השבוע החדשות הוכיחו: כשהן רוצות הן יכולות
מה הטעם בהזמנה של צחי הנגבי לפאנל? למה צריך לעצור את ההשתפכויות על "כל האמהות משקרות"? ואיזו פריצת דרך יכולה לצאת מערב עם מהדורות יותר קצרות? רועי אבן רואה את כל מה שיש בטלוויזיה כדי שאתם לא תצטרכו, ועושה לכם סדר בדברים הכי חשובים
-
אתה (עדיין) הראש
עוד לפני שתרבות הביטול סיימה לעלות במלואה מאמריקה, התמורות החברתיות של השנים האחרונות כבר די ביטלו אותה בעצמן. ועדיין, ניתן היה לצפות שמקרים מסוימים - נניח בכירים ביטחוניים שהיו בתפקיד בזמן או לקראת מחדל בקנה המידה של 7 באוקטובר, ובשום שלב לא נבחרו על ידי העם - בכל זאת יראו את הציבור הישראלי רק מהגב. אם לא את הציבור אז לפחות את עורכי הפאנלים, אם לא אותם אז לפחות שיגזרו על עצמם שתיקה ביוזמתם וייעלמו לצמיתות. אבל כבר למעלה משנתיים שתמיר הימן אמור לספק לנו בשיא הרצינות פרשנויות מהימנות, ולא צריך להתפלא ממה שחיכה במורד המדרון החלקלק הזה: צחי הנגבי, ראש המל"ל של 7 באוקטובר, יושב ב"אולפן שישי". אפילו לא כמרואיין שלפחות נשאל על הכתם שילווה אותו לנצח, אלא ממש כפרשן רגיל.
הנגבי, שאותו אתם אולי זוכרים מהלהיט "חמאס מורתע ל-15 שנים לפחות" (החזיק שישה ימים), הוא פרשן ביטחוני מהסוג שטרם קיבלנו במלחמה הזאת: מילא הקשקושים המיותרים, זה משותף לכולם - מדובר בפאנליסט ה"לשעבר" הראשון שה"לשעבר" שלו עוד היה בתוקף בזמן המלחמה. אין מה להשוות את הפוזיציה המחדלית שלו לזו של קודמיו בתפקיד שפוקדים את האולפנים, למשל יעקב עמידרור (נטול הגילוי הנאות) או איל חולתא (שמקבל הנחות רבות בראיונות איתו, וקשה שלא לחשוד שזה בגלל הרכב הממשלה שעבד מולה). לפחות הפעם דני קושמרו טרח להצליב עם הנגבי את ההצהרות מסיום מלחמת איראן הראשונה, אלה על "ניצחון לדורות", ונענה במונולוג מריחות שלם שבו האיש לא הוריד את העיניים מהמצלמה. ספק בגלל טקסט מוכתב שהופיע מולו, ספק בגלל חוסר אוריינטציה כללית במרחב. כי אלה לא רק ההזמנה התמוהה לאולפן, וההיענות חסרת הבושה אליה, אלא גם כל מה שחיכה אחר כך. תוכן מניפולטיבי, הופעה קשה לצפייה ותחושה שאופוריית טהרן באה על חשבון עקרונות שאסור היה לזנוח.
מה לראות?
את "תוצרת בית" (יס), הדרמה הקומית והאלכוהולית בכיכובם של עידו קציר וששון גבאי - שהנסיבות הממ"דיות אף גרמו לה לעלות במלואה בבת אחת. הצופים רק מרוויחים מהמתווה הזה, למרות שאז מתברר שהסדרה פשוט נקטעת באמצע. לביקורת המלאה.
-
הקורבן הנוח
באמת שאין הנאה גדולה בהשבתת שמחות, אבל למרות גל ההשתפכויות - ואולי אף בגללו - צריך להעמיד דברים על דיוקם: פרק סיום העונה של "כל האמהות משקרות" (כאן 11), ששודר השבוע בתזמון מקרי ויפה עם יום האישה הבינלאומי, הוא פשוט לא פרק טוב. ברור ששלוש הדקות האחרונות שלו היו לופתות וחכמות, אך הן לא מפצות על ה-30 שקדמו להן, וכמו כל הסדרה הזאת מתגלות במבט לאחור כיחסית בינוניות. כי הכוח של סדרות כמו "כל האמהות משקרות" הוא בריאליזם שלהן, ביכולת של הצופה למצוא את עצמו באחת מהדמויות; איפה זה ואיפה משחק הגמר, שלא רק הסתיים בניצחון (להפתעת אף אחד) אלא גם ניקז לתוך עשר הדקות שאחריו התפתחויות אישיות דרמטיות בכל אחד משמונת קווי העלילה.
החיים עצמם הם אירוע עם מעט רגעי שיא, "כל האמהות משקרות" יודעת את זה והדגימה את זה. ובחיים עצמם לא נוצר הכדורשת שבצלו יהיה סביר שמשחק אחד ייחתם במקביל עם - לנשום עמוק ולהיזהר מספוילרים - סקס עם המתחרה שלך, הגילוי שבעלך יודע שאת בוגדת בו, הסלמה בסכסוך משפחתי, החלטה ללכת לטיפול זוגי, עדכון שאת לא בהיריון (מי חשב שתהיי), ואז גם כנראה-רצח. "כל האמהות משקרות" לא הייתה זקוקה לצוואר הבקבוק התסריטאי הזה, שכן חוסר הוודאות המתגלגל לקראת חשיפת הקורבן (כולל מלמול "דינה" המרסק) היה עובד כך או כך. ובכלל, אם כבר עוסקים בזהות הקורבן: אפשר לנתח עד מחר את הסמליות בהיותה של זיווה האחרונה בתור, זו שאף אחד לא חושב עליה כאופציה, אבל כדאי להכיר בכך שהשחקנית שמגלמת אותה נמצאת בעמדה זהה. רינת מטטוב הכל כך מכשפת היא מהשמות הפחות מוכרים ומושכי קהל בקאסט של "כל האמהות משקרות", ופרידה ממנה הוא מחיר שיווקי שהסדרה יכולה להרשות לעצמה. אומץ אמיתי היה אם אותו כדור דווקא כן היה פוגע בדינה של אגם רודברג, מושא המחמאות המוצדקות מכולן, כי עליה אי אפשר לומר שמדובר בקורבן נוח.
