על המדרגות היינו רואים נרקומנית בזנות, בחורה בגודל של ציפור. יום אחד שמענו שהיא מתה

מישהו בא לא טוב לחבר'ה בתחנת הסמים. מהחלון שלי ראיתי אותו דופק ריצה מהתחנה לצד השני של הרחוב, מלווה בקללות ואז גם באבן. לפי מסלול היעף היא כוונה לראש שלו, אבל פגעה רק בדלת של השכנה ממול. שנייה קודם היא עמדה בחוץ, מנסה להבין מה הצעקות, ובדיוק נכנסה בחזרה כשהאבן הגיעה. ההוא המשיך לרוץ, מהתחנה המשיכו לקלל, ואחרי כמה דקות העניינים נרגעו.

השכנה הזאת עשתה תמיד רושם של אדם נורמטיבי, אבל בערך שבועיים אחרי מטח הקללות והאבן נשמעו צעקות אימים מהדירה שלה. היא התכסחה עם בן הזוג שלה, לא ברור על איזה רקע, וחצי שעה אחרי שהטונים עלו ראינו גבר נושא אותה על הידיים כשהיא מחוסרת הכרה. הוא לקח אותה לכיוון הכללי של תחנת הסמים, אבל אני לא יודע אם זה אכן היה היעד שלהם. הסצנה הזאת הייתה פשוט עוד משהו שקרה ברחוב שאני גר בו. הגעתי מתל אביב בעקבות העבודה של אשתי, ומצאתי את עצמי במרחק שני קירות חיצוניים מכספומט סמים.

כספומט סמים. לא באמת הבנתי את צירוף המילים הזה לפני שראיתי בפעם הראשונה נרקומנית ניגשת לחלון בקומת הקרקע של הבניין, מכניסה כמה שטרות מגולגלים דרך תריס עם שלב אחד חסר, מקבלת משם בחזרה חבילה קטנה ומתרחקת בתלונה קולנית על המחיר. חצי שעה אחר כך ראיתי אותה עם נייר הכסף שלה מול החלון שלי. זה סימן היכר שאתה לומד לזהות: הנרקומנים כאן משתמשים במדבקות פנטניל, שהם מחממים על נייר כסף ומסניפים. זה הופך אותם לזומבים.

"אני זוכרת שכשעברתי הנה לא הבנתי למה יש מתחת לבית כל כך הרבה חתיכות של נייר כסף", מספרת נוגה (שם בדוי), שמתגוררת ברחוב. "לא הבנתי שאני גרה על תחנת סמים, הבחור שהראה לי את הדירה כששכרתי אותה לא בדיוק סיפר לי את זה, אבל אז ראיתי אנשים באים לחריץ בתריס ועושים עסקים. אז גם הבחנתי במשקיפים שלהם, שמתצפתים על כל מה שקורה".

מה שקורה לעתים קרובות הוא שנשים בזנות – העסק הלא-חוקי השני שפורח בשכונה – ניגשות לקנות מנה שמאפשרת להן לשרוד עוד יום בתוך החרא שהוא החיים שלהן. מכל הדברים שראיתי ברחוב הזה, הכי מדכא הוא הריטואל הקבוע של אחת מהן עם אחד הלקוחות שלה: היא, להערכתי בשנות ה-20 המאוחרות שלה, תמיד פוגשת אותו, להערכתי בשנות ה-60 המאוחרות שלו, בקרן הרחוב. משם הם הולכים יחד לכספומט, והוא משלם על הפנטניל שלה. אחר כך הם הולכים לעשות את שלהם, ובסוף אני רואה אותה עושה את המנה שלה מול החלון שלי.

ברדיוס של 300 מטר מכאן נמצאות כמה מהמסעדות הכי מדוברות בישראל. כן, אני גר ליד תחנת סמים, אבל אני גם גר ליד שוק תלפיות עם סצנת האוכל המשגעת שלו. זה הלב של הדר, השכונה החיפאית שהעיסוק התקשורתי בה נחלק לשני קטבים מובהקים: התעלפויות מוצדקות מההיבט הבלייני-קולינרי של אזור השוק ושל רחוב סירקין הסמוך, ונתונים שמכתירים שוב ושוב את השכונה כאחד ממעוזי הפשיעה הקשים בישראל. מה שפסיכי בלגור כאן הוא ששני הדברים עוטפים אותך ומכים בך באותה עוצמה.

