המפה משתנה: קולומביה על הכוונת של אמריקה – המחנה האנטי-ישראלי הולך ומתכווץ

לכידתו של נשיא ונצואלה, ניקולס מדורו, בידי הכוחות האמריקאיים לא הייתה רק סילוקו של מנהיג אחד מהשלטון. היא ערערה הנחות יסוד ארוכות שנים בנוגע לגבולות הכוח האמריקאי באמריקה הלטינית, ואילצה ממשלות ברחבי היבשת לבחון מחדש את מידת הפגיעוּת שלהן. מה שוושינגטון הגדירה כפעולת אכיפה משפטית התקבל במדינות רבות כהסלמה דרמטית, כזו שמטשטשת את הקו בין סנקציות, לחץ חשאי והתערבות צבאית גלויה.

כבר בשעות הראשונות לאחר הוצאתו של מדורו מקראקס, הבהיר הנשיא דונלד טראמפ כי ונצואלה איננה נקודת סיום אלא אות אזהרה. בדברים שנשא על סיפון מטוס אייר פורס וואן, חזר וטען כי ארצות הברית היא כעת זו ששולטת בוונצואלה, והזהיר כי צעדים נוספים עשויים להגיע אם מדינות שכנות לא יתנהגו כראוי. אמירות אלו נפלו על אוזניים מאוד קשובות באזור שכבר חש אי-נוחות מהחייאתה של דוקטרינה אמריקאית התערבותית מובהקת, כזו שטראמפ עצמו קשר בגלוי לדוקטרינת מונרו, ואף כינה בלעג את גרסתו העכשווית "דוקטרינת דון-רו".

>> בוליביה מצטרפת למגמה: הקלות לישראלים – אות לשינוי יחסי הכוחות באמריקה הלטינית

>> "פריז של דרום אמריקה": עיר הבירה שמתכוננת לחזרה לגדולתה

>> הבעיה הדרום אמריקנית: מחאות וניתוק קשרים עם ישראל

התגובה באמריקה הלטינית הייתה מהירה וחריגה בהיקפה. ממשלות מברזיל ועד מקסיקו גינו את הפעולה האמריקאית, והזהירו כי מדובר בהפרה מסוכנת של המשפט הבינלאומי ובתקדים שמאיים על היציבות האזורית ועל חיי אזרחים. אולם מאחורי ההצהרות הרשמיות, קיים לחץ אמיתי של המנהיגים האזוריים: תפיסתו של מדורו ממחישה כי איומיה של וושינגטון אינם עוד רטוריים בלבד. עבור מנהיגים שכבר מצויים בעימות עם ארצות הברית, השאלה השתנתה מ"האם" יופעל לחץ ל"מתי".

קולומביה על הכוונת?

שום מדינה לא חשה את השינוי הזה בעוצמה רבה יותר מקולומביה. הנשיא גוסטבו פטרו, לשעבר לוחם גרילה ואחד המנהיגים השמאליים הבולטים ביבשת, הפך במהירות ליעד המרכזי של טראמפ לאחר המבצע בוונצואלה. טראמפ האשים את פטרו בניהול מדינה "חולה", וקרא לו "מנהיג חולה", וחזר שוב ושוב על טענות בדבר קשרים לייצור קוקאין, ורמז בפומבי כי ימי שלטונו של הנשיא הקולומביאני ספורים. כאשר נשאל האם ארצות הברית עשויה לבצע פעולה צבאית גם נגד קולומביה, השיב בפשטות: "זה נשמע לי טוב".

הדברים לא נאמרו בחלל ריק. היחסים בין וושינגטון לבוגוטה הידרדרו בהדרגה על רקע מחלוקות סביב מדיניות הסמים, סוגיות הגירה והקו המדיני הרחב של פטרו. בחודש ספטמבר הגדירה ארצות הברית את קולומביה כמדינה שאינה משתפת פעולה באופן מספק במאבק בסחר בסמים, צעד שהוביל לקיצוץ בסיוע האמריקאי לראשונה זה כמעט שלושה עשורים. עבור ממשל טראמפ, המאבק בסמים הפך לא רק לנושא מדיניות אלא גם להצדקה פוליטית, כזו שמאפשרת להציג צעדי כפייה כהמשך לאכיפה ולא כהתערבות ריבונית.

