1. אביב והפנקס
    יש משהו משמח בזה שהטבע חוזר לעצמו, גם אם מדובר בטבע האנושי ובנטייה של ישראלים להיכנס לאנשים לכיס. כבר כמה ימים שמתחוללת סערה סביב אביב אלוש והקמפיין שלו למערך ההסברה הלאומי, והיא פרצה מכל הסיבות הלא נכונות. במקום לשאול למה קמפיין הסברה צריך להיעשות *פנימה* ולא *החוצה*, אם הכרחי לתת בולטות כל כך משמעותית לטלית של הפרזנטור או עד כמה ינסו לטשטש בממשלה את האסון הטרי לטובת מה שעוד יהיה - הדבר העיקרי שהטריד אנשים היה הדיווח על השכר של אלוש עבור הפרסומת המזיעה ממאמץ: 80 אלף שקל לא כולל מע"מ.

    אז נכון, אלה 80 אלף שקל שיוצאים מכספי ציבור, ונכון - 80 אלף זה כנראה יותר מדי עבור טאלנט כמו אלוש, האיש שעסוק בלשדר פטריוטיות ומשיחיות יותר משהוא עוסק במשחק או הנחיה. אבל אפילו אם השנה הייתה 2017, זמן שבו אלוש כן התקרב איכשהו לאיי-ליסטיות, הדיון סביב השכר שלו עדיין היה מיותר: בדיוק כמו שהצלם ראוי לשכר כך גם הפרזנטור, ואף אחד לא יודע אם אלוש תורם חלק מהסכום, כמה עבודות בוטלו לו בגלל המלחמה או מה מצב חשבון הבנק שלו. אז למרות שמאוד טרנדי עכשיו להציף צילומי מסך של ריאיון עם אלוש, ובו דיבר על כך ש"לא יהיו יותר בחירות, נתניהו הוא ראש הממשלה האחרון של ישראל", המאמץ לצבוע את זה בצבעים פוליטיים חסר בסיס ומגוחך. כמו כל דבר במדינה, ובפרט אחרי ה-7 באוקטובר, הנחת המוצא צריכה להיות שמשרדי הממשלה מתנהלים כמו שכונה. ובמקום עוד פנקסנות פופוליסטית שמביכה דווקא את המתלוננים עצמם, עדיף להתעקש על מה שחשוב באמת: שמערך ההסברה הלאומי יתמקד פחות בלאום ויותר בהסברה.

    ציטוט אחד למזכרת
    "אם אני יוצא בשבת אני יוצא להציל חיים, אני לא יוצא לעמוד בצומת", מתנדב "איחוד הצלה" אבי ג'יאן מתראיין ל"עובדה" (קשת 12) על השבת ההיא, ומצטרף לרשימה הבלתי נגמרת של אנשים שיצטרכו לקבל מקום בטקס המשואות הקרוב.

  2. ארץ חדשה
    לא משנה מה בדיוק יעשו ואת מי בדיוק יחקו, "ארץ נהדרת" (קשת 12) נמצאת עכשיו בשעה הגורלית בתולדותיה. התוכניות והמערכונים ייזכרו בדברי הימים של התוכנית - ולו רק בגלל שהם פשוט משודרים כרגע. היא אולי למודת מלחמות (לבנון השנייה) ומשברי-על (הקורונה), אבל זה בכלל לא על אותה סקאלה. ממש כמו שהארץ הזו נמצאת בימים ההיסטוריים ביותר שלה, ותצא מהם אחרת לגמרי, כך גם ה"ארץ נהדרת" שלה. ואם ערב הבכורה של מהדורת המלחמה עוד הוקדש לליקוק זהיר של הפצעים, והיה כירורגי כמו סיכול ממוקד מהאוויר, הפעם כבר זרמו כוחות ראשונים מהקרקע.

