העונה של "ברידג'רטון" הסתיימה עם כמה בעיות

אחרי כמעט חודש של המתנה, החצי השני של העונה הרביעית של "ברידג'רטון" (Bridgerton) הגיע לנטפליקס. פרקי הסיום של הסדרה תמיד ידועים מראש: העונות נגמרות בחתונה של בני הזוג שאחריהן עקבו (או לכל הפחות באיחוד רומנטי רשמי מספיק), ומה שמעניין זה לא היעד אלא הדרך אליו. אבל במקרה של העונה הרביעית, יש גם מה לומר על הסיום עצמו - ואלה לא בהכרח דברים טובים.

אבל נתחיל מההתחלה. כזכור, החצי הראשון של העונה הסתיים בטון צורם, אחרי שבנדיקט הציע לסופי להיות המאהבת שלו (ולא כלתו) והיא נפגעה עד עמקי נשמתה. בחצי השני, לעומת זאת, הרעיון של להינשא למשרתת הופך ממופרך לגמרי למסוכן-אך-אפשרי. זה קורה כי בנדיקט מבין שאהבתו לסופי חזקה ממה שהוא חשב, וגם כי אמא שלו, הרומנטיקנית הנצחית ויולט, מתחילה להבין מה קורה בין כותלי הבית שלה - ומשתכנעת שמדובר בהרבה יותר מאשר סטוץ מתמשך.

"המציאות החדשה מטלטלת": כוכבי "ברידג'רטון" בריאיון ל-mako

במקביל, דברים גדולים קורים גם בחייהן של הדמויות האחרות. פנלופי מחליטה לוותר על הטור של ליידי וויסלדאון (הוא באמת איבד את העוקץ מאז שזהותה של הכותבת ידועה לכל); ויולט רוצה להמשיך להתראות עם מרכוס, אבל היא גם לא כל כך רוצה להתחייב אליו; ליידי דנברי שולחת את גברת מונדריץ' להיות המחליפה שלה-עצמה בחצר המלכה. במקביל, דמויות ישנות ואהובות חוזרות להופעות אורח, דוגמת אנתוני (ג'ונתן ביילי) וקייט (סימון אשלי) שבאים לביקור, וגם קרסידה קאופר, ששבה ללונדון בתור ליידי פנווד החדשה. והדבר החשוב ביותר (והעצוב ביותר): ג'ון מת במפתיע, ופרנצ'סקה - שרק התחילה להתרגל לחיי הנישואים - הופכת לאלמנה צעירה.

כידוע, ממש כמו סדרת הספרים שעליה "ברידג'רטון" מבוססת, כל עונה עוקבת אחרי אח אחר למשפחה. ובעונה הזו, יותר מאשר מבכל העונות של הסדרה, ניכר הפגם המשמעותי בפורמט הזה: הוא מכריח דמויות חשובות להיתקע עם קווי עלילה משעממים. למה? כי אי אפשר לבזבז את קווי העלילה המעניינים ביותר על עונה שהיא לא שלהם - כמו במקרה של אלואיז, למשל, שהעונה בכיכובה טרם הגיעה. או לחלופין, כי קווי העלילה המעניינים ביותר כבר הוצגו בעונתם שלהם - כמו במקרה של פנלופי, שעמדה במרכז העונה הקודמת, ועכשיו, כשכבר סיימה את תפקידה בכוח, פשוט מרחפת בחלל בלי תכלית של ממש.

אולי זו דעה לא פופולרית, אבל הפתרון של הרחקת דמויות מהסדרה (זמנית או תמידית) לא רע בכלל. נכון שבחלק מהמקרים אלה לא הדמויות שהועזבו אלא השחקנים שעזבו - פיבי דינבור (דפני) ורגה ז'אן פייג' (סיימון) הם הדוגמה הבולטת לכך. ככה או ככה, לפעמים עדיף להיפטר מהדמות לגמרי, או לתת לה להגיח להופעה קצרה בעונה ותו לא, מאשר לכפות עליה טלטלות מאולצות. למעשה, הדמות היחידה שהצדיקה את זמן המסך שלה בעונה הרביעית (שאינה סופי ובנדיקט) היא פרנצ'סקה. גם כי הטלטלה שלה לא מאולצת, וגם כי השחקנית שמגלמת אותה, האנה דוד, התמודדה עם המשימה בהצטיינות.

ואיך לא, כמה מילים על סופי ובנדיקט. אני עדיין נאמנה לקביעה שלי מהחצי הראשון של העונה, שלפיה ההתאמה ביניהם לא לגמרי משכנעת - אבל מה שכן: סצנת הסקס הראשונה שלהם היא אחת מסצנות הסקס היפות ביותר של "ברידג'רטון" עד כה, וזה לא קורה למרות הפשטות שלה, אלא דווקא בזכותה. גם הגילוי המצפה של בנדיקט על דבר זהותה של סופי - כלומר, הגילוי שהמשרתת שבה הוא התאהב היא אותה אישה מהפנטת מנשף המסכות - נעשה בצורה חכמה. אבל הבטחתי קודם שאדבר גם על הסיום של הסיפור שלהם, ואני רוצה להגיד שהוא סיום קצת מתחמק.

בנדיקט וסופי אכן מתחתנים בסיום העונה (טקס החתונה שלהם מופיע בסצנה שאחרי הקרדיטים, אל תפספסו), אבל האיחוד הרומנטי שלהם לא מייצר אמירה קוהרנטית של ממש בעניין הפער המעמדי. מצד אחד, הם מתחתנים *למרות* שבנדיקט הוא בן המעמד הגבוה וסופי היא משרתת; מצד שני, הם מתחתנים *בזכות* העובדה שאביה של סופי הוא בעצם אציל. הסתירה הזו בדמותה של סופי היא לא בעייתית בפני עצמה; הבעיה היא בכך שהסתירה נותנת ל"ברידג'רטון" תירוץ להימנע מהתייחסות מושקעת וכוללנית (כלומר, לא התייחסות שנוגעת רק למקרה הפרטי הזה) לסוגיית המעמדות החברתיים.

נגיד את זה ככה: לאורך העונה "ברידג'רטון" אכן שואלת אם ניתן לעשות תיקון עולם, אבל בסיום העונה היא לא מנסה לתת תשובה לשאלה הזו - ותשובה מספקת, לצורך העניין, לא חייבת להיות "לגמרי כן": היא יכולה להיות גם "לא", ואפילו "אולי, אבל אנחנו עוד לא יודעים". בחתונה של בנדיקט וסופי נוכחים גם משרתים וגם חברי הבון טון, אבל אני בספק אם המשרתים יתפקדו כדמויות בעלות נפח גם בעונות הבאות (ההימור שלי הוא שכל עולם המשרתים יעלם מהסדרה כלא היה). במילים אחרות, ועל משקל הביטוי "שלם אבל לא מושלם", אפשר לומר שהסיפור של בנדיקט וסופי מסתיים כשהוא מושלם אבל לא שלם.