קנס של 121 מיליון שקל? זה לא מה שמטריד באמת את אל-על

זה מה שבאמת מפחיד את אל-על עכשיו

יש דברים שמגלים רק כשאתה תקוע בשדה תעופה עם כרטיס טיסה שעולה כמו משכנתא. למשל, שיש "ביקוש והיצע" ויש "ביקוש והיצע כשכל העולם ביטל טיסות ואתה צריך לחזור הביתה עכשיו". כשהמלחמה פרצה והשמיים מעל ישראל התרוקנו מחברות זרות, אל על נשארה כמעט לבד על המסלול. ובישראל כמו בישראל, ברגע שמישהו נשאר כמעט לבד מתחילה השאלה האמיתית: האם הוא מתנהג "הכי בבית בעולם", או כמו מישהו שמחזיק את הצרכן בגרון.

השבוע הודיעה רשות התחרות שהיא מתכוונת להטיל על אל על עיצום כספי של עד 121 מיליון שקלים, כפוף לשימוע, בטענה ל"מחירים מופרזים ובלתי הוגנים". מדובר בתקופה שבה החברה הפכה בפועל לשחקנית דומיננטית במיוחד, ובחלק מהזמן כמעט שלא היו לה חלופות אמיתיות מול הציבור.

לכאורה, מספר גדול. בפועל, מספר שגורם לרבים מאיתנו לעשות את אותה פעולה שעשינו מול מחיר הכרטיסים: למצמץ פעמיים ולהמשיך הלאה. כי 121 מיליון נשמע כמו עונש כבד, עד שנזכרים שזה הסכום המקסימלי שהחוק מאפשר. ובענף שבו כרטיס הלוך ושוב יכול להרגיש כמו עסקת נדל"ן, "מקסימום" הוא לפעמים פשוט עוד סעיף באקסל.

רשות התחרות פנתה כבר ב-10 באוקטובר 2023 והתריעה לחברה להיזהר ולא לנצל את מצב הצרכנים. וזה אומר הכול על כמה מוקדם היה ברור לכולם שהשוק הזה, בתקופה הזו, לא יתנהג כמו שוק.

אל על רשמה בשנת 2024 רווח נקי שיא של 545 מיליון דולר, זינוק של פי 4.7 בהשוואה ל-2023. הכנסות החברה צמחו ב-37% והסתכמו ב-3.4 מיליארד דולר, על רקע ביקוש גבוה, שיעורי תפוסה חריגים של כ-94% ועלייה במחירי הכרטיסים. הרווח התפעולי עמד על כ-773 מיליון דולר.

בתשעת החודשים הראשונים של 2025 עמד הרווח הנקי המצטבר על כ-353 מיליון דולר. המחירים עלו בממוצע בכ-16% לעומת התקופה המקבילה לפני המלחמה, וביעדים מסוימים הגיעו העליות עד 31%.

וכשנתח השוק קופץ בתוך ימים מכ-20% ליותר מ-70%, זה כבר ניצול ציני של המצב. כמה ציני? קבלו את זה: גם בטיסות שלא היו מלאות במחלקת תיירים, מתחת ל-85% תפוסה, נרשמה עליית מחיר ממוצעת של כ-25%. קצת קשה למכור לציבור את הסיפור שזה "רק ביקושים" או "רק הזמנות של הרגע האחרון". מושבים ריקים לא אמורים להיות הסבר למחיר גבוה יותר, אלא בדיוק להפך, אלא אם כן המצאת מחדש את הפיזיקה בגובה 30 אלף רגל.

גם בטיסות שלא היו מלאות, מתחת ל-85% תפוסה, נרשמה עליית מחיר ממוצעת של כ-25%. מושבים ריקים לא אמורים להיות הסבר למחיר גבוה יותר

אבל האמת היא שמה שמפחיד את אל על זה לא באמת הקנס. הם אוכלים אותו לארוחת בוקר של השף אסף גרניט. הקנס הוא הדרמה הקטנה. הדרמה הגדולה היא מה שיקרה אחרי השימוע. כי מה שמפחיד חברות גדולות באמת הוא לא הכותרת של יום ראשון, אלא התביעות של יום שני. ברגע שיש קביעה רגולטורית על "מחירים מופרזים", גם אם עדיין לא סופית, היא הופכת לדלק פרימיום למאבקים אזרחיים ולתביעות ייצוגיות. והכסף הגדול נמצא שם, לא בשורת העיצום.

