הקשר בין הנאשמים בסחר בנשים לבנו של נשיא ארה"ב הוא הרבה יותר מבעיה פרטית שלו

האחים טייט שוב חופשיים. שלוש שנים לאחר שנעצרו ברומניה בחשד לסחר בנשים, אונס והקמת ארגון פשע – סעיפי אישום שגרמו לרשויות במדינה לאסור עליהם לצאת מגבולותיה – הם שבו הביתה לאמריקה. "חזרנו בענק", הודיע אנדרו טייט חגיגית ל-11 מיליון העוקבים שלו ברשת X כשהוא ואחיו נחתו בפלורידה במטוס פרטי ב-27 בפברואר השנה.

אנדרו (39) וטריסטן (37) היו אמורים להיות די גמורים בשלב הזה. לפני כחצי שנה הגישו נגדם גם הרשויות בבריטניה כתב אישום חמור בהסתעפות של אותה פרשה; בשתי המדינות נטען כי האחים היו לכאורה חלק מרשת של ניצול נשים לצורך זנות והפקת תכנים מיניים, תוך שימוש באיומים, בכוח, ולפחות בשני מקרים גם באונס. בשעה שהם מכחישים את כל ההאשמות, ההליכים המשפטיים נמשכים ועומד נגדם צו מעצר אירופי שתקף בכל מדינות האיחוד. אז איך הם שוב במיאמי, מצייצים כתמול שלשום? לפי תחקיר שפורסם השבוע בניו יורק טיימס, ושמהדהד פרסומים קודמים במספר מדינות, ממשל טראמפ לחץ מאחורי הקלעים על ממשלת רומניה, והיא מצדה פשוט ויתרה להם על הקטע של להישאר בגבולות המדינה.

מה לנשיא ארה"ב ולשני קיקבוקסרים לשעבר שהפכו למשפיעני רשת? לפי הטיימס – ושוב, גם לפי פרסומים אחרים מהשנים האחרונות – אנדרו טייט הוא ממקורביו של בארון טראמפ, בנו הצעיר של הנשיא (בעבר דובר גם על קשר חברי שלו עם דונלד טראמפ ג'וניור, הבכור לבית הנשיא). על פי הדיווחים, אנדרו טיפח עם בארון בן ה-19 "קשר של אח גדול" כדי למצב את עצמו כדמות משפיעה בציבור הימני-שמרני – ואילו בארון קיבל בתמורה עצות בנושאי נשים ודייטינג מאנדרו (לפי חלק מהפרסומים) או ממקורבים לו (לפי אחרים).

נגד אנדרו וטריסטן טייט עומדים כתבי אישום חמורים על סחר בנשים ואונס ברומניה ובבריטניה. אבל עוד לפני שהפכו לנאשמים הם מיצבו את עצמם כמובילי דעה גברית שאם יש לה אוזן קשבת בבית הלבן – זו לגיטימציה וחסות מסוכנת

עכשיו נשים רגע בצד את ההתערבות לכאורה של אבא טראמפ בהחזרתם הביתה של הטייטים, ונתמקד בשאלה מי שימש "אח גדול" לבנו. הנה למשל עדות של אחת משתי נשים שטענו בשנה שעברה בכתבה בבי.בי.סי כי אנדרו טייט אנס אותן: "הוא התחיל לנשק אותי ואמר, 'אני מתלבט אם כדאי לי לאנוס אותך'. ואז הוא פתאום תפס אותי בגרון, הטיח אותי אל קרש המיטה והתחיל לחנוק אותי בכוח". אותה אישה, שהזדהתה בשם אנה, חשפה הודעה ששלח לה טייט למחרת: "האם אני אדם רע? כי כמה שפחות אהבת את זה, ככה אני נהניתי יותר. אני אוהב לאנוס אותך".

בנוגע לאח טריסטן, שמוצג בתקשורת האמריקאית כמתון יותר מבין השניים, בתחקיר הניו יורק טיימס מופיעה התכתבות שניהל בקבוצת צ'אט שכותרתה "סרסורים" עם אדם שהיה על פי החשד חלק מרשת הסחר בנשים. זה היה הדיאלוג שם לאחר שאחת מהנשים דרשה לצאת מבית שהרשת הפעילה לכאורה:

טריסטן: "הנה מה שעומד להתבצע".
שותף: "אוקיי".
טריסטן: "שניכם (השותף ואדם נוסף) תוציאו אותה מהבית".
שותף: "אוקיי".
טריסטן: "תכו אותה אם צריך, לא אכפת לי. ואל תיתנו לה לקחת את החפצים שלה".

