המילים "בלתי נתפס" קטנות מול הסרט של "עובדה"
איך זה שכוכבות "הורסת" ו"נוטוק" מתגלות רק עכשיו? האם עסקת הענק מעבר לים תשפיע על הישראלי הממוצע? ואיזו מורכבות נשארת מול התיעוד של ששת החטופים? רועי אבן רואה את כל מה שיש בטלוויזיה כדי שאתם לא תצטרכו, ועושה לכם סדר בדברים הכי חשובים
-
זה התרגיל
מה הגיל הכי מאוחר שאפשר להיחשב בו תגלית, 25? 30? ומה לגבי 45? כי זה קצת המקרה של כנרת לימוני. עד לפני כמה שבועות: אחת משחקניות התיאטרון והמדבבות החרוצות בארץ, אבל כזו שזכתה לחשיפה מינימלית על מסך הטלוויזיה. על קולנוע בכלל אין מה לדבר. בגדול, היא הייתה בגדר פרט טריוויה עבור סוטי התרבות המקומית - האישה שכמעט ניצחה ב"גריז", מתוכניות הריאליטי המקוללות בתולדות ישראל. רק שאז הגיע התפקיד הדי-מרכזי שלה ב"הורסת" (הוט), קומדיית האימה המשתפרת של בת חן סבג, ומול טאלנטים כמו איתי לוי או קרן מור דווקא לימוני מספקת את הופעת המשחק העיקרית שנזכור מהסדרה. העובדה שלדמות שלה קוראים קלודין צ'בוטרו(!) בטח לא מזיקה.
אבל 45 הוא לא הגיל שבו תגליות מפסיקות להתקיים. תחושת ה"איפה היית עד עכשיו, ואיך נוכל לדאוג שתהיי כאן יותר" חוזרת גם במהלך הצפייה ב"נוטוק" (קשת 12) - כשעל המסך מופיעה סנא להב בתפקיד האולי-סבתא של הילד שבמוקד העלילה, שהוא כמובן תגלית משחק אחרת ומתבקשת. לילה בגילומה היא המרכזייה שדרכה עוברים כל הז'אנרים השונים ש"נוטוק" מערבבת, דמות מטעה במובן החיובי של המילה שתמיד תהיה לה סיגריה או ביד או בפה. בתעשיית טלוויזיה שבה לא צריך אפילו כף יד אחת בשביל למנות את כל השחקניות הערביות המבוגרות והעסוקות, כי בתכלס אין כאלה, מתחשק לשמור את הפרטים שלה בטלפונים של כל מלהקי ישראל. הבעיה היא שלא סתם היא נחשפת רק עכשיו למיינסטרים, כי רוב הזמן אין לה ולשכמותה הזדמנויות כאלה.
מה לראות?
את "קורין אלאל: סיבוב פרידה" (יס), דוקו בשלושה חלקים על השנה האחרונה לחיי הזמרת שעולה שנה בדיוק אחרי מותה. ולא סתם קוראים לו "סיבוב פרידה", כי הלב שלו הוא מפגשי איחוד ופרידה בין אלאל לאנשים שליוו אותה. המפגשים האלה הם מה שכל כך מייחד את הסדרה הזאת, והופך אותה לצפיית חובה. לביקורת המלאה.
-
מקס הפועם
אירועי השבוע האחרון, עם עסקת הענק לרכישת האחים וורנר וההשפעות מרחיקות הלכת שלה, גרמו אפילו לצופי הטלוויזיה האדישים להתעניין במפת הסטרימינג המשתנה - בפתחם של ימים משמעותיים, גם בישראל וגם בעולם. נכון להיום, מלבד ספקיות הטלוויזיה המקומיות פועלים בארץ ארבעה שירותי סטרימינג בינלאומיים שכאלה: נטפליקס, שככל הנראה קיים בכל בית אב בישראל (אם כי לא בטוח שכל בית ממש משלם על זה); דיסני+, שנדמה שלא תפס כאן כמצופה ומתגמל בעיקר את ההורים לילדים; אמזון פריים הנשכח והזול, שמתגמל הורים מסוג אבות ומתמחה בשפיכת הון עתק על הפקות עם אפס השפעה תרבותית; ואפל TV, נחלתם של אניני הטעם והשירות היחיד שההיצע שלו קטן מספיק בשביל שיקראו לו בוטיק. שני שירותים נוספים, פרמאונט+ חביב השמרנים ופיקוק בעל משבר הזהות, לא ממש פוזלים ארצה ומפיצים את התוכן שלהם בצינורות אחרים.
אבל בימים האלה, כל העיניים נשואות לשירות השביעי: HBO מקס, שירות הסטרימינג של וורנר שגם הוא נרכש השבוע על ידי נטפליקס - בדיוק בעיצומן של עוד ועוד אינדיקציות לכך שיעשה עלייה לישראל ממש בשבועות הקרובים. מצד אחד, ההערכות בשוק הטלוויזיה המקומי עיקשות מאוד ומדברות בביטחון על השקה כבר באמצע ינואר. מצד שני, כל יום שחולף הוא עוד יום שבו ההשקה הזאת לא הוכרזה, ושירות סטרימינג חפץ חיים בהכרח יצטרך לשווק את עצמו בעזרת קמפיין מסחרי אגרסיבי. בלעדיו, רוב הישראלים באמת לא ידעו איפה לצפות מעכשיו ב"חברים" או "הלוטוס הלבן". מה שכן אפשר לומר בשלב זה, ובמידה לא מבוטלת של ביטחון, זה שבהיבט הספציפי הנוכחי לעסקת נטפליקס-וורנר דווקא לא אמורות להיות השפעות אמיתיות. המודל שבמסגרתו יאוחדו שתי הספריות האלה, אם בכלל, ייגע בעיקר לענייני תשלום, ממשק ומיתוג. יחד ובנפרד, נטפליקס ו-HBO מקס אמורות להישאר מוצר צריכה בסיסי עבור מי שרוצה לצפות בקטלוג תוכן עשיר. ועכשיו ברור מתמיד שלא רחוק היום שבו הפלטפורמות האחרות, והנישתיות יותר, יתחילו אף הן לפלרטט לקראת איחודים.
