"יריבות לוהטת" גורמת לאי-שפיות זמנית. או לא זמנית

אני אישה בת 33, אינטליגנטית בסך הכל. יש לי השכלה אקדמית, אני קוראת ספרים וצופה בכל סדרות האיכות. וכבר שבועיים שאני די מטומטמת. בחלקים נכבדים מהיום, אפשר למצוא אותי בוהה במסך בחיוך נוזלי ועיניים מזוגגות. "אוו, היא מאוהבת", כנראה חושדים האנשים באוטובוס, והם לא טועים. גם האיש שאני נשואה לו כבר מגלגל עיניים אוטומטית בכל פעם שהוא עובר לידי. בכל זאת, הפעם האחרונה שהרגשתי ככה הייתה כשהתאהבתי בו. אבל הפעם, כפי שתגלה מיד הצצה קלה אל פיד האינסטגרם או הטיקטוק שלי ברגע שהוא נפתח, האוקסיטוצין שלי מופנה אל שני שחקני הוקי בדיוניים שלא יכולים להוריד את הידיים אחד מהשני.

כשכתבתי "פסיכוזת Heated Rivalry" לראשונה בשורת החיפוש של טיקטוק, כבר היה לי ברור שמדובר במונח קיים ובהפרעה מוכרת - והתוצאות מיד אישרו את תחושותיי. מאות פרצופים קרועים הופיעו על המסך: נשים בוכות, צורחות, תולשות שיערות, מבטיחות לי שאני לא לבד. כשראיתי אותן, חשבתי שאולי אני בעצם קצת מעדיפה להיות. אבל בשלב הזה כבר הייתי בעיצומו של הריווטצ' השני, ולא ראיתי איך ומתי אהיה מסוגלת להפסיק ולהמשיך בחיי. חמור מזה, לא ידעתי מה זה אומר עליי. זו סדרה טובה בכלל? זו טלנובלה טורקית, רק עם הומואים על הקרח בקנדה? הרגשתי שאין לי שום דרך לדעת.

Heated Rivalry - "יריבות לוהטת", בתרגום בלתי נמנע ובלתי נסבל - היא הסנסציה הטלוויזיונית האחרונה של 2025, ואולי גם הגדולה ביותר שלה. היא מבוססת על סדרת הספרים הרומנטיים-ארוטיים Game Changers של הסופרת רייצ'ל ריד, שעוסקת, ובכן, במערכות יחסים הומוסקסואליות בין שחקני הוקי מקצועיים בליגת העל. מיותר לציין שכל ספרי הסדרה, שישה במספר, אזלו לחלוטין מאז השידור.

הסדרה בת ששת הפרקים, שיצר ג'ייקוב טירני, הופקה עבור שירות סטרימינג קנדי קטן וזניח למדי בשם Crave - וברגע האחרון נרכשה על ידי שירות HBO מקס, ששלף אותה מגבולות קנדה לעוד מדינות ובהמשך הודיע על חידושה לעונה שנייה. לסניף הישראלי החדש של HBO מקס היא תגיע רק בהמשך, ולא עם עליית שירות הסטרימינג בשבוע הבא. "יריבות לוהטת" צולמה במשך קצת יותר מחודש, בתקציב מצחיק, בכיכובם של שחקנים אנונימיים, והיום היא מוגדרת כסדרת הרכש הנצפית ביותר של HBO מקס מאז הקמת השירות ב-2020. קייסי בלויס, מנכ"ל HBO (והומו מוצהר), אמר ל-GQ ש"זה היה 'כן' מאוד קל. כשמישהו אומר לך שיש סדרת הוקי הומואית עם סצנות סקס מפורשות, אתה אומר 'מצוין, אני רוצה לבדוק את זה'".

ובאמת, מה כבר יש לבדוק. שיין הולנדר ואיליה רוזנוב הם שני שחקני ההוקי המבטיחים בדורם. הראשון קנדי שמשחק עבור מונטריאול, השני רוסי שמשחק בבוסטון. מהרגע הראשון הם מוגדרים על ידי תקשורת הספורט כיריבים המרים של הליגה, ומתחזקים את הסטטוס הזה לאורך עשור כמעט - שבמהלכו הם גם מתחזקים יזיזות סודית ואינטנסיבית. אז כן, "סצנות סקס מפורשות" זה די מדויק. הן מפורשות, והן רבות. למעשה, יש בממוצע שלוש כאלה בכל פרק. וזה קורה דווקא בתקופה שבה ניכרת ירידה יחסית בכמות הסקס בטלוויזיה, בין אם מתוך תחושה של מיצוי ועליית סף הגירוי או כתוצאה מחלחול של שמרנות חדשה.