פריים אחד למזכרת
ברכות לטלי אורן על הופעת האורח בגרם המדרגות של המדינה.
-
החזית והתחזית
תזכרו את התאריך הזה, 10 במרץ. זה התאריך שבו האנשים שמתזמנים לנו את החדשות הוכיחו - כשהם רוצים הם יכולים. המהדורות המרכזיות בכל הערוצים החלו כהרגלן סביב 20:00, וכבר ב-21:15 קיפלו בחדשות 13 והעבירו את השידור להשקת "האח הגדול". תוך עשר דקות גם בחדשות 12 הצטרפו אליהם, ולוי יונית התחלפה בלוי יהודה של "המירוץ למיליון". השעון הראה 21:30, שעה שהפכה בשנים האחרונות לסטנדרט סיום המהדורות בערוצים שממשיכים אחר כך לפריים טיים אמיתי. אבל תחזית מזג האוויר כבר נמסרה (פורמט שלא יזיק לתהות אם עדיין יש בו צורך), ובאולפנים הבלתי נגמרים נותרו רק כוננים.
שיקולי הלוח מאחורי אותו יום שלישי אמורים להיות ברורים לצופים: זה היה ערב תחרותי מאוד, מסחרי מאוד, נצפה מאוד, וכמובן שבמידת הצורך כולם היו חוזרים לאן שצריך. בדיעבד התברר שאותו פרק זמן אכן היה נטול התרעות. השיקולים ההפוכים, שמעודדים את קברניטי הערוצים להאריך עוד ועוד את המדורות במקרים אחרים, אמורים להיות ברורים אף הם: מעבר לחשיבות הבסיסית - אך הלא בלתי מוגבלת - של חדשות בימי מלחמה, גם בשגרה מדובר במשדרים זולים ונוחים ומשתלמים מאוד להפקה. בארצות הברית הפריים טיים מחולק לשתיים ואפילו שלוש תוכניות בידור ברצף, בישראל מסתפקים במהדורה מרכזית ובריאליטי גדול אחד. לכן בימים נטולי חדשות מרעישות, ויש איזה עשרה כאלה בשנה, אנשי החדשות יעדיפו לספק כתבות מגזין וערכים מוספים במקום לפנות מוקדם את הזירה.
אותו יום שלישי היה מקרה קלאסי של מי ימצמץ ראשון. יש כאלה לפעמים, כאמור סמוך לאירועי פריים טיים משמעותיים, אבל לרוב לא בזמן מלחמה. והנה, למרות כל מה שמונח על הכף כבר שבועיים - חדשות 13 הצליחו לדחוס מהדורת חדשות לתוך 56 דקות נטו. חדשות 12 עשו את זה תוך 63. ערוץ 14 עם 80 וקצת, רק ששם כידוע אין באמת הבדל בין אולפן אחד לאחר. דווקא התאגיד, שידור ציבורי שהרבה פעמים לא מיישר קו עם האינטרסים של הציבור עצמו, חצה את ה-100 לפני שחתך ל"זהו זה". העניין הוא שמעבר למי ימצמץ ראשון, זה ביצה ותרנגולת: בעוד שטבלאות הרייטינג מראות שהישראלים הם עדיין נרקומנים של חדשות, טרם קם הערוץ שבאמת ובתמים ינסה לאתגר את זה. שיחליט שבשלה העת לדיאטת כאסח, שמעכשיו המהדורה שלו נגמרת ב-21:00. אחר כך ננסה להוריד אותו עוד קצת, לכיוון 20:45. יכול להיות שזה ייגמר בפלופ, יכול להיות שלא. מה שבטוח הוא שאם לא, פתאום כל המתחרים יתקצרו בהתאם. בתקופה נוספת של חוסר ודאות בתעשיית התקשורת, כשבערוץ 13 למשל מגלים שוב שמבחינת הבוסים הם פשוט עוד ערוץ 26, החלטה אמיצה כזו עשויה להביא לפריצת דרך. כל מה שצריך זה קברניט שלא רק יכול, אלא ממש רוצה.
בשבוע הבא
חלק מהדברים עדיין תלויים באיראן, אבל: חייהם הכפולים של חרדים עומדים במוקד סדרת הדרמה "בהסתורה" (כאן 11, 15.3); הגרסה הערבית והמומלצת של "בואו לאכול איתי" חוזרת לעונה חדשה (מכאן 33, כנ"ל); יקום "ילוסטון" מתרחב עם "המדיסון" בכיכובה של מישל פייפר (יס, הוט וסלקום, כנ"ל); פרק סיום העונה, וכנראה הסדרה, של "זגורי אימפריה" (הוט, 19.3); והסרט התיעודי "הרד הוט צ'ילי פפרז: אחינו הלל" חוזר לקשר הישראלי של הלהקה שנגדע בטרם עת (נטפליקס, 20.3).
צילום צחי הנגבי: מתוך "אולפן שישי", קשת 12 / צילום "כל האמהות משקרות": מתוך "כל האמהות משקרות", כאן 11 / צילום טלי אורן: חדשות 12
מצאתם טעות לשון?