פריים אחד למזכרת
מה חשבת, אדון אבירם בן שושן מ"האח הגדול" - ה-אבירם, מה-פרשה עם ה-ליהיא גרינר - שלא נזהה אותך מבליח לשבריר שנייה בדוקו-ריאליטי "האמריקאים" (רשת 13)?
-
שישה אחרי המלחמה
הכיכר פורקה, העצרות נפסקו, וההערכה מלאת התקווה היא שתכף - כשגם גופתו של רן גואילי תושב ארצה - יהיה אפשר אפילו לעשות את מה שאף אדם, תומך עסקה או דוגל בלחץ צבאי, לא האמין שאפשרי: להסיר מדש הבגד את סיכת החטופים. להחזיר את ישראל לא רק ל-6 באוקטובר, אלא לשנים הספורות בין שחרור גלעד שליט לקיץ של צוק איתן. בלי עוד רון ארדים. אבל אז מגיעה אילנה דיין, ובמקום לפתוח עונה של "עובדה" (קשת 12) בריאיון עם חטוף שחזר, היא מביאה מכתב מצולם משישה חללים.
ולמקרה שהגולה בגרון לא הייתה גדולה מספיק, דיין אף מראה איך הם, או לפחות חלקם, היו אמורים להיות פה. לא באחד מהסרטים הקשים בתולדות "עובדה", אלא בפרומואים ששודרו בין לבין לביקור של אמילי דמארי ב"ריאיון מיוחד" - אולי הדוגמה הכי טובה לשורדת שבי שהחליטה לחיות את החיים בווליום גבוה ככל האפשר. הירש גולדברג-פולין, כרמל גת, אורי דנינו, עדן ירושלמי, אלכס לובנוב ואלמוג סרוסי, שישה בני ערובה ובני ברית שהגיעו מקצוות שונים של הארץ ושל 7 באוקטובר, בתיעוד מהשבי שכמותו באמת לא נראה לפני כן. צמד המילים "בלי נתפס" הוצמד לאינספור אירועים במלחמה הזאת, אפילו לכמה מהסרטים החזקים ביותר של "עובדה", אבל כולם קטנים מול החומרים האלה. מול החרכים שדרכם נכנסת האמת על תנאי השבי, מול התזכורת לכך שאמא של כרמל לא יכולה להתראיין כי היא נרצחה בבארי, מול נבואת המנהרות שאותרה בפח הזבל של הירש.
פתיחת העונה של "עובדה" הייתה כל כך משמעותית, שיש בה אפילו מספרים טיפולוגיים: שישה חטופים מדברים על ששת בתי "מעוז צור" ("בית על כל פעם שניסו להרוג אותנו ולא הצליחו"), עם מראות שמהדהדים שישה מיליון יהודים. וכשהאירוע כזה משמעותי, כך גם הצורך לטפל בו בזהירות - ובמקרה של רצח ששת החטופים זה ממש לא עניין של מה בכך. יש מי שרואה בסרט הזה כתם על הנהגה שהפקירה את היפים שבילדיה, עם עסקת חטופים ראשונה שנקטעה כמה שבועות לפני אותו חנוכה ועסקה תיאורטית אחרת שבכלל לא יצאה לפועל. דיין אף דאגה לספק רגל מדינית לזווית הזאת, עם עדויות ורמזים שהצטברו עם הזמן על כך שהשישה נמצאים ברפיח. מולם, או ליתר דיוק לצדם, יש את מי שמזכיר שלא ישראלים הם אלה שרצחו אותם. קשה להכיל את המורכבות הזו וקל מאוד לסלוח למי שלא מצליח, בטח אחרי צפייה בתיעודים שהיו מוציאים המונים לרחובות אם היה לזה איזשהו טעם. דווקא מניפולציה מבוימת של חמאס היא זו שהצליחה לתפוס רגעים מלאי אותנטיות ורגישות, אורות קטנים בעומק 40 מטר שעוד מעט ייכבו. קפסולת זמן מהזמן האבוד.
בשבוע הבא
חנוכה הזה עומד בסימן סיום דרמות מקומיות: הפרק האחרון של "נוטוק" (קשת 12, 15.12); הפרק האחרון של "החמאם" (כאן 11, 17.12); והפרק האחרון של "הורסת" (הוט, 18.12); אבל בסופו יש גם התחלה חדשה - בכורת "מטכליסטים", הקומדיה הצבאית המאוד מבטיחה שיצר ערן זרחוביץ' (יס, כנ"ל).
צילום כנרת לימוני וסנא להב: מתוך "הורסת" ו"נוטוק", הוט וקשת 12 / צילום "הלוטוס הלבן": מתוך "הלוטוס הלבן", הוט וסלקום / צילום אבירם בן שושן: מתוך "האמריקאים", רשת 13
מצאתם טעות לשון?