איך נראית המיניות של דור שלמד מה זאת אינטימיות דרך מסך מזכוכית

על פסגת הר מבודד בשביל ישראל, עם נוף מדברי שנפרש עד האופק ושקט שממלא את הריאות, מתן לא חיפש את עצמו: הוא חיפש קליטה. "עליתי לשם רק בשביל לבדוק אם אני יכול להיכנס לגריינדר", הוא מספר בקול שיש בו תערובת של מבוכה ופיכחון. זה לא היה צורך מיני, אומר מתן; זה היה משהו עמוק יותר, מעיק יותר, כמו גירוד שלא ניתן לגרד. "זה לחפש מישהו להתכתב איתו, לראות אם יש אנשים חדשים, לעשות ריפרש כל הזמן. זאת התמכרות".

מתן, בן 24, הוא פניו של פרדוקס דור ה-Z. מצד אחד הוא בחור צעיר, נאה ופנוי. מצד שני, הוא מתאר מציאות של כלא שקוף. בני דורו – ההגדרה המקובלת היא ילידי

1997–2012 – למדו את שפת האהבה דרך מסך זכוכית קר, ובמובנים רבים היא נותרה עבורם שפה זרה. "פתחתי גריינדר בגיל 19, כשיצאתי מהארון. מה זאת אינטימיות, איך מתחילים – למדתי שם הכל, והכל נעשה בברוטליות", מספר מתן. "אתה נכנס לשם, והישירות מכה בך. אתה רק מתחיל לדבר, ומישהו כבר אומר לך: 'תשלח דיק פיק'. התלבטת רגע? נחסמת. אתה שם תמונה שלך מחייך, ואין הרבה פושים או הודעות. אז אתה מחליף לתמונה קצת יותר פרובוקטיבית, מתחיל למכור את עצמך דרך האפליקציה. כנער בן 19 – ויש שם גם ילדים בני 16 – זה יכול להשפיע ולנהל את הדרך שבה תגדל".

רק אחד מכל חמישה בגירים אמריקאים הצהיר שהוא בתול, ואילו 48% מהנסקרים הבגירים בני דור ה-Z דיווחו על אפס ניסיון מיני. לשם השוואה, רק 26% מבני דור המילניום – ילידי 1981 עד 1996 – העידו על כך

אבל להשפיע איך? למשל ככה: אחד המוסדות הבין-לאומיים החשובים בתחום חקר המיניות, מכון קינסי, ערך לאחרונה דוח על המיניות בארה"ב בשיתוף האתר DatingAdvice.com. התוצאות, שפורסמו לפני כשבועיים, העלו כי כמעט מחצית מהבגירים בני דור ה-Z לא קיימו מעולם יחסי מין. למען הסר ספק, זה חד-משמעית עניין דורי: רק אחד מכל חמישה בגירים אמריקאים הצהיר שהוא בתול, ואילו 48% מהנסקרים הבגירים בני דור ה-Z, או "ג'ן זי" באמריקאית, דיווחו על אפס ניסיון מיני. לשם השוואה, רק 26% מבני דור המילניום – ילידי 1981–1996 – העידו על כך. בשולי הנתונים הסתמן גם שינוי בסטיגמה סביב ניסיון מיני: 55% מהמבוגרים מוכנים לצאת עם בתול/ה, והפתיחות לכך גדלה ככל שהנשאלים צעירים יותר.

הרבה לפני הדוח העדכני פורסמו מחקרים וכתבות והשורה התחתונה שלהם זהה: הצעירים הפסיקו לעשות סקס. אבל תומר, סטודנט לפסיכולוגיה בן 26, שומע את הטענות ומרים גבה: "אני מרגיש שאני עושה מספיק סקס ושבסביבה שלי אנשים עושים סקס", הוא אומר. גם דניאל – בן 22, ספורטאי מקצועי – מעיד: "יש מספיק מיניות בזוגיות שלי". מעלה (24, סטודנטית לקולנוע) חווה דבר דומה: "אני לא מרגישה שאנחנו מקיימים פחות יחסי מין, או שיש לי צורך ביותר ממה שאני מקיימת". גם נווה (26, סומליה) מצטרפת לדברים: "אני חושבת שאני מרוצה מתדירות המין שלנו".