הסכנה בתוכן של מה שנקרא כיום "המנוספרה" נחשפה כבר ב-2014. אליוט רוג'ר ביצע אז את הטבח באיילה ויסטה, קליפורניה, שבו רצח שישה בני אדם והתאבד. המעשה נחשב למופע הראשון של "טרור אינסלי" או "טרור מיזוגיני"

נכון לעכשיו, האחים טייט לא הורשעו בדבר. הם עדיין על תקן חפים מפשע, ובנוגע לקשר שלהם עם בניו של טראמפ אין מן הסתם כל טענה לפלילים. אבל הרבה לפני שהפכו לנאשמים, הטייטים מיצבו את עצמם כמובילי דעה בסוג חדש ומסוכן של גבריות. כזה שאם יש לו איזושהי אחיזה או אוזן קשבת בבית הלבן, אז השאלה החשובה היא לא מה זה אומר על ההתנהלות של בני משפחת טראמפ – אלא מה המשמעות של לגיטימציה כזו, של חסות כזו.

אנדרו טייט הכריז על עצמו יותר מפעם אחת כ"מיזוגן גאה". בשנת 2017, רגע אחרי שההאשטג MeToo הגדיר מחדש את השיח על אלימות מינית, טען טייט הבכור כי לנשים שנאנסות יש "אחריות מסוימת" לאונס – טענה שחזר עליה בהזדמנויות נוספות. טייט הפך כבר אז לקול ולפנים של משהו שהיום מכונה "מנוספרה" (manosphere), ואם מעולם לא שמעתם על זה – אז זה חלק מהבעיה.

זה מחלחל עד ישראל

MeToo לא היה רק הרגע שבו הנשים החליטו לדבר, אלא גם הרגע שבו הגברים נאלצו להקשיב. רבים מהם למדו משהו על עצמם ועל המגדר שלהם, ושינו משהו בתפיסה ובהתנהגות שאולי עד אז אפילו לא הבינו שהיא פוגענית. אבל רבים אחרים שמעו לא את קול המצפון, אלא את תרועת הקרב. מבחינתם של הגברים האלה, ב-2017 פרצה מלחמת מינים שהם עלולים להפסיד בה.

ב-2018 דרס אלק מינסיאן עשרה בני אדם בטורונטו. לפני שנשלח למאסר עולם סיפר מינסיאן שפיגוע הדריסה נעשה בהשראת המעשה של אליוט רוג'ר, והכריז שהפיגוע שלו הוא "מרד אינסלי"

פורומים כאלה ואחרים של "זכויות הגבר" היו קיימים כבר בשנות ה-90. ב-2014 סוקר בארה"ב בהרחבה מה שנקרא "גיימרגייט", קמפיין מיזוגיני שניהלו גורמים בקהילת הגיימרים נגד פעילות פמיניסטיות, מה שנחשב בדיעבד למבשר הראשון על עלייתה של אג'נדת ימין חדשה בארה"ב (ויש הטוענים שגם על עליית טראמפ לשלטון כעבור שנתיים). ב-2018 – אחרי הגל הראשון של MeToo, וכנראה לא במקרה – כבר החלו לצוץ מאמרים ומחקרים על המנוספרה כמוקד של שיח גברי אלים, מתקרבן ומסוכן. בעשור הנוכחי, ובדגש על השנתיים האחרונות, התופעה זוכה לסיקור מסיבי בתקשורת בארה"ב בפרט ובמערב בכלל – אבל לא בישראל, ועוד נגיע לבעייתיות של זה.