עמדתו של פטרו כלפי ישראל החריפה עוד יותר את בידודו. ניתוק היחסים הדיפלומטיים והאיסור על ייצוא פחם לישראל בשנת 2024 חרגו ממחאה סמלית והפכו לעימות כלכלי ישיר. לנוכח העובדה שישראל הסתמכה במשך שנים על פחם קולומביאני לייצור חשמל, נתפס המהלך בוושינגטון ובירושלים כפגיעה אסטרטגית ולא כמחווה מוסרית בלבד. לאחר לכידת מדורו, משמעות ההחלטה הזו העמיקה, ופטרו נתפס בעיני פרשנים רבים כמנהיג הפגיע ביותר בדרום אמריקה, לכוד בין אידיאולוגיה לבין הסיכון הממשי להפוך למקרה הבוחן הבא של הכוח האמריקאי.

פטרו הגיב בקריאה לאחדות אזורית, והזהיר כי אמריקה הלטינית עלולה להידרדר למעמד של כפיפות קולוניאלית אם לא תעמוד יחד. במקביל, גוברת הביקורת מבית: גורמי אופוזיציה בקולומביה קוראים לו לשקם את היחסים ולהנמיך להבות מחשש לתרחיש דומה לזה של ונצואלה. המתח בין עמידה עקרונית בזירה הבין-לאומית ללחץ פוליטי פנימי מציב את קולומביה בלב קו השבר המסוכן ביותר של היבשת.

קובה, מקסיקו והמסר לאמריקה הלטינית כולה

לצד קולומביה, דבריו של טראמפ הבהירו כי הביקורת האמריקאית חורגת הרבה מעבר לבוגוטה. קובה, סמל היסטורי להתנגדות להשפעה אמריקאית, הוגדרה על ידי טראמפ כמדינה ש"עומדת ליפול", כשהוא טוען כי אובדן התמיכה מוונצואלה, האידאולוגית והמעשית, דוחף את הוואנה לסף קריסה כלכלית. אף שטראמפ נמנע מאיום ישיר בפעולה צבאית נגד האי, הרמז ברור: הישרדותה של קובה אינה מובטחת עוד מכוח האינרציה בלבד.

גם מקסיקו נכללת באזהרה, ולמרות שטראמפ שיבח אישית את הנשיאה קלאודיה שיינבאום, הוא הדגיש כי המדינה חייבת "להתאפס" בכל הנוגע להברחות סמים, או להתמודד עם צעדים אמריקאיים. הוא אף הצהיר כי הציע שוב ושוב לשלוח כוחות אמריקאיים לשטח מקסיקו, תוך הצגת אלימות הקרטלים כהצדקה להתערבות חוצת גבולות. הממשלה במקסיקו טוענת כי ביכולתה להתמודד עם האתגרים בעצמה, אך הדברים חיזקו דפוס רחב יותר במדיניות טראמפ: ריבונות נתפסת כתנאי, ושיתוף פעולה מוגדר במונחים אמריקאיים.

ביחד, האמירות הללו יוצרות מסר אזורי כולל ולא אוסף איומים נקודתיים. ארצות הברית מאותתת על נכונות להשתמש בכוח, במנופי לחץ כלכליים ובכלים משפטיים כדי לעצב מחדש ממשלות הנתפסות כעוינות, לא משתפות פעולה או חורגות מהקו האידיאולוגי הרצוי. פרשנים מציינים כי טראמפ בונה במידה רבה על אפקט ההרתעה, בתקווה שמופעי כוח קצרים ודרמטיים יכפו ציות מבלי להידרש למעורבות צבאית ממושכת.

מעבר לשיקולים גיאו-פוליטיים, למציאות החדשה יש כבר השלכות מוחשיות על חיי אזרחים, ובעיקר על תיירים. המבצע האמריקאי בוונצואלה הוביל לסגירה זמנית של המרחב האווירי בחלקים נרחבים של הקריביים, ולביטול של יותר מאלף טיסות. נוסעים נתקעו ביעדים כמו פוארטו ריקו, ארובה, ברבדוס, קוראסאו ואיי הבתולה, בעוד נמלי תעופה התרוקנו ולוחות טיסות נמחקו.