אין כאן באמת סתירה. הרי איש לא טען שג'ן זי מתנזר לחלוטין, וייתכן שהפער הדורי הגדול הוא בכלל בהגדרה של "מספיק סקס". אבל משהו ללא ספק השתנה – והשינוי הזה מתבטא לא רק בעלייה בפופולריות של הבתולים, אלא גם ביחסי מין של הצעירים (כלומר, אלה מהם שמקיימים אותם). וכשמקלפים את שכבות הסטטיסטיקה והסטיגמות, מגלים דור שלא באמת שונא סקס – אלא דור שנפצע מוקדם מדי. שנחשף לפורנו קשה בבית הספר היסודי, שערכי MeToo הוטמעו בו במקרים רבים עד לרמה משתקת, שהתבגר לתוך מגפה עולמית ובידוד.

אם אנחנו רוצים לדבר באמת על סקס בדור ה-Z, אנחנו צריכים לדבר על כל הדברים האלה. על רקע הנתונים שומטי הלסת של מכון קינסי, זה מה שעשינו השבוע עם תשעה נציגים ונציגות של הדור.

דרושים: דרקונים

יאיר (26), סטודנט למדעי המחשב, מגדיר את עצמו ביסקסואל שטרם יצא מהארון בפני הוריו. הוא יוצא לדייטים, ואומר שהוא מרגיש כמי שמנוהל בידי יד נעלמה ומרושעת. "האלגוריתם מנהל לך את חיי הדייטינג, וזה לא עובד טוב אצל רוב הגברים, כי באפליקציות יש יותר גברים מנשים. אז נתקעים בלי דייטים ובלי לייקים", הוא מנתח. "נכון שמכירים גם דרך חברים, אבל יש גבול למעגל החברים שלך. מעבר לזה, לפני עשר שנים היה קל יותר להכיר במציאות ובוודאי שהייתה גם יותר לגיטימציה לגשת לנשים ברחוב. אני לא יודע אם זה טוב או רע שזה כבר לא ככה, אבל כן, זה מקשה".

נווה בת ה-26 אומרת ש"התחילה לאונן מאוחר". לדבריה הפורנו היה עבורה כלי חינוכי מסוים, וגם מקום מפלט בעיתות דיכאון. "את לא צריכה לצאת מהבית: יש לך את היד שלך, טלוויזיה, וולט", היא מתארת את נישואי הנוחות

אין חדש בטענה שהאפליקציות הרגו את הרומנטיקה, או בטענה של גברים מאוד מסוימים ש-MeToo ביצע וידוא הריגה. אבל תומר הסטודנט לפסיכולוגיה אומר שהעניין אינו רק הקושי למצוא מין וזוגיות דרך סמארטפון, אלא שמשהו השתנה באווירה הכללית. "יש איזשהו ממד של ניכור שנוצר מהמדיה החברתית", הוא אומר. "הבדידות הזאת לא נולדת באפליקציות אלא מתחילה בגילי העשרה: אתה מתבגר בודד, ואז אתה בודד באפליקציה. נראה לי שיש בנו נכות, שהרשתות החברתיות נכנסו בדיוק ברגעים החשובים והמעצבים של החיים שלנו".

מחקר שפורסם השנה ב-Cybersmile Foundation, ארגון בין-לאומי שנאבק בבריונות מקוונת, הראה כי בהשוואה למילניאלים, דור ה-Z מושפע יותר וסובל יותר מהרשתות החברתיות – שיוצרות אצלו חוסר ביטחון ולחץ להתאים לאידיאלים רומנטיים מזויפים. "גם מהבחינה הזאת אנחנו חיים במה שנקרא 'עידן הפוסט-אמת'", מסכם אדם, בן 25, שמערכת היחסים שלו עם עובדת זרה טרנסית מאתגרת כל נורמה חברתית. "במרחב הדיגיטלי אין אינטימיות, אין אהבה, אין שום דבר חוץ מסקס. אתה פוגש בן אדם, גומר-הולך באיזשהו לופ לא נגמר. זה מקום מאוד הרסני, גם בלי סמים ואלכוהול. ואני בן אדם שמחפש אינטימיות".

