"יריבות לוהטת" המחרמנת היא להיט עם צבא מעריצים מושבע

ב-HBO כבר רגילים לראות סדרות מתפוצצות ברשת והופכות לאובססיה. בכל פעם שמשודר פרק של "משחקי הכס", "אופוריה" או "הלוטוס הלבן", הרשתות החברתיות מוצפות ביום שאחרי עם ממים, בדיחות, ספקולציות ותגובות אמוציונליות. אבל הסדרה הכי נצפית כרגע ב-HBO מקס היא בכלל לא הפקת מקור של שירות הסטרימינג של החברה - אלא "יריבות לוהטת" (Heated Rivalry), סדרה קנדית לחלוטין על שני יריבי הוקי שהמשיכה ביניהם בלתי ניתנת להכחשה. אם מגיע ל-HBO מקס קרדיט, הוא רק על ההחלטה החכמה לרכוש את הסדרה עוד לפני עלייתה. אבל נדמה שאפילו שם לא היו יכולים לצפות את ממדי התופעה.

לעין הבלתי מזוינת, ההתלהבות מ"יריבות לוהטת" אולי נראית דומה לכל התלקחות מיינסטרימית של פאנדום נישתי (למשל האדפטציה של "הקיץ בו הפכתי ליפה"), אבל האמת היא שאף אחד לא העריך את כמות האהבה שתזרום מהקהל - ממש מהרגע הראשון. ההתלהבות החלה בקרב מעריצי הספר שעליו מבוססת הסדרה עוד ביוני, כשב-Crave, שירות הסטרימינג הקנדי שמפיק את הסדרה, פרסמו את הליהוקים לתפקידים הראשיים. אבל תוך פחות משבועיים מעליית שני הפרקים הראשונים, ההתלהבות הזאת כבר הפכה לאובססיה. אם תיקלעו למרחבי הרשת של מעריצי הסדרה, כנראה שתראו שתי הצהרות שחוזרות על עצמן שוב ושוב, ומבהירות את התופעה: "הפאנדום הזה הוא כלא" ו"אנחנו חווים פסיכוזה קולקטיבית". כן, זה עד כדי כך דרמטי.

בעוד שבישראל טרם נמצא בית רשמי וחוקי ל"יריבות לוהטת" - ההפצה שלה בשירות HBO מקס, שצפוי להגיע בקרוב ארצה, רלוונטית רק לארצות הברית ואוסטרליה - כמעט כל מי שהתחיל לצפות בה לא מסוגל לנתק את עצמו מהיקום האלטרנטיבי שהיא מציגה. רוב הצופים מדווחים על צפייה בכל פרקי הסדרה שוב ושוב כמעט מדי יום וקריאה במקביל של הספרים, שעותקים פיזיים שלהם אזלו לחלוטין מכל חנות פיזית ומקוונת. בספוטיפיי מדווחים על עלייה של כ-1,500% בהאזנה לגרסת האודיו של הספר, ועלייה של מאות עד מאות אלפי(!) אחוזים בהאזנות לשירים מפסקול הסדרה.

נחזור רגע אחורה: בשנת 2018 סופרת קנדית ביסקסואלית וחובבת הוקי בשם העט רייצ'ל ריד הוציאה את הרומן הרומנטי "Game Changer", שבו שחקן הוקי אמריקאי מתאהב בבחור שמוכר לו שייקים, והופך לראשון בליגת ההוקי המקצועית שיוצא מהארון. הספר השני בסדרה מציג את שיין הולנדר הקנדי ואיליה רוזנוב הרוסי, שחקנים צעירים שהתקשורת מסקרת אותם כיריבים עוד לפני שהם מצטרפים רשמית לליגה, אבל מאחורי דלתות סגורות רחוקים מלהיות יריבים, וסיפור האהבה המורכב והמפותל שלהם משתרך על פני עשר שנים. הקוראים (שלא לומר הקוראות) אהבו אותם כל כך, שהם חזרו גם בספר השישי בסדרה, והפכו גם לדמויות הראשיות בסדרה - למרות שדמויות אחרות מהספרים בהחלט מופיעות בה.

כדאי לציין שהספרים של ריד, שמתמקדים בזוגות הומוסקסואלים בלבד, גם שייכים לתת הקטגוריה של Smut: רומנים רומנטיים עם תיאורים מפורשים ומחרמנים של סצנות סקס, שתורגמו גם לסדרה במסגרת המגבלות הברורות. רומנים רומנטיים תמיד נחשבו לנישה נשית, ועל כן גם תמיד נחשבו ללא "איכותיים". לא עזר שרוב האדפטציות הטלוויוניות והקולנועיות פספסו את מה שהקהל באמת צמא לו ברומנים האלה. אפילו ההצלחה של "ברידג'רטון" לא עזרה למוניטין, אבל "יריבות לוהטת", בטיפולו המסור והרגיש של התסריטאי והבמאי ג'ייקוב טירני, סוף סוף מצליחה להביא קוראים חדשים לז'אנר - לא רק בזכות סצנות סקס רותחות ונוטפות כימיה, אלא בגלל העומק הרגשי.