לא הבנתי מה זה כספומט סמים עד שראיתי אישה ניגשת לחלון בקומת הקרקע, ומקבלת חבילה דרך תריס עם שלב אחד חסר. אחר כך ראיתי אותה עם נייר כסף, שהנרקומנים מחממים עליו מדבקות פנטניל ומסניפים. זה הופך אותם לזומבים

נעמה ואלכס סובול מובילים סיורים קולינריים, בחיפה ולא רק בה. אזור השוק מוצף כיום בסיורים כאלה, אבל הסובולים היו מחלוצי התחום, ולאלכס יש סיפור על ההתחלה: "אחד הסיורים הראשונים שלנו יצא מרחוב לונץ, זה שפועלת בו היום התאילנדית בשוק שתמיד יש מחוץ לה תור של סועדים. זה היה רחוב קשה מאוד, וממש כשהתחלנו את הסיור ראינו מישהי – שבוא נגיד, סיימה את המשמרת שלה בשירות לקוחות – נזרקת מתוך אוטו. פשוט נדחפת החוצה למדרכה".

היום לא תראו רגע כזה ליד התאילנדית או אחת מהמסעדות האחרות בשוק, שהפך מאז לאזור מתויר ומאובטח, אבל תראו כאלה בלי סוף ברדיוס של 300 מטר משם. תכלס, על זה הכתבה הזאת: על איך זה לחיות גם באזור הכי מגניב בחיפה, וגם במקום הכי עצוב.

שני צעירים ופטיש

לפי נתוני הפשיעה בישראל ברבעון השלישי של 2025, שנחשפו בדצמבר על ידי התנועה לחופש המידע, הדר – או בשמה הרשמי הדר הכרמל – היא השכונה המובילה בישראל בעבירות סמים, וסגנית האלופה בעבירות תקיפה (שכונה ד' בבאר שבע קטפה את התואר). כחצי שנה לפני הפרסום הזה הוכתרה הדר כשכונה עם מספר העבירות הכולל הגבוה ביותר בארץ בסיכום שנת הפשיעה 2024.

אייל לבקוביץ' הוא הבעלים של "גולדמונד ספרים", הלב הפועם של האזור. אנשים כאילו באים לקנות ספר, אבל תכלס באים לפגוש קבוצת תמיכה שיש בה סובלנות לכל אחד ואחת. בגלל זה אנשים הזדעזעו כל כך כשדווקא לבקוביץ' חטף פטיש לראש

לעבריינים כאן יש קוד לבוש. אתה רואה אותם בחליפות הטרנינג השחורות שלהם ויודע לשמור מרחק. גם את הנרקומנים קולטים מרחוק: או שהם שפוכים באיזו פינה אחרי שעשו מנה, או שהם בדיוק עושים את המנה, או שהם בקריז. רובם לא מסוכנים בשום אופן, ואלה שכן, מסוכנים רק כשהם בקריז. אבל לא משנה כמה עיניים תפקח וכמה מרחק תשמור, השיט של הדר ימצא אותך.

אייל לבקוביץ' הוא הבעלים של "גולדמונד ספרים". רשמית זו חנות ספרים יד שנייה; מעשית זה הלב הפועם של האזור שאני גר בו, מה שנקרא "סובב תלפיות". במקום של לבקוביץ' אפשר לראות באופן קבוע את הדבר הכי יפה בהדר, וזו תחושת הקהילה. אנשים כאילו באים לקנות ספר או לעבוד עם הלפטופ, אבל תכלס הם באים לפגוש קבוצת תמיכה. לא רשמית, לא קבועה, אבל הכי תומכת. נוגה מספרת שכשעברה לבד לחיפה, המקום הזה פשוט חיבק אותה. ולא רק אותה: בגולדמונד, ובשכונה כולה, אף אחד לא מרגיש אאוטסיידר. אין כאן דבר כזה חריג; האמת היא שאין גם אף אחד נורמטיבי, אבל זה כל הקסם. מגדרית, מינית, פסיכיאטרית – הסבלנות והסובלנות שהשכונה הזו מגלה כלפי כל תופעה ואבחנה, כל אחד ואחת, היא אבסולוטית. זה הכי מורגש בגולדמונד, ואני מניח שבגלל זה אנשים הזדעזעו כל כך כשלבקוביץ', דווקא הוא, חטף פטיש לראש.