בשנים האחרונות נכתב לא מעט על "מגפת הבדידות הגברית" (male loneliness epidemic): יותר ויותר גברים מדווחים על תחושות עמוקות של בידוד והיעדר מערכות תמיכה רגשיות. מחקרים שנערכו בארה"ב ומדינות אחרות במערב מראים ירידה דרסטית במספר הקשרים החברתיים של גברים; למעשה, כ-15% מהגברים מדווחים כיום שאין להם אף חבר קרוב אחד. "אני מכיר את המגפה הזאת", אומר דניאל הספורטאי, "וזאת בדידות שנובעת גם מהאפליקציות וגם מהאינטרנט באופן כללי. אני מרגיש שגברים ספציפית נוטים מאוד להתכנס בגילי העשרה ונהיה יותר קשה להם לבנות קשרים. כשאתה מנסה לצאת מהקונכייה – זה כבר דרך האפליקציות, שפשוט מוחקות לחלוטין את הערך שלך כבן אדם".

למה?
"כי הערך שלך שווה לכמה לייקים או מאצ'ים קיבלת, וזהו. זאת אולי אחת הסיבות שאומרים שדור ה-Z חוזר לשמרנות ולתפיסה פטריארכלית: כי אנחנו משליכים את זה על הבנות ואומרים שבגללן אנחנו מרגישים חרא עם עצמנו. גברים יגידו, 'אנחנו לא הבעיה, הנשים הן הבעיה', ויאשימו את התרבות הרדודה והמתירנית. הם ירצו פתאום ערכים שמרניים כדי שיהיה להם קל יותר להיות עם מישהי אחת לנצח, בלי לשחק את המשחק של האפליקציות או לנסות להכיר נשים. במילים פשוטות, אתה מאשים את הנשים בזה שהן מזדיינות עם גברים אחרים שהם לא אתה".

יאיר (26) מדבר על "פרדוקס המסך": "טיקטוק הוא פורמט נורא אינטימי. כשאתה רואה את צ'אפל רואן, אתה מרגיש שהיא מדברת אליך וזה עונה על צורך. כבר לא צריך לצאת החוצה בשביל אינטראקציה אנושית"

גברים צעירים רבים שמרגישים דחויים נשאבים כיום לתוך ה"מאנוספרה" (manosphere), עולם של פודקאסטים שמטיפים לתיאוריות שוביניסטיות ולקריאות לבטל את כל מה שהושג מאז MeToo. "גברים הולכים לקיצון אחד, נשים הולכות לקיצון השני", אומר אדם. ואילו לירן (27) מתאר חוויה של הליכה על ביצים בתוך עולם שבו הציפיות ממנו כגבר הן סותרות ובלתי אפשריות. מצד אחד מצפים ממנו שייזום, מצד שני כל יוזמה עלולה להתפרש כהטרדה. "לא פעם ולא פעמיים האינטרנט קרץ לי להיכנס לבור האינסלי (מלשון incel, "מתנזר כפוי", הגדרה עצמית שאימצו גברים בודדים בארה"ב – א"א). גברים ברשת רצו להכניס אותי פנימה, למשל שאכתוב על בגידה שחוויתי כ'כל הנשים בוגדות'".

מהעבר השני מתאר אדם נשים שמתבצרות בנישות של פמיניזם רדיקלי או בורחות לפנטזיות ספרותיות מז'אנר ה"סמאט" (smut), רומנים ארוטיים שבהם "הגבר האידיאלי הוא לדבריו "חצי דרקון, חצי בן אדם. גברים אמיתיים לא מעניינים אותן בשום צורה".

