"ולדימיר" של נטפליקס יודעת שהיא מטופשת, ולא אכפת לה

הבהרה: התמונה שמופיעה מעלה היא לא ספוילר ל"ולדימיר" (Vladimir), הקומדיה הדרמטית החדשה של נטפליקס. מי שמתחיל אותה בהחלט עלול לחשוד בכך, שכן העיבוד הטלוויזיוני לרב-המכר מאת ג'וליה מיי ג'ונאס הוא סיפור על - אזהרת מילה מטרגרת לצופי "יריבות לוהטת" - כמיהה. אבל הכמיהה הזאת מתורגמת למסך בעזרת פנטזיות קצרות וחושניות של הגיבורה, שמבליחות מדי דקה. "ולדימיר" היא מותחן של מתח מיני, גם אם חד-צדדי על פניו, למרות שמהרגע הראשון מרגיש שלא היינו מתכנסים כאן מלכתחילה (או קוראים ככה לסדרה) בלי לקבל איזה פורקן טוב בסופה.

כמו במקור הספרותי של "ולדימיר", בסדרה בת שמונת הפרקים - שאותה ג'ונאס עיבדה בעצמה - אין לגיבורה שם. הגרסה החדשה שלה מסתפקת בכינוי אם (M). ותאמינו או לא, גם הגיבורה הטלוויזיונית הזאת היא אישה עם מחסום כתיבה: מרצה לספרות בקולג' אמריקאי (בגילומה של רייצ'ל וייס, "המועדפת"), שנישואיה החצי-פתוחים לג'ון (ג'ון סלאטרי, "מד מן") מתערערים עם כניסתו לחייה של עמית צעיר ונאה בשם ולדימיר (ליאו וודול, "הלוטוס הלבן"). העובדה שבעלה בדיוק עומד במוקד תלונות על הטרדה מינית בקמפוס בטח שלא מסייעת, כנ"ל לגבי הרגעים שבהם היא רואה את ולדימיר בלי חולצה. בין לבין צופי "משחקי הכס" יזהו את ג'סיקה הנוויק, צופי "ויפ" את מאט וולש, וישראלים כלליים את השיר של נגה ארז שמפציע בפרק השני בסדרה.

"ולדימיר" מתחילה בלי קיר רביעי, והיא לא טורחת לבנות אותו בשום שלב. הכתיבה בגוף ראשון מדפי הספר הפכה בגרסה הטלוויזיוניות למונולוג פנימי מתמשך - הפעם לא באמצעות קריינות, אלא עם פנייה ישירה למצלמה א-לה "פליבג". אבל זה לא אומר שמדובר במספרת אמינה: שוב ושוב מתברר עד כמה המציאות שמתארת M לא מתיישבת עם זו שמוצגת על המסך, והסמכות האמיתית באירוע היא בכלל המצלמה, שתמיד יודעת להתמקד באיזה איבר גוף פתייני או בסלט שלא נאכל. ואם אי אפשר לסמוך עליה באופן מוחלט, מאיפה לנו שהתשוקה שלה כלפי ולדימיר (הנשוי, האב) תתגלה כהדדית? מאיפה לנו שהיא בכלל תעז לעשות את אחד ממיליון הצעדים שעליהם היא מפנטזת? אולי ממש כמו בעלה, גם היא מפרשת לא נכון את הסביבה שבה היא מתקיימת?

כאן נכנס לתמונה היותו של "ולדימיר" רומן משנת 2022, כזה שפוגש את תקופת MeToo מעברה השני. כמו עוד ועוד תכנים מהעת האחרונה - הסרט "האמת מאחורי הרדיפה" והסדרה "רוסטר" שתעלה בשבוע הבא ב-HBO, שניהם ממש מתרחשים באקדמיה, ולצדם "טאר המנצחת" - "ולדימיר" מתובלת בביקורת כלפי התופעה ותרבות הביטול שבאה בעקבותיה. ברגעים מסוימים צריך ממש להיזכר שהיא נכתבה על ידי אישה, ולא על ידי גבר בן 60; ברגעים אחרים צריך ממש להיזכר שהיא מתרחשת בשנות ה-20 של המאה הזאת, כי הדיאלוגים והשפה שבה הגיבורה משתמשת היו יכולים באותה מידה לעבור גם בשנות ה-20 של המאה הקודמת. בחלק לא מבוטל מהזמן לבחירה הזאת יש אפקט מרחיק.

אבל ככל שהיא מתקדמת, בקצב מהיר למדי עם פרקים בני חצי שעה בלבד, "ולדימיר" מציעה מזור לביצים הכחולות - לא בהכרח במובן המילולי של M והתשוקה שבוערת בה, אלא במובן המופשט של הצופים שמחפשים סדרה מספיק מעניינת להישען עליה. בערך סביב נקודת האמצע מבינים ש"ולדימיר" לא באמת מתהדרת בחשיבות עצמית, ומאותו רגע הרבה יותר פשוט להתמסר אליה. בטח בפרק האחרון. זו סדרה שיודעת שהיא מטופשת, ולא אכפת לה מזה. דרך די ארוכה, לעתים מתסכלת, ליעד שווה מאוד.