זה קרה ב-2022. "יצאתי לשוק תלפיות וכלב מלינואה משוחרר התנפל על הכלב שלי", מספר לבקוביץ' השבוע. "אני דוחף עם הרגל את המלינואה כדי להגן על הכלב, ופתאום שניים מהבסטות מתנפלים עליי, יורקים עליי, ואתה נגעת לי בכלב, ובשלב מסוים אחד מהם שולף פטיש. אז אני מתחפף משם, ובדרך רואה שני פקחים של העירייה ואומר לעצמי, 'טוב, לידם לא יעשו לי כלום'. דווקא אז אני קולט אותם רצים אחריי, ואז הם דופקים לי עם הפטיש בראש ואני מתמוטט על הרצפה, מלא דם בעיניים".

לבקוביץ' מספר שלפחות 50 איש היו עדים לתקיפה ברמה כזו או אחרת. האזור גם מצולם, אבל התלונה שהגיש במשטרה סיכמה את הטיפול של הרשויות בנושא. "בסופו של דבר אני מקבל מכתב, 'נסגר מחוסר ראיות'", הוא מספר. "מאחורי הקלעים, אחרי בירורים, הבנתי שהתוקפים באים ממשפחה שיש לה חסינות. אני לא יודע להגיד למה, אבל לא מתעסקים איתם".

בסירקין 21 יושבים דלת מול דלת ארגון סיוע ליוצאים בשאלה והמסעדה היהודית "שטייטל", קפה "טלק" המצוין ומסעדת Milé Mala הנהדרת. במלחמה רצנו עם הכלבים למקלט שם, כשבחוץ עמד ודיבר לעצמו הנרקומן שכולם קוראים לו "קפטן קראק"

התקיפה של לבקוביץ' הייתה נושא חם ברשתות החברתיות ועשתה כותרות גם ברמה הארצית. זמן קצר אחריה נערך בגולדמונד מפגש תושבים שהוקדש לאלימות בהדר, ואחד הנושאים שעלו בו הוא הנוכחות של משתפי פעולה מהשטחים בשכונה. חלק מהנוכחים דיברו על החוב של מדינת ישראל למשת"פים והדגישו שרובם הם אנשים נורמטיביים; אחרים דיברו עליהם כקבוצה שעוסקת בפשע בידיעה שהמשטרה – בהוראה מפורשת או בהבנה שקטה – לא תתערב בענייניהם. אין לי מושג אם זה נוגע למקרה של לבקוביץ'; גם לו אין.

אני שמעתי בפעם הראשונה על הקשר בין משת"פים לפשיעה בשכונה באמצע אזעקה. האיראנים הפציצו, אשתי ואני ישבנו במקלט ציבורי – לאנשים כאן אין ממ"דים או מקלטים, אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת – וכשסיפרנו על תחנת הסמים לבעל עסק מקומי שהוא ומשפחתו חיים כאן שנות דור, הוא אמר, "אף אחד לא יסגור להם את הבסטה, הם משת"פים. אף אחד חוץ מהשב"כ לא נוגע בהם, וגם זה רק אם הם רצחו מישהו". זה נשמע כמעט מופרך, אבל כעבור כמה חודשים אמר לי שוטר סיור דברים ממש זהים. הוא לא ידע שהוא מדבר עם עיתונאי, וגם אני דיברתי איתו על הפשיעה בשכונה לא כי רציתי לכתוב עליה, אלא כי נשבר לי ממנה. ואז גם הוא אמר, לנו אין מה לעשות, זה משת"פים.

אזעקה עם קפטן קראק

נשבר לי כי חרא קטן שדד אישה זקנה ברחוב שלי. ראינו את זה קורה, או ליתר דיוק ראינו את זה נגמר: אישה צועקת "גנב", חרא קטן בטרנינג שחור טס בספרינט במורד הרחוב המקביל. ניגשנו אליה, ניסינו להרגיע, נתנו לה טלפון כדי שתתקשר לבת שלה. כשהגיעו שוטרים סיפרנו מה ראינו ולמחרת הלכתי לתת עדות במשטרה. בסוף טוב ונדיר, החרא נעצר כשהתברר שהאירוע צולם ושהבחור מה שנקרא "מוכר למשטרה". הקורבן נתנה לנו במתנה חבילה מהודרת של שוקולדים.