בעוד שזו המציאות שמציגים הרווקות והרווקים, נדמה שג'ן זי חי בשני יקומים מקבילים: באחד נאבקים לשרוד במדבר של בדידות ודחייה – ובשני חיים זוגות בבועה של ביטחון וסיפוק מיני. והסטטיסטיקה היבשה על "ירידה במין"? היא כנראה הממוצע שמגשר על התהום הזו.

יש מדים, אין גוף

מעלה ונווה נמצאות במערכות יחסים ארוכות, והן מדווחות על שביעות רצון דומה. עבורן "המיתון המיני", השם שניתן בארה"ב לירידת הערך של הסקס בדורות הצעירים, הוא שמועה רחוקה. דניאל מצדו אומר ש"היו תקופות שהרגשתי שחסר לי סקס, אבל כרגע אני מסופק. אני ובת הזוג באותו הראש".

הפער הזה יוצר חוסר הבנה בסיסי בתוך הדור עצמו. מי שבפנים לא מבין למה אומרים ש"לא עושים סקס"; מי שבחוץ לא מבין איך אפשר בכלל למצוא אינטימיות בעולם כזה. למה להתלבש, לצאת, לשלם על משקאות ולהסתכן בדחייה, כשאפשר לקבל מנת אינטימיות מזוקקת ישר לווריד, בלי לקום מהספה?

אפילו במרחבים הפרוגרסיביים מחפשים מונוגמיה. מתן חולם "לחזור הביתה מהעבודה ושיהיה שם מישהו... לא יותר מדי דרמה". בעולם שבו הכל ארעי, הזוגיות המסורתית הפכה למעוז האחרון של ביטחון

יאיר (26) מציג תיאוריה מרתקת על "פרדוקס המסך": הרשתות החברתיות לא רק מבזבזות לנו את הזמן, אלא גם מספקות תחליף זול ומשביע לרעב האנושי. "זה משפיע במובן שזה מנגיש לך אינטימיות", הוא אומר. "טיקטוק ספציפית הוא פורמט נורא אינטימי, ובתוכו אתה כאילו לא צריך את האינטימיות מבחוץ". כדוגמה מזכיר יאיר את הזמרת צ'אפל רואן, שמדברת למצלמה בכנות בוטה. כשאתה צופה בה, הוא טוען, "אתה מרגיש שהיא מדברת אליך. בשביל למצוא אינטראקציה אנושית לא חייבים לצאת החוצה".

אבל זאת בקושי אינטראקציה.
"זה לא פנים מול פנים, אבל זה עונה על צורך. ואז אולי יש לאנשים פחות צורך להיפגש".

כמו ג'אנק פוד, האינטימיות הזו משביעה לרגע אבל מותירה את הגוף בחוסר תזונתי מתמשך. מתן מתאר את התחושה שאחרי ה"מנה" הדיגיטלית: "נשאר חור בלב, ואתה שוב מחפש אינטימיות, ואז שוב סטוץ ושוב החור בלב". המוח מקבל את הדופמין שהוא רוצה, אבל הנשמה נשארת רעבה.

ואי אפשר לדבר על המיניות של דור ה-Z בישראל בלי לדבר על המלחמה. 7 באוקטובר לא רק סדק את תחושת הביטחון הלאומי; הוא גם ניתק את החיבור הבסיסי של צעירים לגופם. להט (26), ביסקסואלית, מתארת חוויה של דיסוציאציה מוחלטת: "חבר טוב של בן הזוג שלי נהרג, וככל שהתגלגלו העדויות על אונס וכל מה שיצא, זה כאילו ששנינו פיתחנו תגובה פוסט-טראומטית. הייתי הולכת לישון ולא מסוגלת לראות שום דבר חוץ מסרטים רעים. זה היה לי מאוד קשה, הרגשתי שזה ממש ניתק אותי".

