סירופ מייפל, שלכת ושנאת ישראל: כך הפכה ניו אינגלנד הפסטורלית לחזית של ה-BDS

בעבור התייר הישראלי, המושג "ניו אינגלנד", חבל הארץ ההיסטורי שבצפון-מזרח ארצות הברית, מעורר בעיקר אסוציאציות של גלויות קלאסיות. מרבדים אין-סופיים של שלכת בצבעי ארגמן, עיירות ציוריות עם בתי עץ לבנים, טיולים רגועים בכבישים מתפתלים, ואוניברסיטאות יוקרה בבוסטון וקמברידג'. ורמונט (Vermont), אחת המדינות הבולטות באזור, מזוהה יותר מכל עם ייצור סירופ מייפל משובח, תעשיית גלידות בין-לאומית מצליחה (בן אנד ג'ריז) ואורח חיים כפרי, שקט ואיטי, שבו 640 אלף התושבים רגילים להשאיר את דלתות הבתים פתוחות לרווחה.

אלא שמתחת למעטה הפסטורלי והכפרי הזה, מתחוללת בשנתיים האחרונות טלטלה פוליטית ואידיאולוגית עמוקה. דווקא בתוך אותן עיירות מבודדות ושקטות לכאורה, הרחק ממוקדי הכוח של וושינגטון או בניין האו"ם ועיריית ניו יורק, התפתחה חזית מקומית ואגרסיבית במיוחד נגד מדינת ישראל. ורמונט וסביבתה הפכו ל"גראונד זירו" של תנועת החרם המוניציפלית בארצות הברית, תוך שהן מציגות מודל חדש ומדאיג של אקטיביזם פרו-פלסטיני שמצליח לחדור אל תוך הלב התרבותי של הקהילה האמריקאית השקטה ביותר.

>> טלטלה במערכת ההגירה האמריקאית: שינוי סטטוס לגרין קארד מתוך המדינה – התיירים לא ייפגעו

>> עוקץ ה-ESTA לארה"ב: "משלמים סכומים גבוהים בהרבה וחושפים מידע אישי"

>> ערב השנה החדשה: מיאמי היא היעד בו תשלמו הכי הרבה על מלון בסילבסטר

אסיפות העיירה שהפכו לנשק פוליטי

כדי להבין כיצד המגמה הזו הכתה שורש, צריך לצלול אל ההיסטוריה השלטונית הייחודית של ניו אינגלנד. בניגוד למרבית חלקי ארצות הברית, שבהם הניהול המקומי מופקד בידי נציגים, עיירות ורמונט נשענות על מסורת עתיקה בת מאות שנים המכונה "יום אסיפת העיירה" (Town Meeting Day). מדי שנה בתחילת חודש מרץ, מאז שנת 1762, תושבי העיירות מתכנסים באולמות ספורט של בתי ספר ובמרכזים קהילתיים כדי לדון ולהצביע באופן ישיר על כל נושא שעל הפרק: מאישור תקציב המדרכות ועד למדיניות חוץ בין-לאומית.

המנגנון ההיפר-מקומי והדמוקרטי הזה, שנועד במקור לחזק את הקהילתיות, הפך בשנתיים האחרונות לכלי רב-עוצמה בידי ארגונים פרו-פלסטיניים קיצוניים. רשתות אקטיביסטים, בהובלת ארגונים קווייקריים (זרם נוצרי-פציפיסטי ותיק, המקדם אקטיביזם חברתי ומוביל כיום קו פרוגרסיבי חריף נגד ישראל) וקואליציות שלום מקומיות, הבינו שקל בהרבה להעביר החלטות אנטי-ישראליות רדיקליות באולמות קטנים של עיירות כפריות מאשר במוסדות השלטון המרכזיים. במהלך האסיפות הללו, הועלו להצבעה נוסחים המגדירים את העיירות בוורמונט כ"קהילות נטולות אפרטהייד". ההחלטות הללו לא מסתפקות בקריאה מופשטת להפסקת לחימה, אלא כוללות התחייבות רשמית לנתק קשרים כלכליים ולמנוע רכש ציבורי מחברות המקיימות קשרים עסקיים עם צה"ל.

