לפני שהחלה לקרוס: כך נראו ימי הזוהר הפרועים של קובה – מלונות פאר, קזינו של המאפיה ופרנק סינטרה על הבר

המתיחות באגן הקריבי מגיעה בימים אלה לנקודת הרתיחה הגבוהה ביותר אחרי עשרות שנים. בעוד ממשלת קובה מתחילה לחלק נשק לאזרחים מן השורה ומורה לאוכלוסייה להיערך לפלישה צבאית מיידית מצד ארצות הברית, האי כולו נראה כמי שנשאב חזרה לימיה האפלים של המלחמה הקרה. הגיוס המפתיע והחריג הזה מסמן הסלמה דרמטית ביחסים המידרדרים במהירות בין וושינגטון להוואנה, וכל זה מתרחש על רקע קריסה כלכלית מוחלטת באי, מחסור חריף בדלק, הפסקות חשמל של 22 שעות ביממה, ונטישה המונית של תאגידים בין-לאומיים כמו חברות המלונאות "איברוסטאר" ו"מליה", ויזות ומאסטרקארד, וענקיות ספנות וכרית ניקל שמבודדות את המשק לחלוטין.

>> קובה בקריסה: הכלכלה של האי בצניחה חופשית – הממשל מנסה לשרוד בכל דרך

>> אזהרה למטיילים בקובה: "שמרו על קשר עם משפחה וחברים"

>> "גן העדן שלך, הכלא שלי": האי התיירותי הזה נמצא במשבר

המחזה של אזרחים חמושים המפטרלים ברחובות הבירה בין חנויות סגורות ומלונות יוקרה נטושים, תחת איומיו של הנשיא טראמפ להציב נושאת מטוסים מול חופי המדינה, מייצר תחושה חזקה של דז'ה-וו. כדי להבין איך הפכה קובה שוב לזירת התגוששות מדממת בין מעצמות, ואיך קרה שדווקא המלונות המפוארים והתשתיות של הוואנה הפכו לגל חורבות מתפורר, צריך לחזור שבעה עשורים לאחור. אל הימים שבהם הוואנה לא הייתה מוצב צבאי מנותק ומבוהל, אלא מגרש המשחקים המושחת, הנוצץ והפרוע ביותר של עשירי העולם.

פריז של הקריביים

בשנות ה-50 של המאה הקודמת, קובה הייתה המקום הכי חם על הגלובוס, ולא רק בגלל מזג האוויר. בעיני העולם החיצון, ועבור האליטות העשירות שקראו לה בית, האי הזה היה "פריז של הקרביים", מגרש משחקים מטורף שטוף אורות ניאון, מותרות, ארכיטקטורה פורצת דרך ונהנתנות שנמשכה סביב השעון. אבל כמו בכל סיפור טוב, מתחת לכל הזוהר הזה הסתתר ריקבון עמוק.

בזמן שהעשירים בנו את קו הרקיע האגדי של אמצע המאה החולפת, ממש מעבר לאורות המנצנצים של שלטי החוצות בהוואנה שכנה מדינה שסועה לחלוטין. העושר הבלתי נתפס הציב מראה מול עוני כפרי מוחץ, שחיתות ממסדית ותסכול מקומי גובר, חומר נפץ פוליטי שרק חיכה להצתה, ובסופו של דבר הוליד את אחת המהפכות הדרמטיות ביותר של המאה העשרים.

הוואנה של אותם ימים פעלה כמרכז העצבים של הסטייל והחטאים. עד אמצע המאה, היא הפכה לבירה הבלתי מעורערת של חיי הלילה של אמריקה הלטינית. זו הייתה חוויה חושית מטורפת שבה מקצבי הסון והממבו נשפכו ממועדוני קברט ברמה עולמית והתערבבו עם נהמת מנועי הקדילאק האמריקאיות ששייטו לאורך טיילת המלקון.

