בוליביה מצטרפת למגמה: הקלות לישראלים – אות לשינוי יחסי הכוחות באמריקה הלטינית

רק אתמול הודיעה בוליביה כי תקל על דרישות הוויזה עבור נוסעים ישראלים, צעד סמלי אך חד-משמעי המהווה את הצעד המעשי הראשון בכוונתו של הנשיא רודריגו פז "לפתוח נתיב חדש" מול ישראל. עבור מדינה שניתקה יחסים דיפלומטיים עם ישראל פעמיים ב-15 השנים האחרונות, האחרונה שבהן במהלך המלחמה בסוף 2023, מדובר במהלך רחב בהרבה מסוגיית הכניסה למדינה. הוא מעיד שבוליביה עשויה להתכונן ליישור קו מחודש באזור שבו בריתות, מחויבויות אידאולוגיות ונרטיבים ארוכי שנים לגבי ישראל ופלסטין מצויים בעיצומו של שינוי מהותי.

בחירתו המפתיעה של פז באוקטובר 2025 הייתה נקודת מפנה בפני עצמה. לאחר כמעט שני עשורים של שלטון שמאל בראשות תנועת MAS, הנהגתו הנוצרית-דמוקרטית ובעלת הנטייה לשוק חופשי מבקשת "להחזיר את בוליביה אל העולם". בפועל, הדבר תורגם להתרחקות מגישת החוץ האידאולוגית שאפיינה את קודמיו, שראו בעמדה כלפי ישראל חלק בלתי נפרד מהזהות האנטי-אימפריאליסטית של המדינה. תחת אווה מוראלס ולאחר מכן לואיס ארסה, בוליביה הצטיירה כאחת התומכות הנחרצות ביותר בפלסטינים באזור: ניתוק יחסים עם ישראל ב-2009, שוב ב-2023, האשמת ישראל בפשעי מלחמה בעזה, ואף קידום הליכים משפטיים נגדה בבית הדין הבין-לאומי לצדק.

>> תתרחקו מכאן: 10 הערים הכי מסוכנות בעולם לתיירים

>> אנקת גבהים: בוליביה מאתגרת, אבל שווה כל רגע

>> "נהיה חסרי רחמים": ישראלי נעצר הלילה בוונצואלה בחשד שהוא שכיר חרב

כעת פז מחויב לנתק את החוט הזה, בזהירות, באיפוק, אך בעקביות. ההקלות בכניסה לישראלים הן צעד קטן, אך בעל משמעות סמלית רבה. בוליביה מוכנה לבחון מחדש את מקומה שלה באזור שבו מעמדה של ישראל עובר עיצוב מחדש על רקע הזעם הבין-לאומי בעקבות המלחמה ועלייתם של כוחות פוליטיים חדשים ברחבי היבשת.

סוף העידן החד-צדדי?

כדי להבין את משמעות המהלך הבוליביאני, יש להציב אותו בתוך ההקשר היבשתי הרחב יותר: קונצנזוס לטיני כמעט מוחלט של ביקורת חריפה נגד ישראל בשנתיים האחרונות. מאז פרוץ המלחמה, גל עצום של גינויים שטף את האזור, לעיתים תוך חציית קווים פוליטיים היסטוריים. נשיא קולומביה גוסטבו פטרו הפך לדמות הבולטת ביותר, כשהוביל את מדינתו לניתוק יחסים עם ישראל ב-2024, הקפאת נכסים ישראליים, הפסקת יצוא פחם, ואף הצטרפות למהלך של דרום אפריקה מול ישראל בהאג. פטרו השווה את פעולות ישראל לנאציזם, קבע כי בעזה מתקיים "רצח עם מול עיני העולם", והפך לקול מוביל בשיח הגלובלי.

גם נשיא צ'ילה גבריאל בוריץ', נשיא מקסיקו דאז אנדרס מנואל לופס אוברדור, ונשיא ברזיל לואיס אינאסיו לולה דה-סילבה הצטרפו לגל הביקורת, לעיתים בניסוחים המזוהים יותר עם מדינות ערב ומדינות מוסלמיות. אפילו ממשלות פרו והממשלה הקודמת באקוודור גינו את ישראל בחריפות, וחלקן השתמשו במונח "רצח עם". כך הפכה ישראל בתוך זמן קצר משותפה אסטרטגית לכמעט מנודה במרחבים פוליטיים נרחבים ביבשת.

עם זאת, מצב זה לא נולד יש מאין. תמיכתה ההיסטורית של אמריקה הלטינית בפלסטינים נשענת על שורשים עמוקים: קהילות ענק ממוצא ערבי, רק בברזיל ישנם כ-16 מיליון אזרחים ממוצא ערבי, וכן זיכרון ארוך שנים של עסקאות נשק ישראליות עם דיקטטורות ימניות במהלך המאה ה-20. גל "הגאות הוורודה" (גל של עליית ממשלות שמאל באמריקה הלטינית, המזוהות עם מדיניות אנטי-אימפריאליסטית ועם תמיכה מסורתית בפלסטינים), עליית ממשלות שמאל בעלות זיקה לתנועות ילידיות, חיזק עוד יותר את רעיון הדמיון בין המאבק הפלסטיני לבין מאבקי זכויות וריבונות ברחבי היבשת.

אולם היבשת מעולם לא הייתה אחידה, ולצד מדינות שמאל המזוהות עם הפלסטינים, מדינות ימניות כמו ארגנטינה, פרגוואי, גואטמלה ופנמה דווקא העמיקו את קשריהן עם ישראל. המפה שנוצרה היא לא של בלוק אחד, אלא מרחב מפוצל שבו זהות אידאולוגית, ולא גאוגרפיה, מכתיבה את העמדות ולמעשה מרחיקה את מדינות אמריקה הלטינית אחת מהשנייה.

