אבישי גרינצייג הוא האיש הנכון במקום הלא נכון
מה צריך להשתנות באירוויזיון הבא? מי כוכבת "חברים" שמתעלה על כל החברים שלה? ומתי יגיע האקזיט של העיתונאי עם הפוטנציאל הלא ממומש? רועי אבן רואה את כל מה שיש בטלוויזיה כדי שאתם לא תצטרכו, ושולח אתכם לסוף השבוע עם כמה המלצות
-
שער היורו
"אם ארכיאולוגים יום אחד ישאלו מה קרה באירופה ב-70 השנים האלה, יש להם שכבה אחר שכבה את מה שעבר על אירופה", מסביר עקיבא נוביק בתחילת "יורו-פופ" (כאן 11), סרט ששודר בתאגיד כחלק מפסטיבל האירוויזיון. מדויק. אבל אם ארכיאולוגים ישאלו מה קרה באירוויזיון עצמו ב-70 השנים האלה - אפילו רק בישראל, אפילו רק השנה - הם לא יקבלו את זה מהדוקו הלקוי והמוזר. "ברור שדנה אינטרנשיונל ואירוויזיון 98' הופכים לאירוע של הקהילה הגאה", מזכיר, נכון מאוד, הסטרייט אסף ליברמן. הפרישה של חמש מדינות מרכזיות מהתחרות, דרמה בכל קנה מידה שבישראל מטבע הדברים מיהרו להמשיך הלאה ממנה, היא רק מקפצה לעוד מחמאות של הרשות המשדרת על עצמה. ליברמן אחרת, קריינית הסרט חן ליברמן, מגדירה את זה "אירוע משמעותי שבלי קשר לישראל מעיד על האווירה המתוחה ביבשת". ומה יש לה להגיד עם קשר לישראל? מאוחר מדי, צריך לתת עוד זמן לנועם בתן להסביר ש"מישל" הוא שיר ש"מביא שמחה, הוא מביא רגע קצב, הוא מביא תנועה".
זניח ככל שיהיה, "יורו-פופ" מקפל בתוכו את מלוא קפיצת הכריש שחווה הערוץ סביב האירוע השנתי - ואז מוסיף חטא על פשע, כשהוא משלב יותר מרואיינים מחטיבת החדשות שלו מאשר מרואיינים להט"בים. אנטיתזה מוחלטת לחזון האאוטסיידרים שעליו הם מקשקשים. סרט התדמית הקצר בקושי מהווה שיעור למתחילים, כאילו האירוויזיון לא הונגש והודגם והוסבר ונלעס ונטחן לעייפה בשבועות האחרונים בכל רצועת אקטואליה של התאגיד. וברקע, או ממש במרכז, ניצב שוב השידוך בין פרשני התחרות אסף ליברמן ועקיבא נוביק: על אף החן בהומור הנישתי וגאוות היחידה המופרעת, ניכר שהציבור לא באמת זקוק לתיווך הקולי שלהם בין הביצועים. ספק גם אם הקהל הרחב, זה של אחוזי הרייטינג המפלצתיים, נהנה מהם במיוחד. היותם של השניים סטרייטים לא פוסלת אותם חלילה מהמשרה, אבל הבחירה להישאר איתם שנה אחר שנה כן באה על חשבון חובבים אחרים, מגוונים שונים, של המוסד. דווקא כשהסיקור התקשורתי של האירוויזיון בשיאו, כדאי שבשנה הבאה מישהו ינתק אותו מהחשמל ויחבר בחזרה.
מה לראות?
את "הרוסט של קווין הארט" (נטפליקס), חגיגת הענק של חובבי הומור העלבונות - שהפעם, לצערם, יצטרכו לשרוד אותה דרך המכשול הבלתי נסבל שהוא קווין הארט עצמו. לא לפספס את הסטים של צ'לסי הנדלר, טוני הינצ'לקיף, שריל אנדרווד ואפילו דה רוק. לביקורת המלאה.