נעמה ואלכס סובול, מחלוצי הסיורים הקולינריים בשוק תלפיות: "ממש כשהתחלנו את אחד הסיורים הראשונים שלנו ראינו מישהי – שבוא נגיד, סיימה את המשמרת שלה בשירות לקוחות – נזרקת מתוך אוטו. פשוט נדחפת החוצה למדרכה"

אבל לא תמיד עוזר להזמין משטרה. "בוקר אחד אני שומעת שיחה בין גבר לאישה, מסתכלת מהחלון ומבינה שזאת אישה בזנות שמתווכחת עם הסרסור שלה", מספרת נוגה. "מהר מאוד השיחה מסלימה, אני שומעת צעקות, וזה הופך להיות אלימות. אני מתקשרת לאן שצריך, מגיעה משטרה ומגיע אמבולנס, ההוא בורח, והם מתחילים לדבר עם האישה. הם בודקים אם יש לה חבלות והיא אומרת שהיא בסדר, אבל הם מאוד לא נחמדים אליה".

מה זה אומר לא נחמדים?
"חסרי סבלנות. כאילו יודעים מה הסיפור שלה ואין להם עניין בה. הם אומרים לה בקוצר רוח, 'נו, תחליטי, את רוצה להגיש תלונה או לא?', והיא בוכה ואומרת להם, 'בפעם הקודמת שהגשתי תלונה לא עשיתם כלום, ואני חטפתי מכות'. נגמר הסיפור".

היא לא התלוננה?
"לא. היא הלכה, האמבולנס נסע, המשטרה נסעה. זהו".

נוגה ואני גרים באזור מאוד מסוים: החצר האחורית המובהקת של אזור בילוי תוסס, על כל המשתמע מזה. אז השבוע דיברתי עם אורנה (שם בדוי), פעילה חברתית שהבית שלה ממוקם באזור אחר של השכונה. רחוק מהמסעדות, רחוק מהשוק. סביבה שקטה, כמעט מטופחת בסטנדרטים של הדר. 11 שנה היא גרה שם. "בזמן האחרון העלו את רמת האכיפה בסביבה שלכם", היא אומרת ומתכוונת בין השאר לנוכחות של אנשי יחידת השיטור העירוני "עוז", שמפטרלים מאז ינואר באזור השוק, "וזה הוביל לנדידה של סוחרי סמים לסביבה שלנו. ממש הבוקר קיבלתי צילום של משהו שקורה ברחוב, רכב שחונה במקום מסוים ויש סביבו סחר. כלומר, ברור לנו מניסיון שזה סחר".

ניסיון במה?
"בדברים שקורים פה כבר הרבה זמן. היה בוקר אחד של אירוע דקירה, התעוררנו וראינו דם על המדרגות. זה גרם לחברים שלי לעבור לגור במקום אחר, כי הם לא היו מוכנים שהילדות שלהם יראו דם בכניסה לבית. הייתה גם אישה מבוגרת שהותקפה באלימות כשבאה לבקר את הבת שלה. זה היה הדבר היחיד שגרם למשטרה לטפל בתחנת הסמים שפועלת כאן, הייתה פשיטה על הבית, אבל כעבור שבוע התחנה כבר פעלה שוב. אנחנו מכירים כל כך טוב את האופרציה שאני יודעת איפה הם מחביאים את הסמים, איך המסירה מתבצעת. אני לא אמורה לדעת דברים כאלה".

מתבקש לשאול למה את גרה במקום כזה 11 שנה.
"תשמע, זאת שכונה מדהימה. אני משלמת משכנתה על דירה למעלה בכרמל, מקום עם איכות חיים וביטחון אישי הרבה יותר גבוהים, ועדיין בוחרת לגור כאן. זאת השכונה הכי הטרוגנית בארץ, ולא רק דמוגרפית אלא גם סוציו-אקונומית. ברמה האישית עשיתי כאן חברים לחיים, לפני כמה שנים הודעתי בקבוצה שלנו שאיבדתי את הארנק ותוך חצי שעה שני אנשים דפקו לי בדלת עם כסף מזומן. אני בעצמי הלכתי פעם להביא תרופות מבית מרקחת למישהי שהייתה זקוקה להן ושבכלל לא הכרתי. יש כאן קהילה, ויש מקרים שהקהילה הזאת פותרת בעצמה בעיות של פשיעה, למשל בתלונות מתואמות. אבל יש גבול למה שאנחנו יכולים לעשות".