וזה גם מחזיר אותנו לשאלה המעשית: מי אמור להגן על הציבור כשאין תחרות? התשובה צריכה להיות כללים ברורים מראש לתמחור חירום, שקיפות אמיתית של מנגנוני תמחור, ותנאים מחייבים למי שמקבל בפועל מעמד של רשת ביטחון לאומית, גם אם הוא רשום כחברה פרטית. כי אם יש משהו שמלחמות עושות טוב, זה לחשוף אמת פשוטה: בשגרה אנחנו צרכנים. בחירום אנחנו שבויים.

החינוך מחדש של משרד האוצר

בבוקר יום רביעי התעוררו הורים לילדים בבתי ספר יסודיים ברעננה לסיוט. פרסום דרמטי הודיע שבקרוב הם יאבדו את אחד האוצרות החשובים ביותר שלהם: יום שישי. פיילוט חדש של משרד האוצר, כך נטען, יעביר את בתי הספר היסודיים בעיר לחמישה ימי לימודים בשבוע ויקצר את החופש הגדול. כך ייפתרו כל בעיות החינוך: משרד החינוך יחסוך שני מיליארד שקלים שיופנו לגיוס מורים, שכר המורים יזנק והמחסור במחנכים ייפתר. אלוהים אדירים, איך לא חשבו על זה קודם?

הייתה בתכנית בעיה אחת קטנה: היא לא אמיתית. כלומר, יש אי שם מישהו באוצר שמתכנן כבר שנים לקצר את שבוע הלימודים לחמישה ימים. אבל מלבדו, אף אחד מהגורמים הרלוונטיים לא היה מודע לתכנית. במשרד החינוך היו המומים, ורק אחרי שעות פרסמו הכחשה. בעיריית רעננה לא שמעו כלל על הדברים ומיהרו להבטיח להורים ששום דבר לא ישתנה בלי הודעה מסודרת. לבסוף אפילו האוצר עצמו הוציא הכחשה עם המילים המפורשות: "איננו מכירים פיילוט בנושא".

אז ההורים ברעננה יכולים להירגע. אבל השאלה מה באמת קרה כאן נשארת תלויה באוויר. גורם המעורה בדברים טען בפני mako שבמשרד האוצר אולי היו שמחים לקצר את שבוע הלימודים, אבל המטרה כרגע אחרת לגמרי. בדצמבר יתחיל משא ומתן על הסכם שכר חדש עם הסתדרות המורים. דצמבר עוד רחוק, ובדרך יש עוד בחירות שיכריעו את גורל המדינה, אבל אף פעם לא מוקדם מדי לעצב נרטיב. במקום שהמורים שוב יתלוננו על תנאים קשים, אלימות הורים ומערכת מתפוררת, אפשר כבר מראש להציג אותם כסרבני רפורמה. הרי מי יסתכל באותיות הקטנות? מי ישאל איך בדיוק קיצור שבוע הלימודים פותר מחסור באלפי מורים? מי יתהה איך מקדמים יוזמה כזו בלי לשתף את מי שאמור לבצע אותה? ומי יזכור שבאוצר כבר הציעו בדיוק את אותה תכנית בנובמבר האחרון, ובעצם מגלגלים אותה כבר לא מעט זמן?

במקום שהמורים שוב יתלוננו על תנאים קשים, אלימות הורים ומערכת מתפוררת, אפשר כבר מראש להציג אותם כסרבני רפורמה

העיקר הוא להציג את ההסתדרות המורים כרעה בסיפור. נכון, יו"ר הסתדרות המורים יפה בן דוד כבר אמרה שאם לא לומדים בשישי המורים יעבדו ארבעה ימים בלבד. זה לא עוזר ביחסי ציבור, אבל שולח מסר ברור לאוצר.