הדסון וויליאמס וקונור סטורי, השחקנים שמגלמים את שיין ואיליה והוזנקו מאנונימיות מוחלטת לתהילה מטורללת תוך ימים, עשו קעקועים תואמים של המילים Sex Sells - סקס מוכר. מבחינתם מדובר ברפרנס ממזרי לתחבולה שהיו חלק ממנה: הם יודעים שגם HBO וגם הצופים והצופות למעשה קנו חתיכת חתול בשק. באו בשביל הסקס, נשארו בשביל האהבה.

כי זה מה ש"יריבות לוהטת" עושה בעצם מבעד להתנשמויות המיוזעות והישבנים המסותתים: מספרת סיפור עדין ומרגש - שגם כתוב, משוחק, מבוים ומצולם היטב - על התאהבות של שני גברים. כאן, כפי שמאבחנות עכשיו הביקורות וכפי שיכולה להעיד הצופה הממוצעת אך האינטליגנטית והמשכילה מאוד שלא התמכרה קשות לסתם פורנו הומואי אלא לסיפור רגשי מורכב(!!!), טמון באמת כוח המשיכה של הסדרה. "הסיבה שבגללה רציתי לעשות את הסדרה היא שזה סיפור אהבה עם סוף טוב", אמר ל-GQ היוצר והבמאי ג'ייקוב טירני. "לא רציתי להרוויח מטראומה קווירית, רציתי להרוויח מאושר קווירי".

במאמר לניו יורק טיימס שכותרתו "למה 'יריבות לוהטת' היא החזית הבאה של התרבות ההומואית" אישר והעמיק הכותב ג'ים דאונס את התזה הזאת: "הסיבה שהסדרה הזאת היא רעידת אדמה תרבותית עבור הקהילה שלנו, היא שלצפות בזוג הומואים פשוט מאוהבים זה עדיין רדיקלי. אולי מה שאנחנו משתוקקים לו עכשיו הוא לא תרבות שבנויה לשרת מטרות פוליטיות, אלא מתמקדת באינטימיות. מה שמדליק אותנו הוא לא הריגוש של הגופים העירומים אלא ההכרה הרגשית. סצנות אהבה שאינן 'חינוכיות', תשוקה שלא מתנצלת. אינטימיות שהיא מרכזית, לא סימבולית. אנחנו לא צריכים עוד סיפורים שיוכיחו שאנחנו קיימים. החזית הבאה שלנו היא לא עוד קבלה, אלא עומק".

ועדיין, נראה שקהל היעד העיקרי, או לפחות הרועש יותר של הסדרה, הם לא הומואים אלא נשים. למה? "אמרו לנו שהמעריצות של הספרים האלה הן נשים, ולא ידעתי אם להאמין לזה. זה נראה קווירי למדי", אמר ל-Vulture ג'סטין סטוקמן, סמנכ"ל התוכן של רשת Bell Media הקנדית שהפיקה את הסדרה. "אבל אז התחלנו לראות את התגובות באינטרנט".

התגובות באינטרנט, שהתחילו להשתולל עוד בשלב הטריילר, הן כיום אותה קהילה נשית גלובלית שלוקה בפסיכוזת "יריבות לוהטת" המונית. תסמינים בולטים: צפייה אובססיבית באלפי סרטונים ליום, האזנה אובססיבית לפסקול הסדרה, דיבור בלתי רצוני במבטא רוסי כבד - בעיקר משפטים שנשמעים סתומים לאוכלוסיה הנורמטיבית אך מעוררים צווחות היסטריה בקרב הלוקות, כגון I'm Coming to the Cottage. מה שבהחלט לא עזר הוא שמי שסיימה את הסדרה וחיפשה מפלט באינטרנט, מצאה שלצד מאגר סרטוני ה"אדיט" הבלתי נדלה שיצרו מעריצות מקטעי הסדרה, הצטבר מכרה זהב נוסף באדיבות צמד הכוכבים, וויליאמס וסטורי.

