אסור שהנאצי מהריאליטי יעמוד בהבטחה שלו
מה קרה בערב שבו "הפטריוטים" הפכו לחמוצים? למה אנחנו מדברים שוב על איילת זורר, אבל אף פעם לא על יעל גרובגלס? ואיזה טייפקאסט של "בואו לאכול איתי" יושיע את הז'אנר? רועי אבן רואה את כל מה שיש בטלוויזיה כדי שאתם לא תצטרכו, ושולח אתכם לסוף השבוע עם כמה המלצות
-
חמוצים בצנצנת
אחרי שאולפני החדשות התרוקנו משעוני העצר הילדותיים לקראת האולטימטום של טראמפ, כמה אנשים החלו לספור לאחור לקראת מועד מרגש אחר - מהדורת "הפטריוטים" (ערוץ 14) בצאת שביעי של פסח, והניסיונות המגושמים של חבריה המאוכזבים לתווך את הפסקת האש שהושגה במהלך החג. יקי אדמקר קפץ בראש עם "יכול להיות שתלינו את תקוותינו יותר מדי בטראמפ", ומשם הקומדיה לא הפסיקה: נועם פתחי הודה ש"אני גם חמוץ היום" ודיבר על תנועה בין מאניה לדפרסיה, עירית לינור הביעה אכזבה והתנחמה ב"מה שיוצא אני מרוצה", ודווקא איתמר פליישמן הזכיר לכולם את חוסר הידיעה הקולקטיבית והנצחית ושמר על צניעות בריאה. אבל יש שם אחד שנפקד מרשימת החמוצים החדשים, ולא סתם.
במקום ינון מגל, האיש שהוא גם הכנר על הטיטניק הישראלית וגם הרב-חובל שלה, מי שנקרא להנחות את "הפטריוטים" לעת חופשה היה יותם זמרי. גם בהובלתו היו כל הלהיטים הקבועים - בוז לחמוצים, עיסוק חסר פרופורציות באמירות של מנהיגי האופוזיציה, רמיזות שכל מי שלא מתיישר לפי החליל הליכודי הוא איפשהו בין משת"פ של האיראנים למשת"פ של גלי בהרב-מיארה, התעלמות מהתחזיות הכושלות שלהם עצמם - אבל האווירה בכל זאת הייתה שונה. "החמיצות של אנשי הימין נובעת מציוצים כמו 'היום ציוויליזציה שלמה הולכת למות' שהדליקו קצת", התוודה המגיש המחליף, ובאופן כללי שמר על דיון מכובד בלי דה-לגיטימציה תיאטרלית לכל מי שחולק עליו. ההחלפה המזדמנת הזאת הייתה טובה לינון מגל, כי ככה הוא לא היה צריך לשבור כבר בצאת החג את פסאדת הניצחון המוחלט. והיא הייתה טובה למציאות, כי זמרי הוא אדם הרבה יותר הגיוני וענייני מרוב אנשי התחנה. הסיכוי שכל ערב של "הפטריוטים" ייראה ככה, בטח עם הבחירות שמעבר לפינה, שווה ערך לסיכוי שסקר של פילבר יוריד את נתניהו מתחת ל-61.
מה לראות?
את עונת הסיום של "האקס" (יס והוט), הקומדיה הכי יציבה בטלוויזיה - שגם שמרה לסוף את החומרים הכי מרגשים שלה. בלתי נתפס ובלתי נסלח שבעוד פחות מחודשיים העולם ייפרד מדברה ואנס, מהדמויות הטלוויזיוניות הגדולות ביותר של המאה ה-21. לביקורת המלאה.
