רחוב ירושלים בלב הג'ונגל: גואטמלה תומכת בישראל עוד לפני קום המדינה

בזירה הבין-לאומית, שבה בריתות דיפלומטיות נוטות להשתנות בהתאם לתמורות פוליטיות ולמאזני כוחות משתנים, מערכת היחסים הדו-צדדית בין מדינת ישראל לבין רפובליקת גואטמלה היא מקרה בוחן ייחודי של נאמנות מדינית ארוכת שנים.

בעוד שבשנים האחרונות נרשמו תנודות חדות בעמדותיהן של מדינות באמריקה הלטינית כלפי ישראל, החל מניתוק היחסים הדיפלומטיים מצד ממשלו של גוסטבו פטרו בקולומביה בשנת 2024, ועד להצהרות על הידוק הקשרים והעברת שגרירויות מצד נשיא ארגנטינה חאבייר מיליי ונשיא קולומביה הנבחר אבלרדו דה לה אספרייה, גואטמלה שמרה על קו עקבי של תמיכה מדינית עוד טרם הקמת המדינה. היחסים בין המדינות, עם מעט מאוד מקבילות בעולם מלבד היחסים ההיסטוריים והעמוקים של ישראל עם הרפובליקה הצ'כית, נשענים על תשתית היסטורית, מוסדית ואזרחית שנבנתה לאורך כמעט שמונה עשורים.

>> נחבל בפניו: ישראלי ניסה להיכנס בכוח להוסטל בחו"ל ונפגע בקטטה שנוצרה

>> חברות חזקה: המדינה שעומדת פעם אחר פעם לצדנו

>> אלימות ומהומות: בעולם מזהירים תיירים מלהגיע לגואטמלה

השורשים של הקשר המיוחד הזה קודמים להקמתה של מדינת ישראל עצמה. התשתית ליחסים הונחה במהלך דיוני הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל (UNSCOP) בשנת 1947, לאחר שהקהילה הבין-לאומית נדרשה לקבוע את עתיד השלטון בארץ ישראל בעקבות סיום המנדט הבריטי והשואה. נציג גואטמלה בוועדה, השגריר חורחה גרסיה גרנדוס, שהיה משפטן ואינטלקטואל ליברלי שבילה שנים בגלות פוליטית בשל מאבקו בדיקטטורה בארצו, תפס את השאיפה הציונית לעצמאות כמבקשת לממש את הזכות להגדרה עצמית ולהשתחרר מהשלטון הקולוניאלי הבריטי.

גרנדוס פעל נמרצות בקרב משלחות של מדינות אמריקה הלטינית כדי לגייס את התמיכה הנדרשת להשגת רוב של שני שלישים בעצרת הכללית של האו"ם. עם קבלת החלטה 181 ב-29 בנובמבר 1947, הייתה גואטמלה המדינה הראשונה באמריקה הלטינית שהצביעה בעד חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית עצמאיות. בעקבות הכרזת העצמאות במאי 1948, העניקה גואטמלה הכרה דיפלומטית רשמית בישראל, מחווה שהונצחה בשמות רחובות בערים שונות בישראל, בהן ירושלים ותל אביב.

המערכת הדו-צדדית הלכה והעמיקה במהלך שנות ה-50 וה-60, כשבשנת 1956, תחת ממשלו של הנשיא קרלוס קסטילו ארמאס, הייתה גואטמלה למדינה הראשונה בעולם שפתחה שגרירות רשמית בירושלים, ומינתה את גרסיה גרנדוס לשגרירה הראשון בישראל. ישראל מצידה פתחה זמן קצר לאחר מכן שגרירות בגואטמלה סיטי. בשנת 1959 חתמה שרת החוץ גולדה מאיר על הסכמי שיתוף פעולה רשמיים במהלך ביקור מדיני בגואטמלה סיטי, אשר במסגרתם הפכה גואטמלה לאחת המוטבות הראשונות של סוכנות הסיוע הלאומית מש"ב (הסוכנות הלאומית לשיתוף פעולה בין-לאומי). כבר בתחילת שנות ה-60 הגיעו מומחים חקלאיים מגואטמלה להשתלמויות בישראל בתחומי ההשקייה המתקדמת, חקלאות באזורים צחיחים ומבנים חקלאיים שיתופיים. לאורך עשרות השנים אלפי מקצוענים מגואטמלה השתתפו בתוכניות מלגות של מש"ב בתחומי הבריאות, החינוך, טיהור המים והפיתוח הכפרי. הקשרים הללו חזקו באמצעות הסכמי תרבות ב-1961, הסכמי פטור מוויזות ב-1972 והסכמי שיתוף פעולה כלכלי בתחילת שנות ה-80.

