ב-29 בספטמבר 2001, רק 18 ימים לאחר אסון התאומים, "סאטרדיי נייט לייב" פתחה בניו יורק את עונתה החדשה עם האתגר הגדול בתולדותיה. לא היה שום מערכון שיזניק אותה, ועל הבמה ניצבו המפיק לורן מייקלס, ראש העיר דאז רודי ג'וליאני ואנשי מחלקת הכבאות המקומית. "מותר לנו להיות מצחיקים?", מייקלס שאל את ג'וליאני, ונענה ב"למה להתחיל עכשיו?".
איזה צירוף מקרים סמלי זה, או שאולי הוא דווקא היה מכוון. אתמול, 18 ימים בדיוק לאחר האסון שעוד אין לו שם מסודר, "ארץ נהדרת" (קשת 12) ניצבה בפני האתגר הגדול ביותר שלה. היא כבר למודת מלחמות, מבצעים ומחדלים, אבל לא משהו שמתקרב למה שהיה כאן. במערכות העבר עוד אפשר היה לצחוק מדי פעם, או לצאת בבטחה להפסקה של שעה משידורי החדשות. פה אפילו חצי שעה תמימה לא הייתה מובנת מאליה, ואכן נדחתה בגלל עוד פגיעה ישירה של רקטה. וכמו שכל כותב מכיר את אימת העמוד ריק, "ארץ נהדרת" הייתה צריכה להבין איך היא בכלל מתחילה את ספיישל המלחמה הראשון שלה.
פעם, עם אירועים שפתאום מרגישים זניחים, זה דווקא היה קל. הרפסודיה הבוהמית של אלאור אזריה, ה"אחד נגד 119" של חללי לבנון השנייה, ההודעה של אולמרט ולבני לנועם שליט על כך שבנו גלעד יושכר לו רק לחצי שנה. הפעם זה קשה, וזה מובן. הרי אפילו ב"סאטרדיי נייט לייב" התקשו לפתוח את הפרק שאחרי אסון התאומים - ובישראל כבר לא מדברים על אסון, אלא על כמעט-שואה. עם מתקפת טרור ששווה בחומרתה לכמה עשרות אסונות תאומים, מאוד קשה לדעת מתי נכון לחזור ומתי הזמן לסאטירה מעט יותר נוקשה. הפתרון, כמיטב הקלישאות שהשתלטו על הפסקת הפרסומות, נמצא באזורי האחווה המחודשת וה"יחד ננצח".
במקום איזשהו בוקס בבטן שיספק את הצופים אניני הטעם ויכעיס רבים אחרים, "ארץ נהדרת" שלחה את גיה באר גורביץ' לאיסוף של חיילי מילואים. לא רק "אנרכיסטים" ו"בוגדים", אלא גם "משיחיים" ו"ערסים" - כדי להבהיר כבר מהרגע הראשון שאף אחד לא מעוניין להסתבך עם אף אחד מהצדדים. אז על מה כולם יכולים להסכים? על רחל מאופקים כמובן, ועל זה שיניב ביטון הוא היחיד שיכול לגלם אותה, למרות אתגר לא קטן: לך תעשה חיקוי ב"ארץ נהדרת" למי שהייתה דמות ב"ארץ נהדרת" מלכתחילה. כולם גם מסכימים שהמגישה המצרית שדיברה בעברית הביכה בעיקר את עצמה, ולכן החיקוי ההיסטרי של שני כהן היה מהרגעים המוצלחים ביותר במשדר.
הקונצנזוס נמשך עם החיקוי של רועי בר-נתן לדובר צה"ל (כולל עקיצה נאה לנינט), עם החיקוי של אודי כגן לישראל זיו (שהזכיר בעיקר את החיקוי של רוני דניאל, איש שמאוד חסר כרגע) - וגם עם הביקור של הטורטלים בבסיס הצה"לי (קציפה?), שם הם נתנו את מה שיש ואף יותר. קטעים ויראליים מהטיקטוק, גרטה טונברג, יוסף חדאד: הכל היה זהיר בהרבה מבדרך כלל. במקביל, אי אפשר היה שלא להרגיש בחסרונו של הקהל באולפן, ובעיקר של הצחוק שלו שיתדלק כל פאנץ'. אבל מול הנאמבר הקבוצתי עם שלמה ארצי והתמונות שהופיעו ברקע, אסור לשכוח שיש 200 ומשהו אנשים שבאמת חסרים כרגע.
משדר המלחמה הראשון של "ארץ נהדרת" נמנע מכל מלכודת אפשרית, אך במקרה אחד הוא פשוט לא הצליח להתאפק. הייתה תהייה לא קטנה לגבי שילובו הנפיץ של ראש הממשלה נתניהו בתוכנית - גם עכשיו, כשנדמה שהאמון בו נסדק במחוזות הכי נאמנים - והוא אכן הופיע. בתזמון כמעט מושלם, רגע אחרי שהתייצב מול המצלמות כדי למלמל משהו על אחריות בלי שבאמת ייקח אותה. שם, תוך ריחוף מעל אחד המוקשים הטריים, נתניהו של מריאנו אידלמן דיבר על זה ש"הסבא עדיין בעזה, ואנחנו עושים הכל כדי לחלץ אותי מזה". היה שווה להחזיר את "ארץ נהדרת" רק בשביל המשפט הזה. כי הביקורת ברורה, מתבשלת ותוגש בבוא העת. ביום ה-19 למלחמה, כשגופות עוד נספרות ומזוהות, לא צריך יותר מזה.