אחת מהנשים בזנות תמיד פוגשת את הלקוח הקבוע שלה בקרן הרחוב. משם הם הולכים יחד לכספומט הסמים, והוא משלם על הפנטניל שלה. אחר כך הם הולכים לעשות את שלהם, ובסוף אני רואה אותה עושה את המנה שלה מול החלון שלי

אסתי קונופניצקי, צלמת, גרה באזור החרדי של הדר. היא מספרת על פתרון מפתיע לבעיות של השכונה: "הייתה תקופה שברחובות הכי קרובים לעיר התחתית הייתה המון פשיעה, אבל אז עברו לגור בהם חרדים, והיום אני באופן אישי מרגישה הרבה יותר בטוחה להסתובב בהם. קשה לי להגיד את זה, כי אני בעצמי עזבתי את הקהילה החרדית ויש לי הרבה מטען עליה. אני גם פעילה ב'הסלון בחיפה', הארגון שמסייע ליוצאים ויוצאות בשאלה. זה בסירקין 21, אתה מכיר?".

מכיר. ולא רק את ארגון הסיוע ליוצאים בשאלה, אלא גם את מסעדת "שטייטל" שמגישה אוכל יהודי באותו בניין, בדיוק מולו, דלת אל דלת. ואת קפה "טלק" המצוין שמעליהן, ואת מסעדת Milé Mala הנהדרת שצמודה אליו, ואת הגג שמארח מסיבות ושיצאנו לרקוד בו כמה וכמה פעמים. מקום אדיר, סירקין 21. בניין שיש בו הכל, כולל מקלט שבתחילת המלחמה היה מוצף מים, ואחרי שטיפלו בו ואנשים זרמו פנימה באזעקות, התחילו להתבצע בכניסה אליו עסקאות סמים. בזיכרון שלא סביר שיימחק, אשתי ואני רצים פנימה עם הכלבים כשבחוץ עומד ומדבר לעצמו הנרקומן שכולם כאן קוראים לו "קפטן קראק".

הגינה של ההיפסטרים, המדרגות של המסכנים

הדר מוגדרת בחיפה לא שכונה אלא גם רובע, ולרובע הזה יש מנהל. קוראים לו שון ג'אן, ואורנה הפעילה החברתית מספרת שהוא עושה עבודת קודש. "הביטחון האישי נמצא בראש סדר העדיפויות שלי", אומר לי ג'אן השבוע ומבהיר, "אבל ההחלטה להקים מנהלת לרובע לא נבעה מזה. אם היו רוצים מנהלת ביטחון אישי, אולי היו מביאים לפה איש משטרה לשעבר. אנחנו דואגים לתפעול – ניקיון, גינון, תשתיות – וגם לתרבות ולחינוך".

מה אתם עושים נגד הפעילות בתחנות הסמים, כמו זאת שאני רואה כל יום פה ברחוב?
"אני מבין מה אתה אומר, וגם אנחנו רואים את זה, ומעבירים למשטרה".

והיא עושה מה?
"המשטרה אומרת שהיא עושה עבודה מודיעינית. הם מכירים את התחנות, וכשהם מחליטים לעשות איזו עבודה על תחנה מסוימת, הם מעדכנים אותנו. אנחנו בהיזון חוזר".

אתה מכיר את הטענה שחלק מהתחנות ממשיכות לפעול כי מנהלים אותן משת"פים?
"אני לא מכיר דבר כזה. אגב, אני יכול לספר לך על מקרה שבלי המשטרה סגרנו תחנה. שיפצנו את הגינה הקהילתית ברחוב סירקין, הייתה שם תחנה מאוד פעילה ונרקומנים היו יושבים שם, אבל אחרי השיפוץ התחנה פשוט נסגרה".

היא זזה ארבעה מטר. ראינו אותם מוכרים במיקום החדש.
"כבר לא. אין יותר זכר לתחנה הזאת, אבל הם כן עברו למקום אחר. אני לא בא לייפות את המציאות".