מספיק לצפות בשניות הראשונות של "יריבות לוהטת" כדי להבין מה שונה בה. היא מרגישה כמו אירוע ויזואלי מהרגע הראשון, כשכל סצנה מבוימת ומצולמת באופן נטול רבב. הבחירות האומנותיות לא היו מביישות אף במאי זוכה אוסקר, אבל כל המרכיבים האלה רק תומכים בלב האמיתי של הסדרה - השחקנים. הדיווחים מספרים שטירני היה צריך להתעקש על הליהוק של הדסון וויליאמס, שחקן קנדי אנונימי לחלוטין מוונקובר, לתפקיד של שיין הולנדר, ולתפקיד של איליה רוזנוב הוא ליהק שחקן אמריקאי מטקסס בשם קונור סטורי. סטורי היה צריך ללמוד מונולוגים ברוסית ולהישמע כמו דובר ילידי בשלושה שבועות בלבד, בעוד שוויליאמס היה צריך לתעל את האנרגיה שלו לדמות מופנמת על הספקטרום. שניהם, מיותר לציין, כבר הפכו לכוכבים.

שתי הדמויות, כגברים צעירים שמסתירים את הזהות המינית שלהם בתוך עולם מאצ'ואיסטי, שומרות הרבה דברים בבטן, והניואנסים של העומק הרגשי - שמופיעים באופן ברור בספרים - היו צריכים לעבור רק דרך הבעות הפנים שלהם ושפת הגוף. להגיד שהם עושים עבודה מוצלחת זה האנדרסטייטמנט של השנה: סטורי הוא כישרון של פעם בדור - כריזמטי, מצחיק, משתנה כמו זיקית ומשליך את עצמו כל כך עמוק לתוך התפקיד, שקשה להאמין בראיונות איתו שבכלל מדובר באותו האדם; וויליאמס מצדו מצליח להעביר עמודים שלמים של טקסט מהספר במבט אחד ועיניים דומעות, ורבים מקוראי הספרים מעידים שהסדרה גרמה להם להבין ולאהוב את הדמות עוד יותר אפילו כשהיא לא אומרת מילה.

אבל "יריבות לוהטת" היא לא רק סדרה טובה, סקסית, מרגשת ומתחננת לצפיות חוזרות שוב ושוב, לטובת מציאת רמזים קטנים ובדיחות שהתפספסו. היא גם סמל משמעותי לקהילה הגאה, ומביאה קצת מהאופטימיות הקנדית לקהל הקווירי האמריקאי, שחווה שנים מאוד קשות. החגיגה הקולקטיבית של אהבה קווירית, גם אם היא מוצגת בסדרה כפנטזיה בלתי אפשרית, מביאה איתה הרבה אושר - שזה מה שטירני התכוון לעשות מלכתחילה. הוא הכריז שהמשימה שלו היא להביא למסך "אושר קווירי", רק שעל הדרך הוא גם שבר את הלב שלנו לרסיסים כמה וכמה פעמים. כמו כל רומן טוב.

זה לא שהחגיגות האלה עוברות ללא ביקורת: החל מדרישות של מעריצים לדעת מה הנטייה המינית של השחקנים עצמם לפני שהם מאמצים אותם כאייקונים גאים ועד לביקורות נגד הסופרת והקהל הנשי על פטישיזציה של גברים הומואים. השחקן ג'ורדן פירסטמן, שמשתתף ב"אני אוהבת את LA" של HBO, אמר שהסקס בסדרה "לא אותנטי" - הערה שכבר הספיקה לגרום לאינטרנט לבטל אותו ולסלוח לו אחרי שמחלקת יחסי הציבור של החברה נבהלו והזמינו את הדסון וויליאמס להשתתף עם פירסטמן באירוע עטיפת מתנות לצדקה. כי זה המצב כרגע: אתה מתעסק עם "יריבות לוהטות"? אתה צריך לעבור דרך צבא מעריצים מושבע.

כמו במקרים קודמים, ההתלהבות בוודאי תשכך מעט עם הזמן, אבל אם לשפוט לפי השיח האינטרנטי, מעריצי הסדרה רוצים שגופי השידור וחברות ההפקה ילמדו מכך כמה לקחים. ראשית, שהקהל עדיין צמא לסדרות מושקעות שלוקחות מאיתנו את כל הפוקוס, ושחוויית ה"מסך השני" (Second Screening, למשל צפייה במסך הטלוויזיה והטלפון במקביל) לא מחייבת: אנחנו פשוט צריכים סדרה שתבקש מאיתנו להניח את הטלפונים בצד ותצדיק את זה. שנית, שרומנים רומנטיים הם לא רק פנטזיה מטופשת של נערות או טראש חרמן של עקרות בית, אלא ז'אנר לגיטימי שכמו כל ז'אנר אחר - יש בו גם זבל וגם יהלומים. שלישית, שמי שמעבדים רומנים רומנטיים צריכים להבין את הז'אנר, ובעיקר לעגן את הרגשות עצמם במציאות (אולי הדבר ש"יריבות לוהטת" עושה באופן הכי אפקטיבי). ורביעית, שלייצג אהבה קווירית באופן חיובי וחגיגי - זה משתלם.