כינויה של המנוספרה (רפרור ל"בלוגוספרה", כלומר "עולם הבלוגים") הוא פגיעה בול: לא מדובר בארגון או בתנועה רשמית אלא במולטי-קהילה מקוונת, מפוזרת ומבוזרת, שמקדמת אידיאולוגיות של עליונות גברית, מיזוגיניה, אנטי-פמיניזם – ובמקרים הרדיקליים גם הכחשת אונס ועידוד אלימות נגד נשים. ברשותכם אימנע כאן מאזכור שמות של אתרים, בלוגים או חשבונות ספציפיים; אין צורך להזרים טראפיק לפחים האלה.

המסרים במנוספרה אינם אחידים, וגם האג'נדות משתנות: תמצאו שם אינסלים (מלשון incel, "מתנזר כפוי", הגדרה עצמית שאימצו גברים בודדים בארה"ב); פעילים למען זכויות גברים (באנגלית ובראשי תיבות MRAs); "אומני פיתוי" (PUAs); מנופפי דגל "גברים ההולכים בדרכם" (MGTOW), שקוראים להימנעות ממערכות יחסים עם נשים; ומטיפים לתפיסת "הגלולה האדומה", שימוש בטרמינולוגיה מהסרט "המטריקס" לחשיפת מה שלשיטתם הוא האמת הסמויה מהעין: החברה המודרנית מוטה באופן שיטתי נגד גברים, והפמיניזם אחראי לקיפוחם. מי שכביכול חווה הארה בעניין נחשב למי שבלע את "הגלולה הכחולה", ובשוליים הקיצוניים ביותר יש גם דיבור על "הגלולה השחורה", תפיסה אינסלית שלפיה סיכוייו של אדם ברומנטיקה נקבעים ביולוגית וגנטית. מכאן שלגברים "נחותים" אין סיכוי לקיים יחסי מין עם נשים – ומכאן שאלימות מינית היא כביכול הכרחית.

אומנם הקהילה הזו אינה מאורגנת, אבל היא ותיקה ומובחנת דיה להתפתחות של שפה פנימית שלמה שאינה בהכרח מוכרת למי שמביט מבחוץ, כך שחומרתם של חלק מהמסרים עוברת מתחת לרדאר. הנה כמה דוגמאות:

Femoid או FHO: "אורגניזם נשי דמוי-אנושי" (Female Humanoid Organism), מונח הרומז שנשים הן פחות מבני אדם.

AWALT: ראשי תיבות של "כל הנשים הן כאלה" (All Women Are Like That), הכללת כל הנשים כשליליות.

צ'אד (Chad): זכר אלפא. גבר מושך, שרירי ומצליח מינית, ההפך מאינסל.

סטייסי (Stacy): אישה "אידיאלית". אטרקטיבית מאוד, נתפסת כבלתי ניתנת להשגה. הגרסה הנשית של צ'אד.

בקי (Becky): אישה "פחות רצויה" מסטייסי, מונח שמוזכר לרוב בהקשר גזעי או מעמדי.

קאק (Cuck): כינוי גנאי לגבר שנתפס כחלש, נשי או מושפל מינית.

ER: ראשי תיבות של אליוט רוג'ר. משמש גם ב"going ER" – ביצוע רצח מיזוגיני כמו זה שביצע רוג'ר.

הטיפוסים הבולטים ביותר בשיח המנוספרי הם אנשים מצליחים. ה"גרדיאן" הבריטי מיפה את המובילים, וגבוה ברשימה הופיע ג'ורדן פיטרסון, פסיכולוג קנדי עם 8.6 מיליון עוקבים ביוטיוב. מדובר בפרופסור אמריטוס באוניברסיטת טורונטו

על הביטוי האחרון הזה ראוי להתעכב. אליוט רוג'ר היה מי שביצע ב-2014 את הטבח באיילה ויסטה, קליפורניה, שבמהלכו רצח שישה בני אדם, פצע 14 והתאבד. לפני הטבח חשף רוג'ר, אז בן 22, שהוא בתול ושהוא מתכוון להעניש את החברה האנושית על כך. המעשה שלו נחשב למופע הראשון של מה שנקרא כיום "טרור אינסלי" או "טרור מיזוגיני", והוא לא היה האחרון: ב-2018 דרס אלק מינסיאן עשרה בני אדם בטורונטו. לפני שנשלח למאסר עולם סיפר מינסיאן שפיגוע הדריסה נעשה בהשראת המעשה של אליוט רוג'ר, והכריז שהפיגוע שלו הוא "מרד אינסלי".