לפי נתוני הפשיעה בישראל ברבעון השלישי של 2025, הדר היא השכונה המובילה בארץ בעבירות סמים, וסגנית האלופה בעבירות תקיפה. לפחות לעבריינים כאן יש קוד לבוש, אתה רואה אותם בטרנינגים השחורים שלהם ויודע לשמור מרחק

ג'אן גם לא באמת יכול לשנות את המציאות הזאת, אז הוא מתמקד בדברים שהעירייה כן יכולה לעשות. פה מחדשים מדרגות היסטוריות שקמלו ותכף יהפכו לאזור בילוי חדש, שם מרימים פסטיבל אומנות. שוק תלפיות עצמו, מבנה היסטורי שעמד שנים מוזנח, נמצא בעיצומו של שיפוץ מסיבי. גן בנימין, שהיה הרוס עוד לפני שחטף טיל, הפך למקום שמזכיר לתל-אביבי כמוני את גן מאיר במיטבו, עם צעירים וקפה ומלא כלבים. רחוב עקרון, שבו שוכנת גולדמונד ספרים, עבר השנה שדרוג תשתיות והפך פתאום מסמטה אפלה למקום שתושבים התלוננו בקבוצה השכונתית שהתאורה בו מסנוורת.

אפרופו תאורה, יש סיפור מפורסם על עיריית ניו יורק, שבשנות ה-80 שיפרה את תאורת הרחוב וגרמה בכך לפשיעה בעיר להצטמצם דרמטית. זה לא לגמרי מדויק, אבל אני תמיד חשבתי שזה הגיוני. ואז עברתי לגור בית ליד תחנת סמים, וראיתי אנשים עושים עסקאות מתחת לפנס. לא מטאפורית, כן? מילולית מתחת לפנס רחוב.

גם המדרגות מוארות. אני מגיע אליהן מאוחר בכתבה, אבל הן היו ההיתקלות הראשונה שלי עם סצנת הסמים בשכונה. סתם מדרגות מתכת של הבית ממול, שבמקרה ממוקמות מול החלון שלי ובמקרה היו הזולה המועדפת על הנרקומנים בשכונה. לפעמים הם ישבו שם בחבורות וזה נראה כמעט שמח עד שהם היו עושים את הפנטניל ומזדמבים. לפעמים הייתה יושבת שם לבד אישה בזנות, בחורה בגודל של ציפור שיר, עם מלא פצעים רעים על כל הגוף. יום אחד היא נעלמה ושמענו שהיא מתה. מאז צצו קבועים וקבועות אחרים, כמו האחת שתמיד הולכת לכספומט עם הלקוח שלה והטיפוס שתמיד נכנס לריבים איומים עם עצמו. לילה אחד הגיעו אמבולנסים לפנות גבר צעיר שפשוט שכב בלי הכרה מתחת למדרגות, והשכנים התווכחו אם זאת הייתה מנת יתר או שהוא ניסה לפרוץ לקומה העליונה ונפל.

אורנה (שם בדוי), פעילה חברתית: "הייתה פשיטה על תחנת הסמים, אבל כעבור שבוע היא כבר פעלה שוב. אנחנו מכירים אותה כל כך טוב שאני יודעת איפה מחביאים את הסמים, איך המסירה מתבצעת. אני לא אמורה לדעת דברים כאלה"

יום אחד נמאס לשכנים והם התקינו שער נעול בכניסה למדרגות. מאז הנרקומנים כבר לא יושבים שם, אבל הם לא התרחקו. לפעמים אנחנו רואים אותם בכניסה לבניין שלנו. לפעמים אנחנו רק מריחים אותם, כי משום מה הם הכריזו על החניה שמחוץ לבניין אזור חרבון. בדרך כלל הם עושים את זה בהיחבא, אבל היה גם דר רחוב אחד, נכה קשה, שעשה את זה בפרהסיה.

הבעלים של אחת מהדירות ברחוב הוא טיפוס אלים וקולני. כל פעם אתה רואה אותו מתקוטט עם מישהו אחר. הוא להערכתי בן 60 לפחות, אבל יש לו קול צווחני של טינאייג'ר, ופעם הוא איים על שכן במילים "אני אפתח אותך", שלא שמעתי מאז שנות ה-80. הייתה תקופה שהוא שיפץ את הדירה עם הבן שלו ואיזה פועל. יום אחד עלו משם צרחות, והבן זרק ג'בקה על הראש של האבא. אני לא יודע מה בדיוק קרה, אבל הוא אמר, "כל החיים שלי הרבצת לי, עכשיו אני מחזיר לך". האבא הזמין משטרה, וכמובן הצליח לריב עם השוטרים. הפועל שלו אמר לנו אחרי כמה ימים, על סף בכי, "איזה השפלות הוא מאכיל אותי".

