עשרות סרטוני וידאו והקלטות שמע ממלחמת יום הכיפורים נחשפו לקראת ציון 40 שנה למלחמה. אולם יש מי שתיעד את המלחמה ההיא בצורה קצת אחרת. גד אולמן, שהיה עיתונאי צעיר, צייר את המלחמה בקומיקס. קובי לפיד, אז חייל בקורס קצינים, צייר סיטואציות מהמלחמה. הנה סיפוריהם של השניים.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
בבוידעם שבדירתו של גד אולמן בתל אביב מאוכסן קלסר כחול, ובו מאות איורים שרשם בזמן מלחמת יום הכיפורים על דפים שכבר הצהיבו. האיורים, ולצדם כיתובים המתארים אותם, מתעדים את ימי המלחמה בדרך מאוד לא שגרתית - בקומיקס.
בזמן המלחמה, אולמן, עורך במוסף "הארץ" היה משויך לבח"א 27 - בסיס חיל האוויר שטיפל במטוסי תובלה. ביום שפרצה המלחמה רס"ר הבסיס הקפיץ אותו מבית הכנסת. "צורפתי ליחידת הקשר, ולכן היתה לי אפשרות לצאת עם אנשי היחידה למקומות שונים ולתעד אירועים רבים", הוא מספר.
העט המשוטט
"במלחמת ששת הימים, הוצאתי יחד עם שמחה אהרוני, שהיה אז כתב ב"הצופה", חוברת הווי לבסיס שבמסגרתה תיעדנו את המלחמה. הסתובבתי בגזרות השונות ובאמצעות יכולת הרישום שלי הבאנו את הדברים של הלוחמים והמפקדים מהשטח. עשיתי רישומים ומעליהם כתבתי בבלונים את הדברים. אז לא קראו לזה קומיקס, כמו שקוראים לזה היום. בנוסף, מדי פעם הוספתי הערות הומוריסטיות. המטרה אז היתה הווי. זו היתה הכותרת ב-67': הווי.
"במלחמת יום כיפור זה כבר היה שונה. מפקד בח"א 27 החליט שהוא רוצה שוב להוציא חוברת שתתעד את הכל. שמישהו יספר את הסיפור מבפנים. קראו לה "העט המשוטט". הפעם זה היה שונה, זה לא נבע ממטרות של תיעוד. המטרה כאן היתה טראגית - "שיקוף הפחד".
"בתקופת המלחמה ציירתי כל היום. הייתי אמנם ג'ובניק, אבל למעשה נכחתי בקרבות ובכל הזירות. הגעתי בהרקולס לכל מקום, והרגשתי כמו כל חייל לוחם. הייתי עיתונאי מתעד, וחוויתי את ההתרחשות במקומות ובאירועים שבדיעבד הפכו להיסטוריים. הייתי עד להתרחשויות מרכזיות בזמן התהוותן: כתבתי את הציטוטים מפי הגורמים השונים בבלונים, והוספתי תיאורי אווירה בזמן אמת".
אולמן מספר, כי בדרך זו היתה לו אפשרות לתת את הדיווח הכי מעודכן מזוויות שונות. את התיעודים והרישומים שלח לעיתון "הארץ", בו עבד. "כך פורסמו כתבות שלי בעיתון, למעשה אלו היו כתבות מצוירות".
"ההומור היה דרך להתמודד עם הקטסטרופה"
אולמן מציין כי העיסוק המרכזי היה בטרגדיה וההומור באיורים הפך שולי. "ברוב הרישומים הבאתי תיאוריים רציניים של פינויים משדה הקרב, ירי ודברים איומים אחרים. בסוף החוברת או לחילופין לכתבות קצת יותר הומוריסטיות ששלחתי לעיתון כדי שהוא ימכור - השתמשנו קצת בהומור. הגחכנו את המציאות".
לדבריו, הצחוק היה דרך להקטין את האיום כדי להתמודד עם הקטסטרופה. "זו היתה הדרך האמיתית להתמודד עם הטראומה הגדולה. אבל לרוב עשיתי דוקומנטציה, תיעדתי על גבי דפים את הכל".
אולמן תיעד את הכל מהצד, ולעתים נחשף לסיטואציות נדירות. "אחד הסקופים שלי היה כשנכנסתי לאוהל של ה-101 לשיחות שהובילו לסיום המלחמה. טסתי במטוס עם אהרל'ה יריב שהיה הנציג של ישראל לשיחות. הוא אפשר לי להמשיך איתו אל האוהל. הייתי היחיד שהצליח לתעד באופן מסוים את מה שקרה. כשהגעתי למקום הזה חשתי בכובד המשקל וברגע ההרואי. מאידך, כשאתה בתפקיד העיתונאי, אתה אדיש לסכנות ומנסה להתנתק מהסיטואציה".