אלא שמעבר למשחקי התדמית, יש כאן עניין גדול יותר. בכל דבר שמקדם האוצר מסתתר שינוי עמוק יותר. שינוי לוח הלימודים אינו רק טכני. הוא עלול ליצור חברה מקוטבת יותר, עם פערים בין מי שיכול למצוא פתרונות לילדיו בימי שישי לבין מי שייאלץ לוותר על עבודה והכנסה כדי להתמודד עם היום הנוסף. במקום יום שמוקדש בלא מעט בתי ספר לפעילויות ערכיות וחינוכיות (כן, אנחנו יודעים שזה רחוק מלהיות מושלם), נקבל עוד יום שאפשר להקדיש לצפייה בטלוויזיה ולקניות.

וזה הדפוס שחוזר על עצמו. אפשר לשאול את אותה שאלה בדיוק גם על הרפורמה בשוק החלב, מאחורי הסיסמאות על "יוקר המחיה". האם התמוטטות מאות רפתות קטנות תאפשר לחלק אדמות לגופים עסקיים ולציבור ששר האוצר, חובב הטבות לבייס, חפץ ביקרם?

אלה שאלות מהותיות שעומדות בבסיס החיים שלנו. באוצר פחות מעוניינים שנחשוב עליהן ונבחר את מה שטוב לכלל הציבור. עדיף, מבחינתם, שנמשיך לכעוס על יפה בן דוד.

השבוע הוכחנו שאנחנו עם של מטומטמים

אנחנו מתלוננים על יוקר המחיה ואז מתייצבים כמו מתנדבים מצטיינים לכל פתיחת חנות, כאילו מחלקים שם חמצן. השבוע קיבלנו עוד תזכורת למה עם ישראל הוא עם של מטומטמים ובחיים לא יהיה כאן זול יותר. בחיים. כי אולי יוקר המחיה אמיתי, אבל הפחד להחמיץ חזק יותר.

יש משהו מרגיע בלספר לעצמנו שאנחנו עם עייף ועצבני שמפסיד תמיד למכולת ולחברת האשראי ולמס הכנסה. ואז מגיע בוקר אחד בפרדס חנה, שבע בבוקר, ופתאום אנחנו עם של אנשים עם כסף, עם זמן ועם יכולת להתייצב בתור עוד לפני שהשערים נפתחים. בתוך שעות ספורות אלפי קונים הציפו את הסניף הראשון של רמי לוי סטוק, וההנהלה נאלצה לסגור את הדלתות כמה פעמים.

כולם הרי הגיעו כי שמעו על פערים של עשרות אחוזים. סט צלחות ב-29.90 במקום בערך 70 שקלים נשמע כמו צדק חברתי. קופסאות שמתלבשות על כוורות איקאה ב-9.90 זה כבר לא מוצר אלא הצהרה. והליכון ב-700 שקלים כשבשוק זה מתחיל באלף מאפשר להגיד בבית "ניצחנו את השיטה".

ואם מישהו חשב שזה רק רמי לוי ושזה רק סטוק, באה נצרת ומבהירה שמדובר במנגנון לאומי ולא בקונספט. סניף חדש של סאלח דבאח ובניו שנפתח גם הוא השבוע, כולו סניף, כן? הביא כעשרת אלפים איש ביום אחד. עומס שאילץ את המשטרה לסגור כבישים ולכוון תנועה, והרשת מצידה הוציאה לחניה מנגל ענק ועשתה חגיגת בשרים.

בטח תגידו עכשיו: "נו, אנשים רוצים לחסוך. מה אתם רוצים מהם?". אז תיזכרו במה שקרה לפני שבועיים עם כפכפים. כן, כפכפים. Nike Mind 001 נחתו בישראל, וכמו תמיד אצלנו, מה שמתחיל כסיפור טכנולוגי לספורטאים זולג תוך שנייה לסיפור אופנתי של מי היה ראשון ומי פספס. פחות מ-45 דקות והגיע סולד אאוט בביג באר שבע. פחות משלוש שעות וזה נגמר גם בעזריאלי שרונה ובביג גלילות. מאות עמדו בתור בשביל מוצר שאמור לעזור לסלק הסחות דעת, ובפועל הוא ההסחה עצמה. כי אין דבר שמייצר ריכוז כמו הידיעה שלשכן שלך יש את מה שאין לך.