איך נראה הניתוק הזה?
"פעם נהניתי מהגוף שלי, היה לי כיף איתו, ופתאום הרגשתי שהוא רק כלי שסוחב אותי דרך כל הצער בעולם הזה. עשיתי מילואים כמה חודשים, וגם הצבא מגביר את האפקט הזה של 'אין גוף'. את סגורה בתוך המדים, בתוך המסגרת".

וזה התבטא בזוגיות?
"כשחזרתי מהמילואים טסתי עם בן הזוג להודו לשלושה חודשים, וכמעט לא עשינו סקס בכלל. זו הייתה תקופה מאוד מורכבת, וזה פשוט לא העסיק אותי בכלל".

מחקר שפורסם השנה הראה כי דור ה-Z סובל מהרשתות החברתיות, שיוצרות אצלו לחץ להתאים לאידיאלים רומנטיים מזויפים. "נראה לי שיש בנו נכות", אומר תומר. "הרשתות נכנסו בדיוק ברגעים המעצבים של החיים שלנו"

בין הטילים לטינדר מתרחשת תנועה מפתיעה: חזרה למסורת. "את רואה צעירות שעושות סמים במסיבות טכנו ויום למחרת מעלות סטורי עם סידור ותהילים", אומר אדם. "ג'ן זי התפלפו כל כך שזה הגיע למצב של, 'אוקיי, מה עושים? מאמינים באלוהים'".

אצל אחרים, פחות ציניים, השמרנות החדשה היא כמיהה אותנטית לבית ולסדר. מעלה, למשל, מודה בגלוי: "הייתי רוצה למלא את תפקיד האישה הקלאסי, כזאת שמחכה לבעלה עם אוכל מוכן".

פעם זה העכשיו החדש

השמרנות של ג'ן זי מתבטאת בין היתר בכמיהה למונוגמיה. לפי מחקר שפורסם השנה ב"טיימס" הלונדוני, רק 21% מהם סבורים שנישואים אינם מוסד רלוונטי, לעומת 39% מהמילניאלים לפני שני עשורים. תומר שם לב ל"חזרה לתא משפחתי של זוג וילדים, מין חזרה לנורמה", ולהט מתארת תנועת מטוטלת: הדור הקודם פרץ את כל הגבולות, ועכשיו הצעירים מחפשים את האמצע ואת הצניעות.

אפילו במרחבים הפרוגרסיביים ביותר מחפשים מונוגמיה. יאיר מגדיר את עצמו "אדם מאוד מונוגמי", ומתן חולם "לחזור הביתה מהעבודה ושיהיה שם מישהו... לא יותר מדי דרמה". בעולם שבו הכל ארעי, הזוגיות המסורתית הפכה למעוז האחרון של ביטחון.

אם הדורות הקודמים למדו על סקס דרך ניסוי וטעייה, דור ה-Z מנסה לכתוב מחדש את החוזה הזוגי – במילים. זה מה שקורה בזוגיות של נווה, שנמשכת כבר חמש שנים. לדבריה המיניות בה מבוססת לא על ניחושים או על משחקי כוח, אלא על תקשורת כמעט כירורגית. "זה דור שמאוד מאפשר לדבר על מיניות", היא אומרת.

מעלה (24) רוצה להיות כמו נארה סמית', המשפיענית שמקדמת אורח חיים מסורתי ויוקרתי. "הייתי רוצה את תפקיד האישה הקלאסי, זאת שמחכה לבעלה עם אוכל מוכן. אם את יכולה להרשות לעצמך לא לעבוד, זה סימן לסטטוס גבוה ולאושר"

נווה מתארת תהליך של התפכחות: אחרי שנה של רווקות פרועה שבה "למדה טעות אחרי טעות", היא הגיעה לזוגיות הנוכחית עם הבנה אחרת. כשהיא ובן זוגה רק התחילו לצאת, הוא לא שכב איתה במשך חודשיים כי רצה לבנות אינטימיות. הגישה הזו, שנווה מכנה "פרו-שיח", כמעט מתבקשת בדור שגדל על ברכי תנועת MeToo, והפנים שהסכמה היא לא רק "כן" או "לא", אלא דיאלוג מתמשך. "הזוגיות של הדור שלנו יכולה להיות נכונה יותר רגשית מכל הדורות שמעלינו", מקווה נווה. "אני בטוחה שיהיו פחות זוגות שנשארים יחד 'בשביל הילדים'".