-
החברה הגאונה
אם זו אכן הייתה העונה האחרונה בהחלט של "הקאמבק" (HBO מקס) - "אנחנו שואלים כי בעבר קרו מקרים" וכו' - היא קיבלה השבוע את הסיום המושלם עבורה. השחקנית המקשישה ואלרי צ'ריש, בגילומה של ליסה קודרו, נשאה מונולוג אחד אחרון מול המצלמה בזמן שהתמונה הולכת ומתחדדת בהתאם לדורות שלמים של טלוויזיה. זה הגיע אחרי מונולוג מרשים אחר, על היותה "טובה מספיק", ואחרי שהוליווד כולה דרכה עליה ודרכה שוב וניערה את הנעל ודרכה עוד פעם. אבל ואלרי צ'ריש חייכה, אפילו לא ראתה בזה השפלה. לא מתוך חוסר מודעות, אלא מתוך אופטימיות מידבקת כמעט. ולמרות שקודרו עצמה מלכתחילה נהנתה מקריירה טובה מזו של הדמות המומצאת שהיא יצרה, קשה לסיים את "הקאמבק" בלי מחשבות עליה. ואותן מחשבות רק מיטיבות איתה. כי אולי בגלל היותה המבוגרת ביותר מבין ששת כוכבי "חברים", אולי בגלל האופי של פיבי עצמה, קודרו מעולם לא נחשבה לבכירת בוגרי הסיטקום הכי מצליח בטלוויזיה. ובכל זאת, תסתכלו מה קרה כאן מאז 2004.
דיוויד שווימר עושה קמפיין לחברה ישראלית, אז הוא בטוח לא שווה יותר מדי; מת'יו פרי ייזכר בגלל מותו בטרם עת, למרות שלמעט "סטודיו 60" הוא ממילא לא העמיד שום פרויקט המשך שראוי להיכנס לספרי ההיסטוריה; מאט לה-בלנק זכה להצלחה זעירה עם "ג'ואי" והצלחה בינונית עם "אפיזודס" ו"תוכנית אבא"; לקורטני קוקס היה את "צעקה" עוד בזמן "חברים", והליהוק הסביר היחיד שלה אחריה הוא מקסימום ל"קוגר טאון"; וג'ניפר אניסטון - טוב, ברור שמדובר במגה-כוכבת והתגלית הכי גדולה שיצאה מהסנטרל פרק, אבל היא פנתה באופן מודע לאפיקים קולנועיים ומסחריים לגמרי, כשאף אחד לא לוקח ברצינות את המועמדויות שלה לאמי על "תוכנית הבוקר". דווקא קודרו, מי שתמיד ממוקמת בתחתית הרשימה, הוכיחה את עצמה כבוחרת הפרויקטים הכי איכותיים בקרב יוצאי הסדרה: התפקיד ב"טיפול אונליין" וההתארחות ב"קימי שמידט" כן הותירו חותם בקרב קהלים מצומצמים אך קיימים, ו"הקאמבק" שוב ושוב קמה לתחייה כדי להוכיח את הכישרון האדיר שלה. לכן דווקא כשהאמי של ואלרי צ'ריש נשבר, אחרי כזו הופעה הגיע הזמן שקודרו תהיה הראשונה מכוכבי "חברים" שזוכה בעוד אחד. האו'ז דאט?
פריים אחד למזכרת
בהצלחה לאנשי "המירוץ למיליון" (קשת 12) - בארץ אבל גם בעולם - עם הניסיון לשחזר את רמות המתח שהיו ברגעי השיא של הגמר.
-
המבוקש מס' 1
לפעמים העדות הכי טובה לכך שמשהו קרה היא כשאומרים שלא היה כלום. למשל: אבישי גרינצייג, הפרשן המשפטי של ערוץ i24NEWS, מצייץ ש"שמחתי להצטרף לפני שנה וחצי ואני שמח להמשיך לעבוד בערוץ". בברנז'אית זה שם קוד ל"ניסו לשכנע אותי לעבור למתחרים, אבל התמקחתי מול מעסיקיי הנוכחיים והשגתי הטבות". הפוסט של גרינצייג הגיע אחרי שגם שמו נקשר בשורת המינויים בחדשות 13 שמבצע בעל הבית שטרם אושר אסף רפפורט - מיכאל שמש וסולימאן מסוודה ערקו מהתאגיד, עמרי אסנהיים צפוי להרחיב את שיתוף הפעולה עם הערוץ, וברקע ישנו הקמפיין הבזוי נגד מוריה אסרף ואת השאלה הנצחית בנוגע להיעלמות אבישי בן-חיים. כבר נכתב מספיק פעמים במספיק מקומות על המהלך המסריח הזה, שבו בעלים בפוטנציה של כלי תקשורת מצפצף על ההפרדה המבנית, מתערב במינויי עיתונאים ואף מודיע עליהם דרך דוברו זמיר דחב"ש, איש עם אינטרסים מעוררי חשד מפה עד ללשכת הרמטכ"ל. הבושה היא על טאלנטים כמו רביב דרוקר ויו"ר ועד כמו מתן חודורוב, שהתרעמו מול פיגולים דומים רק כשאלה לא הגיעו מאנשים עם פוזיציה פוליטית נוחה.