רוג'ר ומינסיאן הם מקרי קיצון, אבל מה שמדאיג כיום – מה שגרם לכך, למשל, שהחל מהשנה מחויבים תיכונים וחטיבות ביניים באנגליה ללמד על "תרבות האינסלים" ועל הקשר בין פורנוגרפיה למיזוגיניה – הוא שהמסרים של המנוספרה מחלחלים עמוק, עמוק מדי. זה קורה בעולם, וזה קורה גם כאן בישראל.

גל טננבאום, זוכרים?

מחקרים העלו כי גברים שנמשכים לתוכני המנוספרה מרגישים מבודדים חברתית, מנוכרים מהחברה או חווים קשיים ביצירת מערכות יחסים אינטימיות עם נשים. במילים אחרות, הם אנשים פגיעים ו/או פגועים שפונים אל המנוספרה בחיפוש אחר שייכות. מושג מפתח שמוזכר בקהילות הרלוונטיות הוא Looksmaxxing, שיפור קיצוני של המראה הגופני; המשמעות בפועל היא שגברים מסוימים שסובלים מרגשי נחיתות בנוגע למראה שלהם, ומחפשים עצות לגיטימיות על תזונה וכושר גופני, מוצאים את עצמם מופצצים לא רק בטיפים על תוספי חלבון – אלא גם בתעמולה אנטי-נשית ואנטי-פמיניסטית. מחקרים מצביעים גם על קורלציה הדוקה ומשמעותית: ככל שהגברים מכירים פחות בסטטוס הפריבילגי שלהם בהשוואה לנשים, כך הם חשים מאוימים יותר על ידי הפמיניזם.

גבר שחש קושי ביצירת אינטימיות עם נשים אינו בהכרח אינסל או תומך במסרים הרדיקליים של המנוספרה. הוא גם לא בהכרח גר בארץ אחרת; רק בשבוע שעבר, בכתבה המרתקת של אספיר איובוב על המיניות של דור ה-Z, תיאר לירן (27) את מה שהוא חווה כהליכה על ביצים: מצד אחד מצופה ממנו ליזום – ומצד שני, מאז MeToo עלולה כל יוזמה להתפרש כהטרדה. "לא פעם ולא פעמיים האינטרנט קרץ לי להיכנס לבור האינסלי", סיפר לירן. "גברים ברשת רצו להכניס אותי פנימה, למשל שאכתוב על בגידה שחוויתי כ'כל הנשים בוגדות'".

כבר ב-2021 חשפה כאן ליאור שלו את קבוצת הטלגרם "גברים 100% סטרייטים" ואת דף הפייסבוק "אנטי-פמיניזם", שניהם תוצרת הארץ; אומנם שתי הקהילות מנו רק מאות גברים, אבל המרואיינים כבר התריעו מפני תופעות כמו הכחשת אונס או שלילה גורפת של השלכות הפגיעה המינית על נשים. בכתבה התייחסה שלו באריכות לפעילות של גל טננבאום ברשת. באותה תקופה הוא התייצב לימינו של ירין שרף, מי שהורשע לימים באונס ילדה בת 13 במלונית קורונה; זמן קצר לפני פרסום הכתבה נעצר טננבאום לאחר שהשמיע סדרת איומים לעבר אשת התקשורת מעיין אדם, ובאוגוסט השנה נעצר שוב. זה קרה לאחר שהעלה לרשת סרטון ובו התרברב כי אנס "יותר מ-100 נשים", ופירט בין השאר: "אנסתי ילדה בת 12 בליל הסדר, מסכנה מה שעשיתי לה".

בחקירתו אמר טננבאום: "סתם אמרתי את זה, זה לא נכון". עורך דינו טען שהכל היה בדיחה ("משטרת ישראל ביצעה מעצר שווא בלי שעשתה בדיקה מינימלית של החשדות... החשוד הסביר שמדובר בסרטון סאטירי"), ומהמשטרה אכן נמסר כי לא הוגשה נגד טננבאום שום תלונה על תקיפה מינית. וזה המקום לומר – אוקיי, מדובר באדם שמאז ומתמיד הגדיר את עצמו "טרול רשת". אבל כמה אנחנו רחוקים ממצב שאחרים ינסו לממש את מה שהוא רק המציא? מה מונע מגבר צעיר, מישראל או מכל מדינה אחרת, ללכת בדרכם של אליוט רוג'ר ואלק מינסיאן כשברקע המנסופרה מזמזמת לו כל הזמן שהוא דפוק, ושזה רק בגלל הנשים ההן?