עיירות קטנות כמו וינוסקי, ברטלברו, ניופיין, פליינפילד ות'טפורד קיבלו החלטות כאלו והפכו למקומות הראשונים בארצות הברית שבהם ציבור הבוחרים המקומי הצביע באופן ישיר על חרם כלכלי נגד ישראל. במקביל, מרכזים עירוניים גדולים ומשפיעים יותר באזור ניו אינגלנד, בהם בוסטון, קמברידג' וסומרוויל שבמסצ'וסטס, אימצו גם הם החלטות גינוי חריפות נגד הפעילות הצבאית של ישראל ברצועת עזה. ההצלחה הזו קשורה קשר הדוק ל-DNA הפוליטי של ורמונט, מולדתו הפוליטית של הסנאטור היהודי ברני סנדרס, המתאפיינת בתרבות-נגד אנטי-מלחמתית מובהקת. פעילי החרם השכילו לחבר את הסכסוך במזרח התיכון לכיסו של האזרח הקטן, וטענו בפני התושבים כי מיליארדי הדולרים שנשלחים כסיוע צבאי לישראל נגרעים למעשה מהתקציבים המקומיים שיכלו לשמש לחינוך, בריאות או למאבק במשבר האקלים.

השבר החברתי הגדול

עבור המשפחות היהודיות והישראליות המתגוררות בקהילות פסטורליות אלו, המהפך הפוליטי הזה התגלה כסיוט חברתי מתמשך. הדיונים הסוערים באסיפות העיירה, שנמשכו לעיתים שעות ארוכות אל תוך הלילה, יצרו שבר עמוק בין שכנים שחיו זה לצד זה במשך שנים. בעיירה בריסטול, המונה פחות מ-4,000 תושבים, מצאו עצמם תושבים ישראלים לשעבר מותקפים רגשית על ידי הקהילה שלהם. באחת האסיפות, אם לילדים שגדלה בצל פיגועי האינתיפאדה השנייה תיארה לתקשורת המקומית כיצד היא יושבת מבוהלת בירכתי האולם, בזמן ששכניה מטיחים האשמות חריפות על "גזל קרקעות" ו"קולוניאליזם" כלפי המדינה שבה נולדה. עדותה על כך שאף אחד משכניה לא טרח לשלוח הודעה ולשאול לשלומה של אמה המבוגרת שישנה במקלט בישראל, המחישה את הבדידות הקשה של המיעוט היהודי באזור. שעה קלה לאחר מכן, העיירה אישרה את הצהרת החרם.

המתיחות הזו אינה מוגבלת לאולמות הדיונים בלבד, אלא מתורגמת לעלייה מדאיגה באירועים אנטישמיים בשטח. על פי נתוני הליגה נגד השמצה (ADL) לשנת 2025, אזור ניו אינגלנד אומנם רשם ירידה מסוימת לעומת שיאי השנה הקודמת, אך רמת האיום נותרה גבוהה ומדאיגה באופן חסר תקדים. במהלך השנה נרשמו באזור 400 תקריות של תקיפה, הטרדה והשחתת רכוש אנטישמית, נתון כמעט כפול ממספר המקרים השנתית שנרשמה לפני אוקטובר 2023. מתוך כלל האירועים הללו, כ-41 אחוזים היו קשורים ישירות למדינת ישראל או לציונות.

הדאגה העמוקה ביותר בקרב הקהילה נובעת מכך שהאנטישמיות זלגה מתוך הקמפוסים האקדמיים, שם נרשמה דווקא ירידה בזכות אכיפה מוגברת, אל תוך בתי הספר הציבוריים של הילדים (מכיתות א' ועד י"ב). במסצ'וסטס לבדה, כמות התקריות בבתי ספר לא-יהודיים זינקה ב-50 אחוזים בתוך שנה אחת. המקרים שתועדו ברחבי המדינות השכנות ממחישים את חומרת המצב, וכוללים השלכת לבנה עם הכיתוב "שחררו את פלסטין" דרך חלון של מכולת כשרה במסצ'וסטס, השחתה חוזרת ונשנית של שירותים ציבוריים בגרפיטי של צלבי קרס במיין, חריטת צלב קרס על מחשב בבית ספר תיכון בוורמונט, והטרדות פיזיות ומילוליות קשות של תושבים יהודים על ידי שכניהם בניו המפשייר.