מבחינה ארכיטקטונית, העיר הייתה לא פחות מיצירת מופת עוצרת נשימה. היא שילבה באופן מושלם בין עבר קולוניאלי עשיר, עם כנסיות בארוק וכיכרות רחבות ידיים בסגנון ספרדי, לבין אימוץ נועז ואגרסיבי של המודרניזם. ברוני סוכר עשירים ומשקיעים אמריקאים מימנו פרויקטים הנדסיים שאפתניים שהגדירו מחדש את קו הרקיע של העיר: מבני אר דקו מרהיבים ניצבו לצד גורדי שחקים חלקים, ובשכונות המגורים היוקרתיות כמו מיראמאר ווודאדו קמו אחוזות ענק ובנייני דירות יוקרה עם חלונות מהרצפה עד התקרה ועיצובים חדשניים בבטון ובעץ טרופי. הכל שידר אומה שדוהרת קדימה אל עבר העתיד.

כשהמאפיה האמריקאית פתחה קזינו על הים

התיירות הייתה המנוע האמיתי של כלכלת הוואנה, והיא תודלקה במידה רבה מהקרבה הגיאוגרפית לארצות הברית. זה התחיל עוד בתקופת חוק היובש בשנות ה-20, כשאמריקאים נהרו לקובה בשביל אלכוהול חוקי, אבל בשנות ה-50 המשיכה הייתה כבר מסחררת בהרבה: הימורים בסכומים דמיוניים, חיי לילה ראוותניים וחסינות משפטית מוחלטת. תחת משטרו הדיקטטורי של פולחנסיו בטיסטה, הוואנה הפכה למגרש המשחקים הפרטי של המאפיה האמריקאית. ראשי ארגוני פשע כמו מאיר לנסקי וסנטו טראפיקנטה ג'וניור חברו לממשלה כדי להקים אימפריה של חטאים. הם בנו בתי מלון וקזינו מפוארים שהתחרו באלו של לאס וגאס, ולעתים אף עלו עליהם ברמה.

היהלום שבכתר ההיסטורי היה מלון נסיונל דה קובה (Nacional de Cuba), שאירח את השמנת של הוליווד: מפרנק סינטרה ואווה גארדנר ועד מרלון ברנדו. סמוך לו ניצב מלון הוואנה הילטון, שהיה המלון הגדול והמודרני ביותר באמריקה הלטינית עם פתיחתו ב-1958, בעוד מלון ריביירה שימש כיצירת המופת המודרניסטית של מאיר לנסקי, עם קזינו בעל תקרה מצופה בעלי זהב שתוכנן במיוחד כדי למקסם את האקוסטיקה והדרמה הוויזואלית. ובמרכזו של כל העולם הזה עמד מועדון הטרופיקנה האגדי: קברט באוויר הפתוח המפורסם בכל העולם, שמוקם בתוך גן טרופי שופע שבו כוריאוגרפיה מרהיבה תחת כיפת השמיים גילמה את גן העדן האקזוטי ונטול הדאגות ששווק לתיירים הזרים.

עבור המעמד העליון הקובני ותושבים אמריקאים עשירים שהשתקעו באי, החיים היו חלום מתמשך. שכבה עלית זו חבה את הונה לתעשיית הסוכר המשגשגת, לבנקאות ולנדל"ן. העשירים חיו במובלעות סגורות כמו מיראמאר, בין מדשאות מטופחות לאחוזות מפוארות, ואת ימיהם העבירו במועדוני קאנטרי פרטיים ובבתי כלבו יוקרתיים כמו אל אנקנטו, שייבא את האופנה האחרונה ישירות מפריז ומניו יורק.

קובה התגאתה בכמה מהמדדים המאקרו-כלכליים הגבוהים ביותר באמריקה הלטינית, עם מספר מכשירי הטלוויזיה, המכוניות והטלפונים לנפש הגבוה ביותר באזור. אלא שהעושר הזה היה מרוכז באחוז קטן להפליא של האוכלוסייה, והתקיים בתוך בועה המנותקת לחלוטין מהמציאות הקשה של רוב אזרחי קובה.

הוואנה רוקדת – שאר האי בצללים

בזמן שהוואנה חגגה, שאר חלקי האי תססו מזעם ומהזנחה. האשליה של קובה המשגשגת התפוגגה כבר ביציאה מהבירה אל המחוזות הכפריים, המוכרים בשם הקאמפו. הכלכלה הקובנית הייתה תלויה באופן מסוכן ביבול יחיד: סוכר. מכיוון שקציר הסוכר היה עונתי, מאות אלפי פועלים כפריים (הגוואחירוס) עבדו רק ארבעה או חמישה חודשים בשנה. שאר חלקי השנה נודעו כ"זמן המת", תקופה שבה משפחות שלמות התמודדו עם אבטלה קשה ורעב כמעט מוחלט.