ה"גרדיאן" סימן כמשפיען בולט במנוספרה את איידין רוס, כוכב יוטיוב יהודי-אמריקאי בן 25 שהפך כבר לפני מספר שנים לסלב בקהילת הגיימינג. רוס יצר תכנים במשותף עם אנדרו טייט ותמך בו פומבית בתקופת "מעצר הבית" ברומניה

אבל חכו רגע עם התרחישים הכי מפחידים. כי בעיית היסוד עם התכנים במנוספרה אינה הטריגר שהם עשויים להוות אצל גברים שממילא נמצאים על הקצה, אלא האופן שבו הם פוגשים גברים נורמטיביים שפשוט מרגישים קצת אבודים.

שיטת מצליח

הטיפוסים הבולטים ביותר בשיח המנוספרי הם אנשים מצליחים. צ'אדים, אם לשאול ביטוי שמוכר להם. כולם משפיעים, רובם משפיענים. לא מדובר רק באנדרו וטריסטן טייט, שעשו קריירות קיקבוקסינג מפוארות והרבה מאוד כסף לפני שנהפכו לתועמלני מיזוגיניה: השנה מיפתה כתבה ב"גרדיאן" הבריטי את הקולות המובילים במנסופרה, ואף אחד מהם לא מסתכם בהגדרה "טרול רשת".

גבוה ברשימה של הגרדיאן הופיע ג'ורדן פיטרסון, פסיכולוג קנדי שמרן עם 8.6 מיליון עוקבים ביוטיוב; מדובר בפרופסור אמריטוס באוניברסיטת טורונטו, איש מקצוע נחשב ובפירוש לא מיזוגן בוטה, אלא בדיוק מה שנכתב עליו ב"הארץ" כשגדי טאוב ראיין אותו שם לפני מספר שנים: "שמרן שנוא נפשם של אקטיביסטים להט"בים, לוחמי צדק חברתי, אינטלקטואלים שמאלנים ופמיניסטיות".

אנדרו טייט הכריז על עצמו יותר מפעם אחת כ"מיזוגן גאה". ב-2017, אחרי שההאשטג MeToo הגדיר מחדש את השיח על אלימות מינית, טייט טען שיש לנשים שנאנסות "אחריות מסוימת" לאונס – טענה שחזר עליה בהזדמנויות נוספות

עוד סימן ה"גרדיאן" את איידין רוס, כוכב יוטיוב יהודי-אמריקאי בן 25 שהפך כבר לפני מספר שנים לסלב בקהילת הגיימינג; רוס יצר תכנים במשותף עם אנדרו טייט ותמך בו פומבית בתקופת "מעצר הבית" ברומניה. יוטיובר מצליח אחר ברשימה הוא סניקו (Sneako), שעליו אמרה קרימינולוגית מאוניברסיטת פורטסמות': "הוא יוצר תוכן מיזוגיני ורווי שנאה לצד שיתופי פעולה עם תומכי 'עליונות לבנה' וניאו-נאצים". ברשימה כיכבו גם הפודקאסטרים וולטר וויקס ומיירון גיינס, המכונים Fresh and Fit, שערוץ היוטיוב שלהם מלא מסרים של תרבות "אלפא מייל". הנה פנינה אחת שלהם לדוגמה: "הממשלה והחברה כולה מקדשות נשים רק כי יש להן וגינה".

באופן טבעי אנשים נוטים להיות קשובים לשיח שבו הדוברים הבולטים הם סיפורי הצלחה. זה נכון על אחת כמה וכמה כשמדובר בפרופיל הנפשי שזוהה במחקרים על צרכני המנוספרה – גברים דחויים, חלשים או מוחלשים. אותם מחקרים מזהים גם קשר בין יצרני וצרכני התוכן המנוספרי לבין הימין הקיצוני בארה"ב, וקל להבין למה עליונות גברית ועליונות לבנה הן מסרים עם הדהוד דומה.