-
הבית של יעל
דריסת הרגל של שחקני ישראל בטלוויזיה האמריקאית כבר מזמן גדולה יותר מהגופה המזדמנת בסדרת משטרה - אחת מהם אפילו נמצאת בצד המשתלם באמת של "חוק וסדר" - ועדיין, לא כל המקרים מקבלים את אותה תשומת הלב. הודות ליחסי ציבור יעילים ועוצמת הפרסום שלה בארץ המוצא, סביר להניח שישראלים רבים שמעו שאיילת זורר מככבת כרגע גם אצל הגוש האמוני בעונה השנייה של "בית דוד" וגם אצל הגוש הגיקי בעונה השנייה של "דרדוויל: נולד מחדש". צופי נטפליקס עומדים להיתקל במארק איווניר בסדרה החדשה "טעויות מרות", שנה בדיוק אחרי שהפציע שם בסדרה הגרועה "יום אפס". וחדי העין שפקדו את העונה הקודמת של "הפיט" אולי הבחינו בתפקיד הממש-לא-קטן שקיבלה שם שני אטיאס. אבל למה יעל גרובגלס לא פותחת אצל כולם את המיפוי הזה?
למרות שחלק מהנ"ל גויסו להצלחות טלוויזיוניות ממשיות, גרובגלס - שכיכבה בישראל בסדרת הילדים "האי" ובקומדיה "השועלים" - לא רק שאמורה להצטרף אליהם, אלא עושה את זה בקנה מידה של מיליונים. 1.1 מיליון עוקבים באינסטגרם, רבים מהם נצברו לה בימי "ג'יין הבתולה", נתון שישראלים בודדים הגיעו אליו; ומיליוני הצופים שמתייצבים מדי שבוע לבית הטלוויזיוני התורן שלה: הדרמה המשפטית "מטלוק" (יס, הוט ופרטנר), שכבר שנתיים מובילה את טבלאות הצפייה של רשתות הברודקאסט באמריקה ואף מתעלה ברמתה על יתר ההיצע שם. גרובגלס אומנם מסתפקת הפעם בתפקיד משני, אך המשני הזה הפך בשבועות האחרונים לראשי יותר (אולי בצל עזיבתו המפוקפקת של אחד מהכוכבים) והוא כולל שלל סצינות לצד טאלנטית בדרגת קתי בייטס. סדרות כמו "מטלוק" הן כאלה שלא באמת מובילות את סדר היום ברשתות, בביקורות או בטקסי הפרסים, אלא פשוט נשענות על הקהל שלהן. ובמקרה שלה, הקהל הזה אדיר. אם זיהוי ברחוב היה מדד אמפירי, גרובגלס הייתה מגיעה בו למקום גבוה מאוד. ובטוח גבוה מהמקום של כל מיני מייקל רפפורט או נייט בוזוליץ', שנמכרים לנו כשחקנים עם קהל בינלאומי.
פריים אחד למזכרת
מתוך "דברים שהתיישנו נהדר": חיים לוינסון משחק "אמת או שקר" ב"כוכבים בריבוע" (קשת 12).
-
הטרול הרגיש
עד לא מזמן, ליהוקי הריאליטי בישראל היו תפריט טעימות של טייפקאסטים קבועים. אבל ברוח הפיצול בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה - וכפי שמדגימות כרגע העונות המקוטבות של "המירוץ למיליון" ו"האח הגדול" - בפני כל מלהק מונחות גלולה אדומה וגלולה כחולה. באחת יש את ליהוקי האיכות (הלוחם הפגיע, הדתייה הליברלית, השמנמן מעורר ההזדהות), בשנייה יש את ליהוקי הפח (גבר האלפא המקועקע, ההיא שאין לה חברות בנות, גל רובין על שלל גרסאותיה). והעניין הוא לא איפה הטלוויזיה מהנה יותר, כי גם לפח יש ערך וקיימים עוד מרכיבים שמשפיעים על כל הפקה. העניין הוא שברגע שיש רק את אלה או אלה, טייפקאסטים מסוימים נופלים בין הכיסאות. מזל ש"בואו לאכול איתי" (כאן 11) אוספת אותם.