כשהחרם חודר לבתי הספר

המשמעות של ההתפתחויות הללו בניו אינגלנד רחוקה מלהיות סמלית בלבד. אומנם החלטות העיירות הקטנות הן ברובן הצהרתיות ואינן בעלות תוקף משפטי מחייב, אך הן מייצגות נורמליזציה מסוכנת של תנועת ה-BDS בתוך המיינסטרים המוסדי האמריקאי. אך ההצלחה של תנועת ה-BDS בניו אינגלנד אינה מקרית, אלא תוצאה של אסטרטגיה מחושבת שחודרת עמוק אל תוך המרקם הקהילתי והכלכלי המקומי.

חוד החנית של המהלך הוא קמפיין "קהילות חופשיות מאפרטהייד" (Apartheid-Free Communities), המובל על ידי קואליציות שלום מקומיות וארגונים פרוגרסיביים, שכבר הצליח להחתים עשרות גופים בוורמונט על התחייבות רשמית לחרם כלכלי ומשיכת השקעות. פעילי התנועה השכילו לנצל את המבנה החברתי הייחודי של המדינה ולרתום לטובתם איגודי עובדים מקומיים, ארגוני זכויות מהגרים וקואופרטיבים קהילתיים של מזון אורגני. דרך קונספט של "הצטלבות מאבקים", האקטיביסטים שכנעו את הציבור המקומי כי המאבק הפלסטיני שזור באופן בלתי נפרד בערכים של צדק סביבתי, זכויות עובדים ורווחה חברתית.

המגמה המדאיגה ביותר עבור הקהילה היהודית באזור היא העתקת מרכז הכובד של ה-BDS מהקמפוסים האוניברסיטאיים אל תוך מערכת החינוך הציבורית של הילדים (מכיתות א' ועד י"ב). בעוד שהנהלות האוניברסיטאות הידקו את האכיפה, הארגונים האנטי-ישראליים מצאו כר פורה בתוך איגודי מורים חזקים, כמו איגוד המורים של מסצ'וסטס (MTA). דרך גופים אלו, מנסים פעילי התנועה להחדיר תכנים אנטי-ציוניים מובהקים לתוכניות הלימוד הציבוריות ולהפוך את הדמוניזציה של ישראל לחלק מסדר היום החינוכי. מהלך זה פגע קשות בתחושת הביטחון של המשפחות היהודיות, והוא מסביר באופן ישיר את הזינוק החד בתקריות האנטישמיות ובמקרי הבריונות שנרשמו בין כותלי בתי הספר התיכוניים והחטיבות באזור.

מול הגל העכור הזה, הקהילה היהודית והארגונים הפרו-ישראליים באזור לא נשארים חייבים, ומשיקים בשבועות האחרונים קמפיין נגד חסר תקדים שמתרכז דווקא בבטן הרכה של החרם: ענף התיירות וההתנדבות. במסגרת כנס חירום אזורי שנערך בפורטסמות' שבניו המפשייר, התניעו מנהיגים יהודיים מוורמונט, מיין ומסצ'וסטס, בשיתוף בכירים ממשרד התיירות הישראלי ומהקונסוליה בבוסטון, יוזמה נרחבת לעידוד "תיירות התנדבותית" (Voluntourism) לישראל. המטרה היא להילחם בבידוד הכלכלי והתרבותי באמצעות הוצאת משלחות סיוע קהילתיות, שיסייעו בין היתר לארגונים כמו "לקט ישראל" להתמודד עם המחסור החריף בידיים עובדות בחקלאות. ג'רמי ברגר, יו"ר הפדרציה היהודית של ניו המפשייר, אף הכריז על השקת תוכנית סיבסוד מיוחדת לטיסות לישראל: "כשאנשים חוזרים מכאן, הם הופכים לשגרירים הכי טובים שלנו ברשתות החברתיות ובקהילה", מסבירים גורמים במשרד התיירות, ומסמנים את הדרך החדשה שבה מנסה הקהילה לייצר משקל נגד לסיפורי האפרטהייד ששכניהם שומעים באסיפות העיירה".