שפרגנו, ניסע לירח דבש בטוסקנה או אולי בניו יורק. הכי טוב ניו יורק. כשנחזור עמוסי חוויות וקניות, נלך יחד לשנות את תעודת הזהות עם שמות המשפחה התואמים. אחר-כך ניקח משכנתא בלי בעיה בבנק הקרוב למקום מגורינו ותוך מספר חודשים נחשוב על עוד ילד. את מאות האלפים שהשקענו בילדים באמצעות פונדקאות במדינה רחוקה כבר לא נחזיר, אבל הפעם נעשה את זה בארץ וכמו שצריך. הודו ותאילנד יחזרו להיות מה שהיו – אתרי נופש מעולים. לא יותר.
איבדנו את האמונה?
אני מתעורר מהחלום הצבעוני והרחוק היישר למציאות הדהויה של ישראל 2013, כשזכויות בסיסיות עבור להט"ב נעדרות ו"הקהילה" נראית מנומנמת מדיי. חלק עסוקים בלגמור את החודש, אחרים בלפתוח את העיניים אחרי עוד מסיבה; לצעירים בחבורה לא ממש אכפת מעתידם והמבוגרים מרגישים שפספסו את הרכבת ועייפים מלהילחם. במצב הזה, המאבק של הקהילה קצת נופל בין הכיסאות.
בעולם, מנגד, החגיגה רק מתחילה: נישואים גאים מאושרים במרילנד, מיין, מינסוטה ובוושינגטון הבירה; נשיא צרפת יוזם מהלך למען נישואי גייז, הסנאט מעביר; ראש ממשלת בריטניה תומך, הפרלמנט מאשר; הנשיא אובמה מחבק את הקהילה, הילארי קלינטון לא נשארת מאחור; בקולורדו מאפשרים ברית זוגיות, קמפיין למען נישואים גאים מגיע מאוסטרליה; קמפיין אחר כובש את איטליה; ג'ורג' קלוני, קלינט איסטווד ובראד פיט יוצאים בהודעת תמיכה בזכויות להט"ב; ביונסה ומדונה מצטרפות למאבק; 300 חברות ותאגידים מביעים תמיכה בנישואים גאים, בהם גאפ, נייק וגוגל.
ואצלנו, דממה. כמעט. התחושה הראשונית היא כי מצבנו מצוין: יש לנו את העיר הגאה בעולם, מצעדי הגאווה מגיעים לאט לפריפריה, ארגוני הקהילה הרבים פועלים במרץ למען הווה ועתיד טובים יותר עבור חברי הקהילה, פעילי ציבור נלחמים למען שוויון ומדי פעם משמיע זוג אמיץ את קולו או נלחם את מלחמתו הפרטית, אבל הכל אצלנו קורה לאט מדי, מסורבל מדי, נטול התלהבות ועמוס אגואים.
את הרוב עוטף בעיקר הפחד: פחד של שחקנים לצאת מהארון, פחד של מפורסמים סטרייטים להביע תמיכה, פחד של הממשלה להתבטא בעד שוויון, פחד של חברות לפרסם עבור הקהילה. אבל הם מילא. מה אתנו, הקהילה הגאה? רבים מדי בתוכנו איבדו את רוח הלחימה, את האמונה בכוחה האדיר של הקהילה. במקום לצאת לרחובות, להציף את בית המשפט בבג"צים, להסתער על חברי הכנסת בדרישה חד משמעית לשוויון, אנחנו מסתפקים בפירורים, מקטרים, מקנחים במסיבה מגניבה. במקרה הטוב איבדנו קצת את המוטיבציה, במקרה הרע הלך לנו לאיבוד הביטחון. בקצב הזה, פלא שאני מדמיין את החתונה שלי שוטף +עשרים?.
מה התשובה? יוצאים למאבק
יותר מדי פעמים בזמן האחרון אני שומע את חברי הקהילה אומרים בייאוש "בישראל זה אחרת, ועד שיפרידו את הדת מהמדינה אין סיכוי". אקסקיוז מי, אבל ממתי לעזאזל שיחקנו משחק שהחוקים שלו אינם הוגנים מלכתחילה? אם היינו תלויים בחרדים ובדת ובמדינה שיקבלו אותנו ואת נטייתנו, היינו כולנו בבית כלא או מחויבים לעבור "טיפולי המרה". השאלה היא גם לא אם אתם רוצים להתחתן או לאמץ ילדים, אם גם לכם בא להפוך להורים באמצעות שירותי פונדקות או בכל דרך אחרת, אלא למה לסטרייטים מותר ולנו אסור? למה הם יותר טובים בלקבל מהמדינה ואנחנו טובים רק בלתת לה?
אז מה עושים? מתעוררים. אנחנו לא צריכים לצפות שהתנאים הפוליטיים והחברתיים יאפשרו לנו להגיע לשוויון, אלא לייצר את אותם תנאים שיאפשרו זאת, לאמץ את המוחות היצירתיים שלנו שיעשו זאת, לנער את הדגל שהתמלא קצת אבק עם השנים. זו חובתנו כלפינו ובעיקר כלפי ילדינו שראויים למשפחה מוגנת ושווה כמו כל המשפחות האחרות, שאת דעתי על חלק מהן אחסוך מכם.
אותן 20 שנים יצטרכו לחלוף, כי זה פרק הזמן שלוקח לנו בישראל להבשיל ולהדביק את הפער של תנועות הלהט"ב המובילות בעולם. כך זה היה במהפכה הראשונה שעסקה בעצם הקיום שלנו והגיעה לישראל 20 שנה אחרי שנולדה בארה"ב בסוף שנות ה-60', וכך זה קורה כיום בעיצומה של המהפכה השנייה על מהות הקיום שלנו.
אני מתנחם בכך שהילדים שייוולדו בעוד עשרים שנה יקראו את שורות אלה ויסתכלו עליהן כעל סיפור היסטורי של קהילה שהם לא מכירים. הם יצאו מהארון בגיל 12 או 13 או אולי אפילו לא יצטרכו לעשות גם את זה; הם לא יפספסו אהבה ראשונה אמיתית עם הבחור מהשכבה שגם הוא, כמוהם, יגיד בקול שהוא אוהב בחורים בלי להתבייש או להסתיר.
הם יתחילו את גיל ההתבגרות כמו אחרים בגילם, ולא יחוו אותו צפוף ובאקסטרים עשר שנים אחר-כך. הם יגיעו לנשף הסיום עם אהובם ולא עם "חברה" שאף אחד לא שמע עליה; הם ישרתו בצבא או יתרמו בכל דרך אחרת מבלי להיכנס שוב לארון ולהמציא סיפור כיסוי חדש; הם יחגגו את מי שהם: בעבודה, בסופרמרקט, מול השכנים והמשפחה. יזכו למשכנתא בתנאים מעולים ויעשו ילדים בעצמם כאן ולא הרחק במדינה זרה. הם יצאו למסיבות ואירועים – ולא רק בתל אביב, אלא בכל עיר בה יבחרו לגור. תהיה להם אהבה גדולה, ואף אחד לא יגיד להם שהם לא מספיק טובים.
ולא, לא יכתבו על זה בעיתון או ישריינו לטובת העניין חצי מהדורת חדשות. גם לא ייכתב טור כמו שאתם קוראים עכשיו. הכל יהיה טבעי, צודק והוגן. כמו שזה צריך להיות היום.