מפטרו למיליי: יבשת הנקרעת בין שני קטבים

את הפיצול הזה ניתן לראות בצורה הברורה ביותר ביחס שבין קולומביה של פטרו לבין ארגנטינה של חאבייר מיליי. פטרו בנה מחדש את מדיניות החוץ הקולומביאנית על עקרונות של משפט בין-לאומי, זכויות אדם ו"הגנה על האנושות", גם במחיר אישי. ביקורתו הנחרצת נגד ישראל והזדהותו עם הפלסטינים הובילו לכך שארצות הברית שללה את הוויזה שלו ב-2025 ואף הטילה סנקציות על בני משפחתו ועל בכירים בממשלתו. אף על פי כן, הוא המשיך לנהל כנסים בין-לאומיים יחד עם דרום אפריקה, לקדם צעדים נגד ישראל בהאג ולהפוך לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בפוליטיקה האנטי-ישראלית בעולם.

לעומתו, ארגנטינה תחת מיליי ביצעה את אחד המהפכים המהירים בתולדות היחסים האזוריים: ממדינה שתמכה לאורך שנים בהקמת מדינה פלסטינית, הפכה ארגנטינה למעצמה פרו-ישראלית מובהקת. מיליי אימץ את ישראל בהתלהבות אידאולוגית, תיאר אותה כעמוד תווך של מדיניותו הפרו-מערבית, ואף קידם שיתוף פעולה רחב היקף בתחומי ביטחון וכלכלה, והוא מתכוון להעביר את השגרירות הארגנטינאית לירושלים באביב 2026. זוהי מדיניות שמתורגמת גם להתחזקות קשרים בין ישראל למדינות ימין נוספות כמו פרגוואי.

בין שני הקטבים הללו מתקיימת יבשת המתלבטת עם עצמה. ממשלת ונצואלה, שנמצאת בימים אלה ב"מלחמה שקטה" מול ארצות הברית, ממשיכה לתקוף את ישראל בחריפות, ולאחרונה כינה שר החוץ איוון חיל את שר החוץ הישראלי גדעון סער "פושע מלחמה ורוצח עם". זאת בזמן שקובה, ניקרגואה והונדורס שומרות גם הן על קו פרו-פלסטיני עקבי, אך מושפעות מהתנודות של ונצואלה. ברזיל מנסה למלא תפקיד של מתווכת, אך דבריו החריפים של לולה כלפי ישראל מסבכים לעיתים את מאמציה הדיפלומטיים.

למרות שליטתו הניכרת של השמאל ביבשת, מאזן הכוחות אינו יציב כפי שנדמה. תנועות אוונגליסטיות גדולות, המייחסות לישראל משמעות תיאולוגית, הולכות ומתחזקות בברזיל, גואטמלה וחלקים ממרכז אמריקה. ניצחונות הימין בארגנטינה ובפרגוואי מעצבים מחדש את האקלים האזורי. וכעת, בוליביה, אחת המדינות שנחשבו לשחקניות המרכזיות בגוש הפרו-פלסטיני, מאותתת כאמור על פתיחות מחודשת לישראל.

בדיקת הדופק האזורי

השאלה המרכזית כעת היא האם הפתיחות הבוליביאנית מהווה את תחילתו של תהליך אזורי רחב יותר. הנהגתו של רודריגו פז מייצגת תופעה נדירה במרחב הלטיני העכשווי: ממשלה מרכז-ימנית המתייצבת בנקודת אמצע, לא עוינת כלפי ישראל, אך גם לא מחויבת למורשת האנטי-אימפריאליסטית של קודמיה. מצפן המדיניות שלו מכוון בראש ובראשונה לצרכים כלכליים ולאזורים שבהם ישראל עשויה לסייע בפיתוח טכנולוגי, חקלאי ותעשייתי.

לכן, ההקלות בכניסה לישראלים הן לא רק מחווה דיפלומטית, הן סוג של בדיקת דופק. מהלך שנועד למדוד את תגובת הציבור, האופוזיציה, התנועות החברתיות, ובעקיפין גם את המערכת האזורית כולה. אם התגובה תהיה מתונה, פז יוכל כנראה להרחיב בצעדים הדרגתיים: חידוש שיתופי פעולה טכנולוגיים, פתיחת ערוצי דיאלוג מדיניים, ואולי אף חזרה למערך דיפלומטי מלא.

האם צעדים אלו יהיו סימן לבאות? במרחב שבו הבחירות הופכות את המפה הפוליטית מדי שנה, והלחצים הכלכליים הולכים וגוברים, קשה לחזות את הכיוון. בקולומביה מתקרבות בחירות (מאי 2026) שעשויות לקבוע אם קו יחסי החוץ של פטרו ישרוד את הקדנציה שלו. בברזיל קיימת מתיחות בין שאיפותיו הבין-לאומיות של לולה לבין רגישויות פנימיות הנוגעות לקהילה הערבית-ברזילאית. בוונצואלה ובקובה העוינות לישראל נמשכת, אך השפעתן האזורית נחלשת.

המחווה הבוליביאנית צנועה, אך חשיבותה טמונה בעיתוי. ברגע שבו אמריקה הלטינית מזוהה יותר מתמיד עם ביקורת חריפה כלפי ישראל, ובזמן שעזה הפכה לסמל מוסרי מרכזי עבור מנהיגים כמו פטרו, כל מהלך בכיוון הנגדי הוא בולט.