אירוע נוסף שהותיר על אולמן רושם חזק התרחש יום לאחר הקרב בחווה הסינית. "זאת היתה דרמה. טסתי בהרקולסים שהפכו ממש לאמבולנסים אוויריים. עזבתי את העט וחוויתי את פינוי הפצועים. עזרתי בהחדרת האינפוזיות ושמעתי את זעקות הכאב. סייעתי בטיפול בחיילים המפוחמים שישבו כמו סרדינים בחלקו האחורי של המטוס. ממש לקחתי חלק בפינוי. כשהייתי שם ציירתי ברישומים מהירים את שראיתי. מאוחר יותר יצרתי מהדברים האלו הדפסים שאני עומל, בימים אלה ממש, להכניסם לספר".
היומן של קובי
בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים מצא קובי לפיד, צוער בן 20 בקורס קציני שריון, יומן של קצין מצרי ובו כיתוב בערבית. הדפים ביומן היו ריקים, ומאותו הרגע החל לפיד לכתוב בו, לתאר ולצייר את מהלך המלחמה - הקרבות, הירי והחברים שנפצעו ונהרגו.
לפיד, שלחם בגדוד 79 בחטיבה 14, כתב את הדף הראשון ביומן ביום שישי, 5 באוקטובר 73, ומאז על גבי 111 עמודים הוא תיאר את המלחמה דרך עיניו. "הרגשתי בזמן אמת שזה חשוב לתעד", סיפר לפיד בראיון לחדשות 2 באינטרנט מדוע החליט כתוב ולאייר ביומן. "לא היו מצלמות במקום. כל הדיווחים שלי מאוד אינפורמטיביים: תקפנו, ירינו, פגענ". כתבתי ואיירתי מזווית הראייה האישית של מה שחוויתי את איך נראה שדה הקרב, ואיך אנשים מתנהגים".
חילוץ תחת אש
אחד האיורים המסקרנים ביותר שצייר לפיד הוא טנק ועליו עשרות פצועים. "זה היה מבצע חציית התעלה, והחלק הקריטי של המבצע היה הבקעה של מסדרון באזור החווה הסינית לקראת צליחת התעלה", הוא משחזר. "השטח היה עמוס בכוחות אויב עצומים בסדרי כוח גדולים של קומנדו, חי"ר וטנקים. פרצנו, הבקענו את קווי המצרים, חצינו אותם והצלחנו לפתוח מסדרון. כשייצבנו את קו ההגנה שלנו התברר שרבים נשארו מאחור - פצועים והרוגים".
"נשארנו טנק בודד מתוך 11 טנקים. החלטנו לחזור, לחצות את קווי הלחימה ולהביא את החברים שנשארו מאחור, וזאת למרות פקודה מפורשת של המג"ד שאסר עלינו לעשות זאת. חילצנו הרבה מאוד פצועים והרוגים תחת אש, שלוש פעמים הלכנו וחזרנו. זה היה בלילה, ובבוקר כשראינו את הטנק הוא היה רטוב מדם. זה היה מראה נורא. את הציור ציירתי בערך שבוע ימים לאחר מכן".
הורה מסביב לטנק
אחד האיורים של לפיד מתעדים לחימה בעבר המערבי של תעלת סואץ. "פרצנו בעזרת גדוד 424 של סיירת שקד למתחם אויב גדול ששלט על כוחותינו בצד המזרחי. חיילי שקד נלחמו רגלית ואנחנו חיפינו עליהם עם הטנק".
"שמעתי צעקה עזה מהטלפון האחורי של הטנק: 'טנק מימין'. תוך כדי תנועה סובבתי במהירות את התותח ימינה כי לא ראיתי את הטנק, זיהיתי אותו תוך כדי תנועה ויריתי בו, ממש חלקיקי שנייה לפני שטנק האויב ירה בנו. זה היה הבדל של חלקיקי שנייה בין ליפול קורבן - ללהשמיד".
לפיד היה הראשון לפגוע בטנק ובכך הסתיים הקרב. "כל המצרים ברחו ברגע שהטנק התפוצץ בצורה דרמתית. וחיילי החי"ר יצרו מעגל סביב הטנק שלי ורקדו הורה. בזה הסתיים הקרב ההוא".