עכשיו בואו נדמיין גבר שלא מרגיש דחוי או חלש, שלעולם לא יתייצב לצד ניאו-נאצים ושאין לו שום כוונה לעקוב אחרי מיזוגינים מוצהרים. אם הגבר הזה הוא מדור ה-Z, כמו לירן שהוזכר לעיל, הרי שהוא התבגר – וגם התבגר מינית – תוך הטמעת המסרים של MeToo. לא מופרך להניח שהוא מרגיש, שוב כמו לירן, שהחברה אמרה לו מה אסור לו לעשות כגבר, אבל לא ממש עדכנה אותו לגבי מה שמותר. ואם הגבר הזה הוא מילניאל או בן דור ה-X, כמו כותב שורות אלו, אז סביר להניח ש-MeToo פגש אותו בדיוק כמו בביטוי שנעשה מאוד פופולרי ב-2017: "המנוולים שינו את הכללים".

הביטוי הזה, שבא לתאר את זעקת הקוזאק הנגזל של הבומר שנאסר עליו להטריד מינית, היה כנראה מאוד נכון לשעתו. אבל עם שוך ההאשטג ראוי להתעכב רגע על עובדה אחת שאין עליה ויכוח: הכללים בהחלט השתנו. והנה גם סטטיסטיקה שחשוב מאוד לעמוד עליה: על פי דוחות עדכניים של Equimondo, ארגון בין-לאומי שפועל לקידום שוויון מגדרי ומניעת אלימות, 60%–65% מצרכני התכנים המנוספריים הם בני 16–35; ספציפית לעניין האינסלים, הקבוצה הדמוגרפית הגדולה ביותר בקרב הגברים שמגדירים כך את עצמם, הן בארה"ב והן באנגליה, היא בני 22–29. כלומר, הבעיה אינה בהסתגלות של גברים מבוגרים למציאות המשתנה, אלא דווקא במבוכה של צעירים מול הכללים הקיימים – ובכך שמורי הנבוכים הם שונאי נשים שמעבירים מסר מפתה, מסר שהיטיב לנסח מרואיין נוסף באותה כתבה על דור ה-Z: "'אנחנו לא הבעיה, הנשים הן הבעיה'. אתה מאשים את הנשים בזה שהן מזדיינות עם גברים שהם לא אתה".

השקית של ההומו

למדינת ישראל יש אולי רקורד נקי ממה שנקרא טרור אינסלי, אבל יש לה גם גיליון הרשעות עקוב מדם של אלימות כלפינשים. אחרי שנתיים של מלחמה, יש בה גם הרבה מאוד גברים צעירים עם נפש פצועה שמרגישים ש"אף אחד לא מבין אותי" – סנטימנט שמוזכר שוב ושוב בהקשר של פוסט-טראומה צבאית, וגם – להבדיל המון הבדלות – בהקשר של אותה תחושת בדידות ששולחת גברים צעירים לחפש תשובות במקומות הלא נכונים. ובעוד שהבריטים מלמדים בבתי ספר איך להיזהר מהחרא הזה, בארץ אפילו לא שמעו על המנוספרה.

ה"ניו יורק טיימס" חשף התכתבות שניהל טריסטן טייט בקבוצת צ'אט שכותרתה "סרסורים", לאחר שאישה דרשה לצאת מבית שרשת הסחר בנשים הפעילה לכאורה. "תכו אותה אם צריך", כתב טייט. "לא אכפת לי"

אמרתי קודם שמורי הנבוכים הם הטייטים למיניהם, אבל יש גם קולות שקוראים בדיוק לכיוון הרצוי. ספציפית בישראל פועל תמיר אשמן, המנהל האקדמי של התוכנית השנתית להנחיית מעגלי גברים בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב ומנהל בית הספר ליחסים "ללמוד לכעוס נכון". אשמן מדבר כבר שנים על ההסללה המגדרית של גברים לאלימות, אבל גם למוות בשדה הקרב; על מה שגורם להם לפגוע, אבל גם על הנטייה שלהם להסתיר את הפגיעות של עצמם. אני זורק פה כפפה, והלוואי שמישהו במשרד החינוך ירים: תנו לאשמן לבנות תוכנית לימודים כמו זו שהונהגה באנגליה.