המלחמה הקרה והדיפלומטיה הביטחונית

תקופה מורכבת ומאתגרת ביחסים נרשמה בסוף שנות ה-70 ובשנות ה-80, על רקע המלחמה הקרה ומלחמת האזרחים הפנימית בגואטמלה. בשנת 1977, בעקבות טענות להפרות זכויות אדם חמורות מצד צבא גואטמלה במהלך הלחימה בארגוני גרילה משמאל, הטיל הממשל האמריקני בראשות ג'ימי קרטר אמברגו צבאי והפסיק את הסיוע הביטחוני והעברות הנשק למדינה.

כשהיא מנותקת מספקית הנשק המסורתית שלה, פנתה גואטמלה לישראל לאספקת ציוד ביטחוני. ישראל, שהתמודדה בעצמה עם בידוד דיפלומטי בזירה הבין-לאומית וביקשה להרחיב את יצוא הביטחון שלה תוך שמירה על בעלות ברית, נכנסה לוואקום האסטרטגי שנוצר. לאורך שנות ה-70 וה-80 סיפקה ישראל לצבא גואטמלה ציוד קשר, מערכות מעקב, נשק קל ומטוסי תעבורה מסוג "ערבה", לצד ייעוץ מבצעי וסיוע מודיעיני. ישראל גם העניקה סיוע לפרויקטים של יישוב מחדש באזורים כפריים, שמטרתם הייתה להדק את שליטת המדינה. שיתוף פעולה זה, אשר עורר ביקורת מצד ארגוני זכויות אדם בין-לאומיים שטענו כי הסיוע שימש את המשטר הצבאי, הידק מנגד את הקשרים המוסדיים בין דרגי הביטחון והמודיעין של שתי המדינות.

הלחץ הדיפלומטי הבין-לאומי שוב השפיע בשנת 1980. בעקבות החלטה 478 של מועצת הביטחון של האו"ם, שקראה למדינות להוציא את נציגויותיהן מירושלים, נאלצה גואטמלה להעביר את השגרירות שלה לתל אביב. למרות העברת השגרירות, נמשכו המגעים הדיפלומטיים ושיתופי הפעולה האזרחיים, הכלכליים והפוליטיים כסדרם לאורך ארבעת העשורים.

נקודת מפנה דרמטית ביחסים נרשמה בשלהי העשור הקודם, כשלאחר הכרזת ארצות הברית בדצמבר 2017 על הכרה בירושלים כבירת ישראל, הודיע נשיא גואטמלה, ג'ימי מוראלס, כי מדינתו תפעל באופן דומה. ב-16 במאי 2018, יומיים בלבד לאחר פתיחת השגרירות האמריקנית, חנכה גואטמלה רשמית את שגרירותה החדשה בירושלים, והייתה למדינה השנייה בעידן הנוכחי לעשות זאת. המהלך שיקף זיכרון היסטורי לצד השפעה פוליטית גוברת של הקהילה הנוצרית-אוואנגליסטית במדינה, המביעה זיקה דתית ורגשית עמוקה לישראל. הפרלמנט של גואטמלה הגדיר את 14 במאי כ"יום הידידות הלאומי בין גואטמלה לישראל", ובעשרות רשויות מקומיות נקראו שטחים ציבוריים, פארקים ורחובות בשם "ירושלים בירת ישראל", כאשר גואטמלה סיטי היא למעשה הבירה היחידה בעולם שבה קיים רחוב הנושא שם זה.

הסיוע ההומניטרי המשיך להיות נדבך מרכזי בברית בין המדינות, ולאחר התפרצות הר הגעש "פואגו" בגואטמלה ביוני 2018, שיגרה ישראל צוותי חילוץ, מומחים רפואיים ויחידות טיהור מים, ולאחר מכן אף מימנה פרויקטים של בינוי למפונים. במהלך מגפת הקורונה העבירה ישראל אלפי מנות חיסון כסיוע ראשוני, ובנוסף לכך תוכניות שיתוף פעולה טכניות פתחו מרכזי טכנולוגיה חקלאיים בגואטמלה להכשרת חקלאים מקומיים. במישור הכלכלי, נרשם שיא עם כניסתו לתוקף של הסכם סחר חופשי מקיף (FTA) במרץ 2024, לאחר שנחתם בספטמבר 2022. ההסכם הפחית והסיר מכסים על מוצרי תעשייה וחקלאות, והביא להרחבת הפעילות של לשכת המסחר המשותפת ישראל-גואטמלה בתחומי האגרו-טק, אנרגיות מתחדשות וטכנולוגיות מים.