יוקר מחיה הפך לתחושת קיפוח קבועה, והקנייה הפכה לפיצוי מיידי. לא קנינו כי היינו צריכים, קנינו כדי להרגיש שלא דפקו אותנו

אז אולי זה בכלל לא סיפור של שופינג אלא סיפור של זהות. ישראלים צועקים "יוקר מחיה" ואז רצים לפתיחה של עוד חנות. כי יוקר המחיה הפך לתחושת קיפוח קבועה, והקנייה הפכה לפיצוי מיידי. לא קנינו כי היינו צריכים, קנינו כדי להרגיש שלא דפקו אותנו. כדי להרגיש חכמים, זריזים, חלק ממשהו שקורה עכשיו. פעם זה היה להיכנס מוקדם למסעדה חדשה, היום זה להיכנס מוקדם לחנות שמבטיחה מחיר משתלם. ואנחנו אוהבים את המילים "מחיר משתלם" כמעט כמו שאנחנו אוהבים את המילה "סולד אאוט". כולן אומרות אותו דבר: מישהו כבר ניצח את המשחק הזה. השאלה רק אם זה הצרכן או הקופה.

כלכלת התחנונים

בנק ישראל פרסם השבוע את סקר שביעות הרצון השנתי מהמערכת הבנקאית. 4,143 לקוחות נשאלו מה הם חושבים על הבנק שלהם. התשובה הקצרה: האפליקציה מצוינת, השירות סביר, וההוגנות? תשכחו מזה.

רק 58% מהלקוחות חושבים שהבנק שלהם מתנהל בצורה הוגנת. ירידה מ-61% שנה קודם. כמעט מחצית מהישראלים לא היו ממליצים לאף אחד על הבנק שלהם. ומי שבכל זאת ניסה להתלונן בטלפון? רק 46% מרוצים מזמן ההמתנה למענה אנושי. כלומר, יותר מחצי מהלקוחות מחכים על הקו כמו פראיירים בעוד האפליקציה הנוצצת לא יודעת לפתור להם את הבעיה.

ואם חשבתם שחברות כרטיסי האשראי שונות, תתפלאו. 34% מהלקוחות שחשים חוסר הוגנות מצביעים על סיבה אחת מרכזית: הצורך להתעקש בטלפון כדי לקבל פטור מדמי כרטיס. זו לא מערכת פיננסית. זו כלכלת תחנונים. מי שמוכן לצעוק על נציג מקבל הנחה. מי שלא, מסבסד את כולם.

הנתונים חד-משמעיים: הבנקים מרוויחים תשואה של 15% עד 17% על ההון. הם מגלגלים 6 מיליארד שקל בשנה מעמלות בלבד. מיליארד מתוכם רק מעמלות עו"ש בסיסיות. במקביל, הם חותכים את הריבית על הפיקדונות ל-3.95%, שפל של שנתיים וחצי. משק בית ממוצע משלם 16,500 שקל בשנה לבנקים.

כשסמוטריץ' מפנה אצבע לעבר הבנקאים, הוא מנסה בעיקר לנקות את עצמו מאחריות. למשק, ואולי על הדרך גם למלחמה

ואז הגיע סמוטריץ'. שר האוצר הגיע לוועדה בכנסת והיה קשוח מתמיד. "הבנקים הם היחידים שיכולים לקנות בזול ולמכור ביוקר", הוא אמר. דיבר על רפורמה, על בנקים זעירים, על שבירת הריכוזיות. חלם להכניס חמישה בנקים חדשים לשוק. היינו כחולמים.

רק שסמוטריץ' יושב בתפקיד כבר שלוש שנים. שלוש שנים שבהן הבנקים שברו שיאי רווחים. שלוש שנים שבהן האינפלציה אכלה את החיסכון, הריבית ייקרה את המשכנתא, והעמלות המשיכו לטפס. ובמקום לטפל הוא עסק בהתנחלויות, בתקציבים לקואליציה ובפנטזיות משיחיות. עכשיו, רגע לפני בחירות, הוא נזכר שיש ציבור.

אל תתבלבלו. הביקורת על הבנקים מוצדקת לחלוטין. אבל כשסמוטריץ' מפנה אצבע לעבר הבנקאים, הוא מנסה בעיקר לנקות את עצמו מאחריות. הוא היה אמור להיות מי שמוביל את המשק הזה. במקום זה קיבלנו סיסמאות.

ובינתיים? הלקוחות ימשיכו להתחנן. אולי מישהו יקשיב.