בתמונה הגדולה, לא חסרים היום קולות גבריים שמשמיעים בדיוק את המסרים הנכונים לעכשיו. הקומיקאי ביל בר, שכרונולוגית שייך לדור ה-X, הוא בעיניי דוגמה מושלמת: מצד אחד האיש הפליא לנסח את הבעיה של גברים רבים עם חלק מהמסרים הפסקניים של גל MeToo בשיאו ("אנחנו מאמינים למתלוננות? באמת, גם לפסיכיות?"); מצד שני הוא נוגע כבר כמה שנים ברגישות בנפש הגברית, וגם עושה את זה מצחיק. "לגברים מותר להיות אחד מהשניים: כועס ו'אני בסדר'", אמר בספיישל האחרון שלו, The Drop Dead Years. קטע אחר שלו על זעם גברי הולך ככה: "אני לא צועק עלייך! לא צועק! אני פשוט מאמין בלהט בדעות שלי ומעוניין להשמיע אותן לפני שתתחילי שוב לדבר!".

בר, יודע מי שמכיר את ההומור שלו, הוא לא בדיוק הקומיקאי שארגוני נשים ירכשו קבוצתית כרטיסים להופעה שלו. אבל קול של גבריות שפויה לא אמור להיות כזה, והוא גם לא חייב להשמיע דברים ערבים לאוזניים פמיניסטיות. מספיק שלא יכחיש את הפריבילגיות הגבריות, שיכיר בנטייה המסוכנת של גברים לנתק רגשי (שוב בר, בניסוח מדויק לא פחות משהוא פוגעני: "אתה לוקח את כל הרגשות האלה ואומר, אני אזרוק הכל לתוך שקית גדולה של 'הומו'"). והכי חשוב, הקול הזה חייב להשמיע את השילוב של בלבול ותסכול שמאפיין היום גברים רבים כל כך. כי בעצם האמירה של הדברים טמון המסר החשוב ביותר למי שעלול להיסחף לתוך החרא המנוספרי: תתפלא, דווקא יש מי שמבין אותך.

לפני 25 שנה נפתח בישראל מגזין הגברים "בלייזר". גם הוא לא היה חומר הקריאה המומלץ על ידי ארגוני הנשים, וכמי שהיה עורך המשנה שלו במשך יותר מ-15 שנה, אני לגמרי מודה היום שוואלה, יצא שהגזמנו. כמו להרבה גברים טרום-MeToo, גם לנו קרה שנפלנו למקומות פוגעניים שאנחנו חשבנו שהם רק מצחיקים. אני חושב ומקווה שרוב הזמן היינו המקום שבו גברים כתבו על מה שהם חווים ומרגישים, על המשברים ועל הקשיים, ואם הם במקרה ביקשו ייעוץ בענייני נשים – אז הם קיבלו אותו מהעט החד של קארין ארד ולא מגבר שסוחר בהן. אלא שמאז "בלייזר" אין בארץ שום פלטפורמת תוכן לגברים, ואני מניח שזה עניין של רוח התקופה, שבה המילה "גבריות" מושמעת כמעט תמיד לפני המילה "רעילה". אז אף אחד לא רוצה לגעת בזה, אבל זאת בדיוק הנקודה: לתוך הוואקום נכנסים האנדרו-טייטים של העולם הזה. ויש להם גם הד מלמעלה, אם לא ממש מהנשיא ש"תופס נשים בכ**" אז מהבן שלו.

MeToo הכריחה את הגברים להקשיב, ועכשיו הם שוב מדברים. הרבה מהם אומרים דברים איומים, אבל דברים אחרים הם גשר לגבריות חדשה באמת – כזו שהפנימה את MeToo, מיישמת את התובנות, אבל גם מסננת את ההפרזות. כזו שמודה בשיט של עצמה, אבל מצפה גם מנשים להודות בשלהן. כזו ששני המגדרים – תיקון, כל המגדרים – צריכים לטפח אותה. כדי שזה יקרה צריך רק לקחת את הרמקול מאלה ששומעים "שוויון" ומבינים "מלחמה".