לאיש המבחיל הזה אין ככל הידוע לי קשר לסמים, לזנות או לאיזשהו סוג של פשע. הוא סתם אלים, אבל גם זה חלק ממה שאתה לומד להכיר בחלק הזה של הדר. זה כאילו האלימות נמצאת כאן בבסיס, בתשתיות. ובדיוק כמו הביוב שזורם כבר חצי שנה חופשי מחוץ לבניין שלנו, מדי פעם היא מתפרצת.

ועכשיו להציל

אחרי הפטיש לראש כתב לבקוביץ' בפייסבוק: "אחד הדברים הראשונים שאתם צריכים ללמוד לעשות בהדר זה להבליג. להבליג ‏לשכנים שזורקים זבל מהחלון, להבליג ‏לשמוק שכמעט דורס אתכם עם אופניים חשמליים כשאתם בדרך הביתה. כי אם לא תבליגו, יש סיכוי ‏ריאלי שהסיפור יסתיים בדקירה". זה מאוד מדויק, ופעם אחת אני לא הבלגתי. יצאתי על מישהי שתפסה שתיים משלוש החניות (הפרטיות, כן?) של הבניין, ובסוף מצאתי את עצמי בדופק מואץ עושה סולחה איתה ועם בעלה, שבין לבין איים לעצב אותי מחדש. בדיעבד אני כועס על עצמי הרבה יותר משיש לי טענה כלפיו.

גולן (שם בדוי) חנה בכלל בכחול-לבן. "זה מקום שחניתי בו מאות פעמים, ופתאום אני מקבל טלפון מהמשטרה ואומרים לי, 'התלוננו שחנית בחניה פרטית'. אני אומר שזה כחול-לבן, ובבוקר אני בא והגלגלים שלי מפונצ'רים. בדיעבד גיליתי שסוחרי סמים התמקמו בבית ממול, והחליטו שכמה חניות הן פשוט שלהם. באותו יום ראיתי שיש שם מצלמה, וכבר חשבתי יופי, המשטרה יכולה לראות מה הלך שם. אבל אז גיליתי שהמצלמה היא של הסוחרים". גולן יכול להתנחם בזה שהם הסתפקו בצמיגים; תושב אחר בדיוק שיתף בקבוצה של השכונה שגם הוא חנה איפה שסוחרים החליטו שאסור, אז הם שרפו לו את הרכב.

בעל עסק סיפר לי שתחנות הסמים ממשיכות לפעול כי מנהלים אותן משת"פים, ו"רק השב"כ מתעסק איתם". אחרי כמה חודשים, שוטר סיור אמר לי דברים זהים. השבוע שאלתי על העניין את שון ג'אן, מנהל הרובע. לדבריו, הוא "לא מכיר דבר כזה"

שלא תבינו לא נכון, כאן זה לא קולומביה. "אנחנו מסתובבים בשכונה בכל שעות היום, מוציאים סיורים כל הזמן, ואף אחד לא עושה לנו כלום. במקרה הכי גרוע נרקומנים מבקשים מאיתנו כסף", מספרת נעמה. "לא מזמן עברתי לתקופה לרעננה, ופתאום קלטתי שאני מתגעגעת לבלגן של הדר", אומרת אסתי. אפילו גולן, שהרגע נאלץ להשקיע בצמיגים חדשים, אומר שהוא לא חושב לעזוב. אבל אנחנו כן עוזבים.

אני כותב את השורות האלה בעיצומו של מעבר לבית חדש. עדיין בחיפה, כי אנחנו לגמרי מאוהבים בעיר, פשוט רחוק מהבלגן של הדר. מודה, היא הביסה אותנו. זאת כן שכונה שנמצאת בעיצומו של תהליך ג'נטריפיקציה איטי, ואולי זה עוד יפתור את הבעיות שלה; גם בלי עזרה מהמשטרה או מהעירייה, כשיהיו בה יותר אנשים בעלי אמצעים, ברור שיהיו בה גם פחות אנשים קשי יום מכל הסוגים. אבל לנו אין סבלנות לחכות עד שזה יקרה, מה גם שאם וכאשר, כשייעלמו הבעיות ייעלם בוודאי גם חלק מהקסם, מהקהילה. ממה שקורה במקום שנורא זול לחיות בו, כי מי רוצה לגור ליד תחנת סמים.