הנהגה בעלת זיקה אישית והקהילה היהודית המקומית

היחסים הדו-צדדיים משקפים גם היבטים אישיים ייחודיים בדרג המדיני. נשיא גואטמלה, ברנרדו ארבאלו, שנכנס לתפקידו בינואר 2024, מחזיק בהיסטוריה אישית עמוקה עם ישראל. ארבאלו הוא בנו של הנשיא לשעבר חואן חוסה ארבאלו, שממשלתו הצביעה בעד תוכנית החלוקה ב-1947. ארבאלו הבן התגורר בישראל בצעירותו, השלים תואר ראשון בסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, כיהן כאיש סגל דיפלומטי בשגרירות ארצו בישראל במהלך שנות ה-80, ואף דובר עברית.

במקביל, הקהילה היהודית בגואטמלה, המונה כאלף חברים, מהווה נדבך מרכזי בחיים האזרחיים והתרבותיים במדינה. הקהילה מאגדת צאצאי יוצאי אשכנז שהגיעו החל מסוף המאה ה-19 והשתלבו בתעשיית הקפה, לצד יוצאי ספרד שהגיעו מהאימפריה העות'מאנית והקימו ב-1923 את חברת "מגן דוד", ואף עדויות לנוכחות של אנוסים עוד מהתקופה הקולוניאלית. הקהילה פועלת כיום במתחם מאוחד ומגוון ברובע 9 בגואטמלה סיטי, שנחנך בשנות ה-60 ומבנה הבטון שלו מעוצב בצורת מגן דוד ענק הנראה מן האוויר. בבירה פועל גם מוזיאון השואה הראשון באמריקה הלטינית, המשמש כמרכז לימוד וחינוך אזורי.

החוסן של היחסים הללו בולט במיוחד על רקע תהפוכות פוליטיות באזור. אירוע חריג בודד שהעסיק את התקשורת בשנים 2013-2024 היה נוכחותה של כת "לב טהור" במדינה, שהייתה נתונה לחקירות משפטיות בגין חשדות להתעללות. מנהיגי הקהילה היהודית הרשמית בגואטמלה הקפידו לבצע הפרדה מוחלטת בין הארגון לבין הקהילה, והעניקו תמיכה מלאה לרשויות החוק במדינה כאשר אלה התערבו ב-2024 כדי לשים קץ לפעילות הכת.

היחסים הדיפלומטיים ההדוקים והאהדה העמוקה לישראל ברחוב הגואטמלי משתקפים היטב גם בענף התיירות. גואטמלה נחשבת מזה עשורים לאחד היעדים האהובים והפופולריים ביותר על מטיילים ישראלים במרכז אמריקה, החל מתרמילאים לאחר שירות צבאי ועד למטיילים עצמאיים ומשפחות. התייר הישראלי זוכה במדינה לקבלת פנים חמה במיוחד, שמתבטאת לא פעם בביטויי אהדה גלויים מצד המקומיים. היעדים המרכזיים כוללים את העיר הקולוניאלית אנטיגואה, שמשמשת מוקד יציאה לטרקים וטיפוס על הר הגעש הפעיל פקאיה, אגם אטיטלן המוקף כפרים ציוריים והרי געש, ועיירת הנופש לנקווין הסמוכה לשמורת הטבע סמוק צ'מפיי, המפורסמת בבריכות הטורקיז הטבעיות שלה. בצפון המדינה שמורת טיקאל מושכת חובבי ארכיאולוגיה והיסטוריה, המגיעים לחזות בשרידי הפירמידות העתיקות של תרבות המאיה בלב הג'ונגל.

גורם מרכזי שממשיך לחזק את תנועת התיירות מישראל הוא המצב הביטחוני עבור תיירים והיעדרן של אזהרות מסע מיוחדות מטעם המטה לביטחון לאומי (מל"ל) למדינה. בעוד שאזורים מסוימים באמריקה הלטינית סובלים מתנודות ביטחוניות או מאזהרות חמורות על רקע מתחים מדיניים, גואטמלה שומרת על רמת סיכון רגילה ומזמינה עבור המטייל הישראלי. הפטור ההדדי מוויזות, הקיים עוד משנת 1972, לצד התשתית התיירותית המפותחת והאווירה הידידותית, מבטיחים כי גואטמלה תמשיך להוות יעד מרכזי ומבוקש עבור מטיילים מישראל המבקשים לשלב בין טבע פראי, עשרות אתרי מורשת ותרבות עשירה, לבין תחושת ביטחון ואהדה מקומית.