לחיפוש אחר זוגיות, כמו של פעם או כמו של עכשיו, יש גם סיבה שלא קשורה לחרדה חברתית או לטראומה מינית: לצעירים אין כסף לדייטים. אדם פורט את החשבונית של הרומנטיקה הישראלית: "כל יציאה הכי קטנה לבר זה לפחות 100–150 שקל. לצאת למועדון, לא פחות מ-300–400 שקל. רק הכרטיסים היום זה קרוב ל-200".

הלחץ הכלכלי מעצב מחדש לא רק את תרבות הבילוי, אלא גם את הפנטזיות הזוגיות. מעלה מציגה זווית מרתקת על טרנד ה"טראדווייף" (tradwife), נשים שבוחרות להישאר בבית ולגדל ילדים: בעיניה זו לא כניעה לפטריארכיה, אלא שאיפה מבורכת. "משפחה שבה האישה יכולה להרשות לעצמה לא לעבוד – זה ממש סימן לסטטוס גבוה ולאושר", היא מנתחת. לכן הפנטזיה להיות כמו נארה סמית', משפיענית הרשת שמקדמת אורח חיים מסורתי ויוקרתי, היא בעצם פנטזיה על עושר. "אנחנו רוצות להיות בעשירון או באלפיון העליון", מודה מעלה.

צפו: אנשים אחרים עושים סקס

דור ה-Z זהיר בכל תחום בחיים, ותומר מאמין שזה חלק מצורך להיות בשליטה מתמדת. הוא עצמו "מכור שהפסיק" לשתות אלכוהול אחרי שנים של צריכה קבועה. אדם מוסיף: "בחמש השנים האחרונות אני לא שותה, לא מעשן, הפסקתי עם הסיגריות. אני חושב שהרבה אנשים מג'ן זי 'התיישרו' איכשהו – פחות סטוצים, פחות אלכוהול, פחות סמים". כשמביאים בחשבון את האירועים המעצבים שהדור הזה נקלע אליהם ללא שליטה, החל בהתפרצות הקורונה וכלה בפרוץ המלחמה, זאת נראית כמו תגובת נגד הגיונית.

אלא שלחיפוש אחר שליטה יש מחיר. לירן: "מה שאני לא רואה היום בקשרים זה ספונטניות. הקשר הראשון שלי היה בגיל 16, זה היה כמו שני ילדים שרצים בים ומנסים להבין מה זו אהבה, ומעט מאוד מהדברים שקרו לי אחר כך היו אמיתיים במובן הזה. לימדו אותנו להתנהג בצורה מסוימת, ועכשיו אנחנו חייבים לעשות את זה, כי זה מה שעושים".

להט הביסקסואלית אומרת שהיא מרגישה לעתים דחויה משני הצדדים: החברה הסטרייטית וקהילת הלהט"ב. היא מתארת בציניות את "הלסביון העליון", מעגל אליטיסטי של נשים שבוחנות אם את "מספיק לסבית"

כשהעולם החיצוני נעשה לא מובן או בלתי מושג, הבריחה פנימה היא בלתי נמנעת. זה אולי מסביר למה עבור צעירים רבים, הפורנוגרפיה החליפה את האינטימיות האנושית. יאיר מתאר את הפורנו כ"מוצץ למבוגרים": מלכודת דופמין זולה שמרגיעה לחץ, עצב או כעס.