בזמן שבהוואנה נהנו מבתי חולים חדישים ובתי ספר מודרניים, האוכלוסייה הכפרית נזנחה לגורלה. רוב המשפחות בכפר חיו בבקתות פרימיטיביות עם רצפות עפר וגגות קש, ללא מים זורמים או חשמל. תת-תזונה, טפילים ומחלות קשות היו עניין שבשגרה, ושיעורי האוריינות באזורים הכפריים היו נמוכים באופן מחפיר, ליותר ממחצית מהילדים בכפרים לא הייתה גישה כלל לחינוך. אם זה לא מספיק, חלק זעיר של בעלי קרקעות גדולים וחברות זרות שלטו ברוב המכריע של האדמות החקלאיות הפוריות של המדינה.

את אי-השוויון הכלכלי הקיצוני הזה החמירה סביבה פוליטית רעילה ואלימה. בשנת 1952 תפס הגנרל פולחנסיו בטיסטה את השלטון בהפיכה צבאית, השעה את החוקה וביטל את הבחירות הדמוקרטיות. משטרו של בטיסטה התאפיין בשחיתות גואה, במעילות ענק ובדיכוי אכזרי של כל מי שהעז לצייץ נגדו. כדי לשמור על הסדר ולהגן על האינטרסים של תומכיו העשירים ושותפיו העסקיים מארצות הברית, השתמש בטיסטה בכוח משטרה חשאי וחסר רחמים. עינויים והוצאות להורג פומביות של מתנגדים פוליטיים, פעילים סטודנטיאליים ומורדים חשודים הפכו לדבר שבשגרה, מה שהוביל להרחקת מעמד הביניים וליצירת סיר לחץ חברתי.

הניגוד החריף הזה יצר את הקרקע הפורייה המושלמת לפיצוץ. בשנת 1959, כוחות המורדים בהנהגתו של פידל קסטרו הפילו בהצלחה את בטיסטה, תוך הבטחה להשיב את הדמוקרטיה, לשים קץ לשחיתות ולהחזיר את האדמות לעם. אלא שהמהפכה קיבלה במהירות תפנית רדיקלית ששינתה את ההיסטוריה לתמיד. קסטרו הלאים רכוש, בנקים ותשתיות בשווי מיליארדי דולרים שהיו בבעלות אמריקאית, ללא כל פיצוי. בתגובה, ארצות הברית ניתקה קשרים והטילה אמברגו סחר מלא ב-1962. בלי שותפת הסחר העיקרית שלה, קובה רצה לזרועותיה של ברית המועצות ואימצה מודל קומוניסטי מרקסיסטי-לניניסטי.

הממשלה החדשה אומנם שמה דגש על צדק חברתי, והקימה מערכות חינוך ובריאות ציבוריות וחינמיות מהטובות בעולם, אך ביטול היוזמה הפרטית והכלכלה הריכוזית פגעו קשות במדינה. בתי המלון ובתי הקזינו המפוארים נסגרו או הוסבו למרחבים ציבוריים, ותעשיית התיירות פשוט נמחקה למשך עשורים. כשהגוש הסובייטי קרס ב-1991, קובה איבדה את המשענת הכלכלית שלה בן לילה, מה שגרר מחסור חמור במזון, בדלק ובתרופות (תקופה שזכתה לשם "התקופה המיוחדת").

כדי לשרוד, הממשלה פתחה שוב, בזהירות, את השערים לתיירים זרים ואישרה שימוש במטבע חוץ, מה שייצר בטעות גרסה מודרנית של אותה כלכלה כפולה מלפני 1959, שבה מי שעובד בתיירות נהנה ממותרות שלעובד מדינה פשוט אין סיכוי להשיג. היום קובה חיה בסוג של קיפאון בזמן: הארכיטקטורה המפוארת של הוואנה מתפוררת לאיטה מול רסס הים בגלל חוסר בתקציבי תחזוקה, והמכוניות האמריקאיות משנות ה-50 הפכו לשרידים נעים של עידן שבו הוואנה הייתה היהלום הכי נוצץ, והכי פגום – בים הקרבי.