    השינוי הכי משמעותי בתוכנית השנייה היה דווקא זה שהכי פחות מורגש, כי הוא חלק בלתי נפרד מהפורמט: הקהל באולפן, במקרה הזה של מפונים מהדרום וניצולי המסיבה, והצחוק ברקע שחזר במקום המבוכה המובנת מאליה. במקביל, כחלק מהנסיגה הכלל-ישראלית לנוסטלגיה בעיתות חירום (רק אתמול לימור של אורנה בנאי התאחדה עם ארז טל), הורגשו כמה מרכיבים מיושנים באופן מכוון. זה ניכר בעיקר במערכון על נאום נסראללה - בגילומו של יובל סמו, שאיבד אתמול את אביו ובכל זאת הגיע לצילומים - עם החיקוי שכולם זוכרותותו, ואז תוגבר עם הקלאסיקה הוותיקה של מרגול. הזזת המחוגים אחורה בלטה גם במערכון הסטודנטים מעבר לים, אותם אנטישמים שלא מודעים לאנטישמיותם, שבדומה למערכון הרשתות הזרות נועד בעיקר לתרגום והפצה בעולם.

    במקביל, ניכרות הצלחות ראשונות בניסיון לקבע כמה מיתולוגיות חדשות. החיקוי של רועי בר-נתן לדובר צה"ל לוטש לחלוטין, לצד הברקה כתובה כמו "לקחנו את הטלפון לראש הממשלה, אז לא יהיו תקיפות על צה"ל", וכבר אפשר לשגר אותו מכאן ועד לסוף (הרחוק, סביר להניח) של עונת המלחמה. גרסת ערן זרחוביץ' לאלוף במיל' יצחק בריק הייתה פשוט אהוד ברק משודרג, קרי פלטפורמה לחירפון של זרחו יותר מאשר חיקוי מדויק, וקשה היה שלא להישבר יחד עם קיציס מול החיקוי של אלי פיניש לאליהו יוסיאן. גם דמות מוצלחת, וגם כמה פאנצ'ים שהכניסו כמו שצריך לפרשן המפוקפק.

    אבל אם במקרה המלחמה תיגמר עוד לפני התוכנית הבאה, ומישהו יצטרך לסכם את השעה ההיסטורית של "ארץ נהדרת" על סמך שעתיים בלבד, מערכון השרים המיותרים הוא כנראה המייצג הטוב מכולם. מטרה קלה מאוד - ומוצדקת מאין כמותה. המפגש בבונקר של אמסלם, גמליאל, שיקלי, וסרלאוף, סטרוק, פרוש ואליהו ("שר ההסברה של הצד השני") היה מושקע עד לרמת הבורקסים על השולחן, ומושחז עד לרמת העקיצה לסערת פצצת האטום שפרצה רק כמה שעות קודם לכן. עם כמה שקל לצפות מ"ארץ נהדרת" להגיב להכל בזמן אמת, ככה שאפילו איחור של ימים בודדים מהשידור המקורי הוביל מן הסתם לגניזה כמעט מוחלטת של החומר (עדות לכך היא הבדיחה על המהומות בדאגסטן, אירוע שבאמת מי זוכר), היכולת שלה לארגן דמות בזמן כל כך קצר הוא הכל חוץ ממובן מאליו. בטח כשמדובר בעמיחי אליהו, איש שכנראה גם בחלומות הכי טרופים שלהם היוצרים לא חשבו שיצטרכו להתייחס אליו. ובמסגרת גבולות הגזרה האלה, וההבנה ש"ארץ נהדרת" מכוונת כרגע למדורת שבט ענקית ולא רק לאניני הטעם בטוויטר, אפשר לסלוח לבדיחה על כך שגילה גמליאל היא שרת מודיעין העיר ולא מודיעין השדה. מה זה פאנץ' חרוש לעומת עוד משרד ששורף עשרות מיליוני שקלים על ג'וב ריק מתוכן.
    צילום אביב אלוש: מתוך הקמפיין של מערך ההסברה הלאומי / צילום אבי ג'יאן: מתוך "עובדה", קשת 12