אף שההגבלות הוסרו בהמשך וחברות התעופה פעלו להשבת הפעילות, האירוע חשף עד כמה רשתות התחבורה האזוריות פגיעות לזעזועים פוליטיים. בקולומביה עצמה, החשש משתלב עם אזהרות ביטחוניות קיימות. מחלקת המדינה האמריקאית ממשיכה לדרג את המדינה ברמת אזהרה 3, וקוראת לשקול מחדש נסיעות בשל פשיעה אלימה, חטיפות ופעילות של קבוצות חמושות. אזורים מסוימים, בעיקר לאורך הגבול עם ונצואלה, מוגדרים כאזורים שאין לנסוע אליהם, תוך אזהרה כי יכולת הסיוע הקונסולרי של ארצות הברית שם מוגבלת מאוד.

המחנה נגד ישראל מתכווץ

במשך עשורים נחשבה אמריקה הלטינית לאחד האזורים הבולטים בעולם בביקורתה כלפי ישראל, לעיתים עד כדי ניתוק יחסים דיפלומטיים וצעדים כלכליים ופוליטיים חריגים. אולם נכון לשנת 2026 מתרחשת תמורה משמעותית במפת העמדות באזור. המחנה האנטי-ישראלי, שבעבר נראה רחב, מגובש ובעל תנופה אזורית, הולך ומתכווץ. הוא מאבד אחיזה פוליטית, הופך מבודד יותר, ותלוי במצוקות גיאו-פוליטיות פנימיות של המדינות שנותרו בו, ולא במגמה אזורית כוללת כפי שהיה בעבר.

כאמור, בחזית המחנה הזה ניצבת קולומביה, תחת נשיאותו של גוסטבו פטרו, אך לצידה ניקרגואה וקובה ממשיכות להחזיק בקו אנטי-ישראלי נוקשה ובלתי מתפשר, הנשען על אידיאולוגיה סוציאליסטית-רדיקלית והתנגדות עמוקה למה שהן תופסות כהגמוניה מערבית. שתיהן אינן מבקרות רק את מדיניות ישראל, אלא גם את הברית ההדוקה שבינה לבין ארצות הברית. אך למרות העקביות הרעיונית, השפעתן האזורית הולכת ופוחתת. בעוד שבעבר מדינות רבות ביבשת נטו להזדהות עם הקו הזה ואף פעלו נגד ישראל בזירה הדיפלומטית, החל מ-2025 ניכר שינוי חד: ארגנטינה, צ'ילה, בוליביה והונדורס חיזקו או חידשו את יחסיהן עם ישראל, מה שמותיר את קובה וניקרגואה כעוגנים אידיאולוגיים מבודדים, בעלי יכולת מוגבלת להשפיע על סדר היום האזורי.

ברזיל, המדינה הגדולה והמשפיעה ביותר שנותרה בסביבת המחנה, מציגה דפוס שונה. תחת נשיאותו של לואיז אינסיו דה סילבה, ברזיל לא ניתקה את יחסיה עם ישראל, אך הורידה אותם לרמה דיפלומטית נמוכה כאשר סירבה לקבל את מועמד השגריר הישראלי. המתיחות החריפה עד כדי כך שישראל הכריזה על דה סילבה כ-persona non grata (אישיות בלתי רצויה), צעד חריג ביחסים הבין-לאומיים. עם זאת, ברזיל שומרת על מורכבות פנימית: לצד הקו הביקורתי, קיימים בה מגזרים כלכליים משמעותיים התלויים בשיתוף פעולה עם ישראל, בעיקר בתחומי החקלאות והטכנולוגיה. בכך, ברזיל מותירה לעצמה אפשרות תמרון עם "כרטיס יציאה" מהמחנה, והופכת ממובילה פוטנציאלית של התנגדות אזורית למוקד מחלוקת מצומצם וזהיר יותר.

בליז משלימה את תמונת המחנה המתכווץ, אם כי בתפקיד שולי יחסית. המדינה, קטנה מבחינה כלכלית ופוליטית, בלטה בעיקר בזירה המשפטית והבין-לאומית כאשר ביטלה את אישור מינויו של שגריר ישראל כבר ב-2023. אף שאין לה משקל אסטרטגי רחב, בליז מספקת מסגרת טיעונית ומשפטית שמושמעת בפורומים בין-לאומיים כמו האו"ם ובתי דין בהאג. עם זאת, תרומתה למחנה היא בעיקר סמלית, וככל שהמחנה האנטי-ישראלי מתכווץ ומתכנס למספר קטן של מדינות מבודדות, קולה של בליז נותר מדוד, ללא יכולת ממשית להשפיע על כיוון היבשת כולה.