"קורין אלאל: סיבוב פרידה" היא לא פחות מצפיית חובה

המעשה הקל הוא להוציא את "קורין אלאל: סיבוב פרידה" שנה בדיוק לאחר מותה. המעשה המרשים יותר הוא להתחיל לצלם שנה לפני שתלך לעולמה. לכן "סיבוב פרידה" הוא השם ההולם מכולם לסדרה התיעודית של yes דוקו - שלושה פרקים שהם לא רק סיכום חייה של הזמרת והיוצרת, אלא גם אוסף מפגשים שלה עם האנשים שנכנסו לחייה ושינו אותם. ההלוויה שלה, שרגעים ממנה פותחים את פרק הבכורה, היא למעשה איחוד בין מי שבשלוש השעות הבאות ירכיבו אותם. אורנה בנאי, אתי אנקרי, גלי עטרי, ג'וינט שמונח על קבר טרי. כולם שם, חוץ מאחת.

מטופש להסביר למה אתי אנטה-שגב ורון עומר הרגישו צורך להקדיש לאלאל סדרה שהיא כולה שלה, ולמהר לעשות את זה כשהיא עדיין בסביבה. יותר הכרחי להזכיר שהביוגרפיה שניצבת בלב "סיבוב פרידה" היא של אישה שחיה בתוך ספר היסטוריה: בת לאבא סוכן מוסד בתוניס, מחלוצות הרוק הנשי והיציאה מהארון הנשית שהייתה שם לצד כל אייקון מוזיקלי מקומי - יהודית, גלי, מתי, ריקי, מיקי, אריק, אריק השני. המוזיקאית של המוזיקאים. אצל כולם נוכחת המקריות המוחלטת שבה נוצרו שירים וצימודים שעשו היסטוריה, תהליך כל כך שונה מהמכונות המשומנות של היום. ובתווך אלאל עברה מכשולים לא פשוטים, אחת מחברותיה מכנה אותם "בורות". אבל בין אם מדובר בהפרעת אכילה או בפגיעה מינית, "סיבוב פרידה" מקפידה להציף אותן כחלק מסיפורים מקיפים, לא ככותרת מציצנית. אפילו החובות וההתמכרות לאלכוהול לא מוצגים סתם כחובות והתמכרות לאלכוהול, אלא כגושפנקא ששלחה את אלאל ל"האח הגדול VIP" ומשם לחיבוק ציבורי גדול ו-VIP בדרכו. גם הסרטן שלימים יסיים את חייה נוכח רק בזרמים קצרים, תרתי משמע, בלי להפוך לפורנוגרפיית רגשות.

החיבוק הציבורי הוא תמיד החלק הכי שובר לב בסדרות האלה על הסיפורים האלה, של האומנים שמתו מאוחר מדי בשביל להישאר בקדמת הבמה אבל מוקדם מדי בשביל להפוך לסמל לאומי של ממש. אלאל, בחסות המחלה ועם עזרה של סגרי הקורונה, עוד הספיקה לשמוח מכמה סולד-אאוטים שהם לדבריה הראשונים בחייה. וזה מוזר, לא רק בגלל העוצמה התרבותית שלה - אלא גם בגלל שקורין אלאל הייתה הראשונה לעשות דברים, לא מישהי שדברים קורים לה לראשונה. רק אצלה אפשר למצוא מנעד כזה של מרואיינים: החברים המפורסמים יותר, השותפים המפורסמים פחות, האלמנה רותי, הבנים, משהו כמו 14 נציגים ממשפחת בנאי. ניכר שלא היו לה יריבים, שאין אדם אחד שקיבל טלפון מאנטה-שגב ועומר ואמר להם לא. לכן "סיבוב פרידה" היא לא פחות מצפיית חובה, סיכום מרסק אך מדרבן של חיים וגוף יצירה שיישארו לנצח. יצירה תיעודית מקיפה, מעשירה, מרגשת, על האישה והיוצרת שבעצם הספיקה הכל. הכל, חוץ מלחצות את גיל 69.