בכל מקרה, אבישי גרינצייג. מקרה נדיר של אדם שעבר מערוץ לא נצפה לערוץ עוד פחות נצפה - ודווקא אז פרח. קצת לפני המלחמה, ואחרי שנים בפרינט, גרינצייג חצה לפרונט ומונה לכתב המשפטי של התאגיד. חלפו שנה וחצי, ואז הגיעה הקפיצה ל-i24. העובדה שגם עכשיו מדובר באישיות אנטי-מוכרת מחוץ לבועת הטוויטר מוכיחה עד כמה שני הנ"ל נטולי קהל, ובעיקר עד כמה התאגיד ממשיך להיכשל בכל הנוגע לבניית טאלנטים חדשותיים, אפילו כשנהנים שם משיאי תשומת לב בתקופות כמו אירוויזיון ומונדיאל. אבל הימצאותו בליגה הלאומית של ערוצי החדשות, וההחלטה להישאר שם, מאפשרת לגרינצייג להמשיך ליהנות מתואר "העיתונאי עם הפוטנציאל הכי לא ממומש". האיש הנכון במקום הלא נכון, עד שתגיע עליית המדרגה הבלתי נמנעת.
למרות שהוא כנראה לא שקל קריירת דוגמנות כשסיים ישיבה, אבישי גרינצייג הוא האיש הנכון קודם כל בגלל איך שהוא נראה. כיפה סרוגה, שמרן מדיני וליברל אזרחי - פלח האוכלוסייה שכל הזמן מסבירים לנו שיכריע את הבחירות הקרובות, במערכה שבה הקולות שווים אבל קולות הימין הספציפי הזה שווים יותר. הוא האיש הנכון גם בגלל כישוריו העיתונאיים, היכולת לרדת לפרטי-פרטים (אפילו כשלא צריך), ההימנעות מעמדת הפרשן הקשקשן והסלידה מגיבוש דעה אוטומטית בנוגע לענייני דיומא. כל פרק שבו האיש מתארח בפודקאסט של נדב פרי, בעצמו גרינצייג של הצד השני, הוא המלצה חמה. רק שגרינצייג, כאמור, בוחר להישאר במקום הלא נכון. והיעדר הקהל של i24 הוא רק חלק מהמשוואה. כל עוד זה הבית הטלוויזיוני שלו, האיש ממשיך להטיף למקהלה. קבוצת האוכלוסייה שמחפשת אולפן סמי-ימני מאוזן, ומוכנה לשלם בשביל זה את מחיר הצפייה בנוה דרומי בכל יום שישי מחדש. ברגע שהוא ייצא החוצה, או יחזור לתאגיד אחרי שבנה מותג באופן עצמאי, כוחו יוכפל. אז אם אסף רפפורט כבר פוגש עיתונאים שאסור לו לבוא איתם במגע, לפחות שילמד את גרינצייג מתי מגיע הרגע לאקזיט מוצלח. עושה רושם שזה ממש עכשיו.
בשבוע הבא
אחרי הצלחת "חזרות" והפרשה שהגיעה בשיאה, ארז דריגס חוזר לטלוויזיה ויוצר את הדרמה הקומית "לא לריב" (17.5); עונה חדשה של "חתונה ממבט ראשון" (קשת 12, כנ"ל); וגם של "פאודה" (יס, 18.5); ניב סולטן מובילה את דרמת המתח הרפואית "המתמחה" (הוט, 19.5); תומר קאפון נפרד לשלום מהקהל הבינלאומי בפרק האחרון בהחלט של "הבנים" (אמזון פריים, 20.5); יוצרי "דברים מוזרים" מפיקים את "הבורוז", טייק גריאטרי על אותו סיפור מוכר (נטפליקס, 21.5); והעונה הגורלית של בני יהודה עומדת במוקד הדוקו "מלכת השכונה" (כאן 11, 23.5).
צילום אסף ליברמן ועקיבא נוביק: מתוך "יורו-פופ", כאן 11 / צילום ליסה קודרו: מתוך "הקאמבק", HBO מקס / צילום אור אוחנה וטום שלח: מתוך "המירוץ למיליון", קשת 12
מצאתם טעות לשון?