תכירו, ולא בפעם הראשונה, את הטרול הרגיש. היו לו כמה מופעים, ולרוב הוא לא מגיע רחוק. ב"האח הגדול", נניח, הכוונה היא לא לדיאן שוורץ או מאור ברוכמן שהיו אגרסיביות מדי - אלא לכמה דיפ-קאטים רציניים, למשל שם ברדוגו. ובספיישל פסח של "בואו לאכול איתי" ששודר השבוע הטרול הרגיש עונה לשם טל רשבסקי, למרות שלפני התוכנית ואחריה הוא משום מה יסתובב אחורה גם אם תקראו לו "הפסטה נאצי": ככה זה כשסרטון של התאגיד על הפרסונה הקולינרית והעצלנית שלך הופך לוויראלי. הפסטה נאצי כל כך בז לקונספט של עבודה שיש לו עמוד פייסבוק שמעדכן מתי עסק הפסטות שלו פתוח, אבל בעודו מתייצב מול המצלמות של "בואו לאכול איתי" הוא דווקא טען שהוא לא עסוק בתחזוקה של תדמית הטרול. זו כנראה הטרלה בפני עצמה. כי רשבסקי מאחל "שייחנקו" לאורחיו, מזמין גלידה מבחוץ ומשקר על כך, מצהיר שהוא לא מתחבר לאוכל פלצני בעודו קורא למנת גרטן "לא בדיוק לזניה ביין לבן" ומעניק לאחת המתחרות שלו ציון 1.
רק שאסור לבלבל בין רשבסקי לטרולים מפורשים שהסתננו בעבר ל"בואו לאכול איתי". אין דין הפסטה נאצי כדין המתקשרת דנה כהן הלוי והמקרים המתישים האחרים, משום שאלה סתם סייעו לפורמט לחרב את עצמו במו ידיו. הוא, לעומתם, הוכיח לאורך השבוע שהוא באמת ילד של אהבה. זה קרה בזכות הדינמיקה שלו עם יתר המשתתפים - טייפקאסטי "בואו לאכול איתי" קלאסיים, מבוגרת הריאליטי הדוסית דרך הגרגרן החייכן ועד למאמא הגרוזינית - ובזכות זה שטרולים רגישים מסוגלים להתמודד רק עם הפקת ריאליטי קטנה וחתרנית במהותה. ואפילו הסיבוב הקצר הנ"ל התגלה כגדול עליו: "זאת בוודאות תוכנית הטלוויזיה האחרונה שיראו אותי בה", הוא הבטיח בריאיון לקידום הפרקים, "ברגע שאתה נחשף להמונים אתה נחשף למלתעות, אז אני לא בונה בכלל על לצאת טוב". אממה, הוא יצא גם יצא. ואסור שיעמוד בהבטחה הזאת. כי טיפוסים כמו הפסטה נאצי הם אלה שיושיעו את ליהוקי הריאליטי מהניוון הנוכחי שהם חווים, משום שמבעד לרייג'בייט הציני עד כאב של הטרול מסתתר גבר נבוך וביישן. הרגישות הופכת אותו ואת שכמותו לדמויות שמצדיקות את קלישאת ה"מסע", אבל הטרוליות מונעת מהם לגשת לז'אנר מלכתחילה. הגלולה שלהם לא זמינה על שום מדף, ודווקא בגלל זה היא מפתה כל כך.
בשבוע הבא
לרגל יום השואה, הסדרה התיעודית "המהפנט מבוכנוואלד" חוזרת ליהודי היחיד בהיסטוריה שהורשע בביצוע פשעי מלחמה נאציים (יס, 12.4); אחרי הפוגה שהרגישה כמו נצח, "אופוריה" שבה עם החיים שאחרי התיכון (HBO מקס, 13.4); פרק הסיום של "DTF סנט לואיס" הנהדרת והמוזרה (HBO מקס, כנ"ל); אל פנינג, מישל פייפר וניקול קידמן משתפות פעולה ב"מרגו צריכה כסף", דרמה קומית על אמא צעירה שפותחת חשבון אונליפאנס (אפל, 15.4); וסדרת הלהיט "עצבים" מתחדשת עם סיפור חדש וקאסט חדש, שכולל הפעם את אוסקר אייזק וקארי מאליגן (נטפליקס, 16.4).
צילום יותם זמרי: מתוך "הפטריוטים", ערוץ 14 / צילום יעל גרובגלס: מתוך "מטלוק", יס, הוט ופרטנר / צילום חיים לוינסון: מתוך "כוכבים בריבוע", קשת 12
מצאתם טעות לשון?