"הציורים - תשלום חוב כבוד לחברים שנפלו"
ביומן של לפיד נמצאים עשרות איורים שמתארים את המלחמה. לפני מספר שנים, הוא החליט על בסיס האיורים לצייר תמונות בשמן - במטרה לתעד את מה שהיה שם. "לפני חמש שנים לאור ויכוחים שנראו כמו ויכוחים היסטוריים על מי כבש את החווה הסינית, היו כל מיני גורמים שניכסו לעצמם את ההישגים שלנו", מספר לפיד. "חטיבה 14 היא שכבשה את החווה הסינית בקרב גבורה עקוב מדם ושינתה את מהלך המלחמה״.
"הגעתי למסקנה שאני רוצה לתרום את חלקי בתור מי שעבר את החוויות כלוחם וכאמן. התחלתי לצייר ציורים גדולי מידות בשמן שמבוססים על האיורים שציירתי בזמן המלחמה. מדי מספר חודשים השלמתי ציור נוסף. בסך הכל ציירתי 11 ציורים שמוצגים כרגע בלטרון. הציורים הם בעיקר תשלום חוב כבוד לחברים רבים שנפלו. בחלק מהציורים מונצחים חברים שלי שנפלו בלחימה".
לפיד מספר כי במידה רבה היה זה מעשה הנצחה של מה שעשתה היחידה, מה שעשו החברים, ואותם רבים שנפלו. "אני בוגר הפנימייה הצבאית בריאלי בחיפה. היינו בשכבת הגיל שספגה את ההלם הראשון, וזה היה קשה מאוד. כ-25% מהשכבה שלי בפנימייה ובקורס הקצינים נהרגו".
"שינינו את גורל המלחמה"
ללפיד, מג"ד טנקים (במיל') חשוב לספר את הסיפור. "אני חש שזאת ציונות. מה שעשינו היה לשנות את גורל המלחמה לקחת חלק בהצלת המדינה. אני חש שבשנים האחרונות, בעשורים האחרונים יש שינויים בסדרי העדיפויות. האינדבידואליזם הרבה יותר חזק אל מול נושא הערכים הלאומיים שמאוד נחלש".
"חונכנו על ברכי הערכים שרואים את הכלל, ואת האומה והלאום יותר חשובים מהפרט. ואני חושב שהלחימה במלחמת יום הכיפורים ביטאה את זה במידה רבה, ואני שואל את עצמי אם זה היה קורה היום נוכח השינוי בערכים, אם חס וחלילה היינו עומדים באתגר שכזה. אני חושש שעדיין נכונו לנו אתגרים קשים מאוד".
ממשיכים לצייר
אולמן, בן 78, אב וסב גאה, עדיין מצייר. לאחרונה, הוא החל לחשוב על שימור עבודותיו לטובת ההיסטוריה. "יש לי קלסר מלא רישומים מהתקופה ההיא. לא הוצאתי את זה למסחר ולא מכרתי את זה למישהו. אני חושב שאם היה מישהו שהיה מוכן לשים אותו בארכיון צבאי או לאחסן את זה במוסד כלשהו למען הדורות הבאים, זה היה משמח אותי".
"רק עכשיו, אחרי ארבעים שנה, אני רואה איך אנשים מחטטים בפצעים. במקביל ממרום שנותיי אני מתחיל לחשוב על האופן שבו אפשר יהיה לשמר את המורשת הזו. אני אהיה מאושר אם זה ייצא בעתיד".
לפיד, בן 60, אב לשלושה, המשמש כיום כמנכ"ל משרד חקירות בינלאומי, ממשיך לצייר, ולא רק מלחמות, אלא גם ציורי דיוקנאות ונופים אותם ניתן למצוא באתר שלו.
40 שנה למלחמת יום הכיפורים - הסיקור המלא:
הטלפון האדום: כך הכרזתי על פרוץ המלחמה
גנץ מצטט את דדו: "למודי העבר - מוכנים להמשך הקרב"
מחלקת הנפגעים הוקמה בעקבות המלחמה: "הנקישה בדלת - משנה את החיים למשפחה"
צפו: אמני ישראל במלחמת יום כיפור
איך נראתה המלחמה בעיניים מצריות?
צפו: דיין על הפעולה נגד המצרים
הקולות מהקרב בחווה הסינית: "טובחים אותנו חזק עם טנקים"
"הרגשה הייתה שהולכת להיות שואה"
האלוף אדן לוועדת אגרנט: "מאשים את עצמי בזלזול"
עדות מפקד חיה"א בוועדת אגרנט: "לא היה חסר מודיעין על ההיערכות"