כשאמרתי לאנשים בשכונה שאני כותב עליה, שמעתי מלא וריאציות על "תיכנס בהם" – בעירייה, במשטרה, במשרד הביטחון שאחראי לנושא המשת"פים או בשלושתם. אבל לא כתבתי כדי לסמן אשמים, אלא כדי לאותת לכל הגורמים הרלוונטיים שצריך להציל את השכונה. להתרשמותי אחרי שנה אחת ושבעה ראיונות, מדובר בכל הנ"ל. אז בבקשה, הצילו.

אנחנו בינתיים הלכנו לגור איפה שהדירות יותר יקרות והאנשים קלי יום. מחר נצא לרקוד כדי לחגוג כמו שצריך את המעבר ואת סוף ההרפתקה שלנו בהדר; זה יהיה על הגג של סירקין 21, איפה שיש נוף מושלם של השכונה הכי יפה והכי מכוערת בחיפה.

תגובות: "עלייה משמעותית בהגשת כתבי אישום בעבירות סמים"

עיריית חיפה מסרה בתגובה: "האחריות על שמירת הסדר הציבורי והמאבק בתופעות פליליות נתונה באופן בלעדי למשטרת ישראל. עם זאת, עיריית חיפה פועלת בשיתוף פעולה הדוק עם המשטרה ומחזקת באופן מתמיד את פעילותה בשטח, מתוך מחויבות לביטחון התושבים ולשמירה על איכות חייהם.

"בתחילת השנה הקימה העירייה את יחידת השיטור העירוני החדשה 'עוז', הפועלת לאורך כל שעות היממה באמצעות סיורים רגליים ורכובים, בדגש על שכונת הדר. בנוסף, במהלך החודשים האחרונים הוצבו בשכונה מצלמות אבטחה חדשות הכוללות מערכת כריזה, והוגברה התאורה הציבורית במוקדים מועדים. במקביל, אגף הרווחה של העירייה מטפל במקרים של דרי רחוב ומכורים לסמים, בשיתוף פעולה עם גורמי טיפול ושיקום, במטרה לסייע להם לצאת ממעגל המצוקה ולשוב למסלול חיים תקין. לצד פעילות האכיפה והביטחון, ועל פי הנחיית ראש העיר יונה יהב, ממשיכה העירייה להשקיע עשרות מיליוני שקלים בשיקום ופיתוח שכונת הדר, כחלק מתהליך רחב של התחדשות עירונית, חיזוק הביטחון האישי ושיפור איכות החיים של כלל תושבי השכונה".

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "תחנת חיפה מקיימת פעילות משטרתית נחושה ברחבי העיר, ובפרט בשכונת הדר, באמצעות כוחות גדולים ומגוונים. הודות לפעילות ממוקדת ועקבית של שוטרי התחנה הצליחה המשטרה לחשוף ולהביא לדין מספר רב יותר של סוחרי סמים; מתחילת השנה נרשמה עלייה משמעותית של כ-105% בהגשת כתבי אישום בעבירות סחר בסמים, כאשר חלקם הארי של המקרים נחשף וסוכל בשכונת הדר.

"עוד נציין כי בחודש ינואר 2026 יצאה לדרך יחידת 'עוז', יחידת השיטור העירוני של חיפה, הפועלת בדגש על שכונת הדר ותורמת לחיזוק המשילות ולהגברת תחושת הביטחון של התושבים. מאז הקמתה מובילה היחידה מבצעי אכיפה ממוקדים לצד פעילות יום-יומית ענפה, ובמסגרתם נרשמו תפיסות משמעותיות והישגים מבצעיים רבים.

"בהמשך ישיר לכך, גם היום מקיימים שוטרי תחנת חיפה מבצע רחב היקף בשכונה, ובמהלכו פוצחו יעדי פשיעה מרכזיים ונעצרו חשודים נוספים. משטרת ישראל תמשיך לפעול בנחישות, בגלוי ובסמוי, על מנת להבטיח את שלומם וביטחונם של תושבי השכונה".

על שאלה ישירה בנוגע למעורבות של משת"פים בפשיעה בחיפה בחרו העירייה והמשטרה שלא להגיב.