פיזית לא ברור איך ומתי השניים האלה הספיקו לצלם כל כך הרבה תוכן נלווה - עשרות ראיונות, סאונדים לטיקטוק, שערים והפקות אופנה (הסרטון של קונור סטורי עושה ליפסינק ל-Like a Prayer של מדונה במסגרת הצילומים למגזין Interview עומד על 6.3 מיליון צפיות באינסטגרם, רץ בכל הרשתות כבר עשרה ימים ונחשב לצפיית חובה יומית למטרות ריפוי נפשי בקרב הקהילה), כשלאחרונה הם אף הגדילו והקליטו קריינות לספר פנטזיה הומוארוטי על שני נסיכים בממלכת הפיות בשם Ember and Ice. ויליאמס וסטורי, שלא דיברו בשום שלב על העדפותיהם המיניות, מטשטשים כל הזמן את הגבול שבין "אנחנו חברים הכי טובים וסולמייטס" לבין "אנחנו מאוהבים גם במציאות". הם מתלטפים, מתחבקים, אוחזים ידיים ומכנים אחד את השני "בייבי". זה כבר באמת לא השאיר לנשים המסכנות האלה, ואני בתוכן, שום סיכוי לחזור לשפיות בזמן הקרוב.

האמת היא שמדובר בתופעה מוכרת. פעם קראו להן פאג-האגס, היום קוראים להן "פוג'ושי" - שם יפני שמתאר הערצה נשית של רומנטיקה הומואית, או Boys Love, במונח המקצועי. אם להתוודות עד הסוף: גם בשבילי למעשה לא מדובר במשהו חדש. בנערותי נפלתי חזק בז'אנר, בעיקר הודות לפאנפיקשן שעוסק באהבה האסורה בין הארי פוטר ודראקו מאלפוי (שיכולים ללמד את שיין ואיליה מה זו "יריבות לוהטת"). זה כבר היה שער הכניסה למחילת הארנב היפנית של אנימה ומנגה בקטגוריות יאוי ושונאן איי - כור מחצבתן המקורי של פאנגירלס מהסוג. אבל שזה יקרה לי שוב, אחרי עשרים שנה?

בביקורת רצחנית לגרדיאן, כתב טים ביירן על "יריבות לוהטת": "זה מין פטיש מוזר, שמעקר גברים הומואים ממיניות אמיתית והופך אותם קלים יותר לעיכול, כמו חיות מחמד לנשים צעירות". המשפט הזה הטריד אותי. אכן, אם להפשיט את האובססיה הנוכחית שלי מהניסיון לייחס לה מורכבות, נדמה לי שמה שמרגש אותי כל כך בשיין ואיליה הוא שהם, נו, חמודים. מתוקים. מקסימים. אני הרי לא רוצה לשכב איתם, אני רוצה להתכרבל איתם.

בכתבה למגזין The Cut שכותרתה "למה נשים מתאבססות על הוקי הומוארוטי?" אמרה מחברת הספרים רייצ'ל ריד שעל פי שיחותיה עם מעריצות, "הרבה נשים אוהבות 'להסיר' את עצמן מהארוטיקה ומהסקס כשהן צופות במשהו למטרות בידוריות". רומנטיקה של גברים הומואים, נטען שם, מספקת לנשים מרחק מהמטען התרבותי של הטרוסקסואליות ותפקידים מגדריים מסורתיים. כחלק מכך, האפיל נעוץ גם בחשיפה של פגיעות ורכות גברית אל מול ההבניות החברתיות של המאצ'ואיזם. תראו אותם, מסכנים מתוקים, גם הם סובלים מהפטריארכיה. גם מעורר הזדהות, מחרמן, גם פמיניסטי. לא ככה?

דאונס לא רק השתפך על רעידת האדמה התרבותית ש"יריבות לוהטת" מהווה עבור קהילת ההומואים, אלא הכיר גם בגרורה הנשית שמתעקשת להתלוות אליה: "זה מזכיר, באופן שמעורר אי נוחות, מסיבות רווקות במועדוני גייז. המרחבים שלנו הופכים לספקטקל עבור האחר, הגוף שלנו תפאורת רקע. אבל אם נשים סטרייטיות אוהבות את הסדרה, זה בסדר. מותר להן ליהנות ממנה", הוא מאשר לבסוף, ומצטט את ריד, שאמרה כי מטרתה היא לכתוב סיפור אהבה מתוק, סקסי ושמח בין שני גברים, שבו "המתח המיני והרומנטיקה הם לא סאבטקסט או טיזינג או משהו שמסתיים בטרגדיה". אולי המרחב הבטוח הזה עבור אהבת גברים הוא באמת מה שמפתה כל כך עבור נשים, שיכולות למצוא בו משיכה מינית והיקשרות רגשית מחוץ לקונטקסט המפחיד והמשעמם של ההטרוסקסואליות. תשוקה ללא סכנה. כלומר, חוץ מהסכנה של אי-שפיות זמנית. היא זמנית, נכון?