סקר שערכו לפני כשנתיים מרכז "מידע אמין על מין" ומכון המחקר "דיאלוג" בפיקוחו של פרופ' קמיל פוקס הראה שכ-30% מהילדים בישראל נחשפים לפורנו כבר בבית הספר היסודי, וכי 46% מהבנים בני 18–21 "משתמשים בפורנו בתדירות גבוהה" (הסקר כלל את החינוך הממלכתי והממלכתי-דתי). לירן, שהיה בזוגיות פתוחה וחווה משבר פרידה טרי, רואה בזה כוח הרסני: "אנחנו חיים בחברה שבה הפורנו מדכא יותר ממה שהוא עוזר. אתה רואה את התגובות בפורומים של אתרי הפורנו: 'וואו, כמה שהעולם הזה בודד... הלוואי שהייתה לי חברה'".

נווה מציגה זווית נשית על הנושא. לדבריה היא "התחילה לאונן מאוחר" כי הרגישה שזה אסור, ורק בתוך זוגיות אוהבת למדה את הגוף שלה. הפורנו עבורה היה כלי חינוכי מסוים, וגם מקום מפלט בעיתות דיכאון. "את לא צריכה לצאת מהבית: יש לך את היד שלך, טלוויזיה, וולט", היא מתארת את נישואי הנוחות.

יאיר מצדו הפסיק לצפות בפורנו לפני ארבעה חודשים, ומספר שגילה מחדש את העולם: "אני פחות אפאתי לסביבה שלי, אני יכול לראות בחורה יפה ולהימשך אליה באופן שלא הייתי יכול קודם". הגמילה מהמסך, הוא אומר, החזירה לו את היכולת להרגיש תשוקה בגלים טבעיים, ולא כמוצר צריכה.

שתחיו בזמנים משעממים

לצד השמרנות שלו, לדור ה-Z מיוחסת גם פתיחות מגדרית ומינית, קבלת העצמי וקבלת האחר. אלא שלהט הביסקסואלית אומרת שהיא מרגישה לעתים דחויה משני הצדדים – גם על ידי החברה הסטרייטית, וגם בקהילת הלהט"ב. היא מתארת בציניות את "הלסביון העליון", מעגל אליטיסטי של נשים שבוחנות אם את "מספיק לסבית". היא מתארת קהילה "קרועה בתוך עצמה, מלאה במשחקי אגו ופוזה", שבה קשה מאוד להבין מי באמת מעוניינת ומי רק משחקת משחקים. "וואלה, אני לא מספיק לסבית? אני אהיה פשוט באמצע, סבבה", מסכמת להט את העייפות מהפוליטיקה של הזהויות.

מתן (24): "פתחתי גריינדר בגיל 19, כשיצאתי מהארון. מה זאת אינטימיות, איך מתחילים – למדתי שם הכל, והכל נעשה בברוטליות. אתה רק מתחיל לדבר, ומישהו כבר אומר לך: 'תשלח דיק פיק'"

גם אדם, שנמצא בזוגיות עם טרנסית, נתקל במחסומים – אפילו בתוך הקהילה. "לצאת עם בן אדם שהוא טרנס זה דבר שקשה להסביר", הוא אומר, "אז הרבה פעמים אתה נוטה להסתיר פרטים". פתיחות מגדרית? כמו שאדם חווה את הדור הזה, הזוגיות שלו עדיין גוררת הרמות גבה.

בסופו של דבר, אולי הכותרות על מות הסקס או "הדור המתנזר" מפספסות את הנקודה האמיתית. דור ה-Z לא מוותר על אינטימיות; הוא נלחם להגדיר אותה מחדש בעולם שהפך את המגע לסחורה ואת המציאות לטראומה. בין מתן שמחפש קליטה על הר לזוגות שבורחים לחיק השמרנות, מצטיירת תמונה של דור שמתעורר מאשליית השפע האין-סופי של אפליקציית ההיכרויות. הם מנסים להחליף את הדופמין הזול של ה"סווייפ" במטבע הקשה והנדיר יותר של אמון, ביטחון ויציבות. ייתכן שהאהבה החדשה שהם יוצרים היא פחות ספונטנית, פחות פרועה ופחות פוטוגנית מההבטחות של המהפכה המינית, אבל יכול להיות שדווקא השפיות המעט משעממת הזו היא המרד הרדיקלי ביותר.