לישראל ממש אכפת מהאירוויזיון. גרסת התחקיר בניו יורק טיימס

"איך ישראל הפכה את במת האירוויזיון לכלי של עוצמה רכה". זו הכותרת המפוצצת של "תחקיר" ניו יורק טיימס (!) שהתפרסם היום והופץ בכל פינה בטוויטר האירופי. שני כתבים מהעיתון, שהיה בעבר מהמובילים בעולם, ראיינו יותר מ-50 אנשים כדי להוכיח עד כמה האירוויזיון חשוב לישראל. ברצינות, זו השורה התחתונה של הכתבה המדוברת, שנודף ממנה ריח של אנטישמיות מודרנית.

הפליאה שעולה מהתחקיר על מעורבות המדינה בקמפיין שבסך הכל קורא ליהודים ברחבי העולם להצביע 20 פעמים לישראל - לא לזייף קולות או להפעיל בוטים - היא מגוחכת. הם טוענים שאנחנו הורסים את הא-פוליטיות של התחרות - טענה שאין אפילו טעם להגיב עליה - ולצד זאת מנסים לייצר תחושה של קמפיין נסתר ומזימה אפלה, כשבפועל נשיא המדינה שלנו אמר פומבית: האירוויזיון הוא אירוע לאומי שיכול לעזור לנו לשקם את התדמית, בזמן שאנחנו מתמודדים נגד הצד האפל של האינטרנט.

לפני שנגיע לעיקר התחקיר שזעזע את האירופאים עד עמקי נשמתם, חשוב להתמקד בגוף שפרסם את הכתבה. אותו אחד שפרסם בעבר את מסמכי הפנטגון והוכיח שהממשל האמריקאי שיקר לציבור ולקונגרס על מלחמת וייטנאם, או חשף את פרשת הארווי ויינשטיין וליטרלי שינה את העולם. זה לא שאנחנו בתסביך "הדמות הראשית" - ישראל היא באמת "הסלב" הכי גדול בעולם כרגע במונחי גיאו-פוליטיקה. הסיקור סביבנו מביא טראפיק, מעורר עניין ובעיקר מאפשר פחות או יותר לכתוב מה שרוצים. אף אחד לא יעז להתנגד.

לדברי התחקיר, ישראל הוציאה בשנים האחרונות כמיליון דולר על עידוד הצבעות ברחבי אירופה. לא מפורט כמה שנים בדיוק, אבל כן מצוין שבשנה שבה נטע ברזילי זכתה, דורון מדלי חשף שהמדינה הוציאה מאה אלף דולר, ומאז הסכומים רק גדלו. פייר? נשמע חסכוני, לשם שינוי. וכמובן: "בנימין נתניהו, ראש הממשלה, היה דמות מרכזית באסטרטגיה הזו [...] משרדי ממשלה ושגרירויות תיאמו עם ארגונים לא-ממשלתיים כדי לגייס מצביעים ולעצב את הנרטיב". אין הוכחה אמיתית שנתניהו עם האף היהודי שלו באמת חיכך את ידיו וניהל את הקונספירציה - נראה שזו פשוט מסקנה שעולה מהעובדה שכל זה קרה בזמן שלטונו.

וגם אם כן, מה העבירה של ישראל בעצם? היא הבינה את חוקי המשחק (לכל צופה מותר להצביע עד 20 פעמים לשיר שהוא אוהב) והחליטה לנצל את המספרים של יהדות הגולה. זה באמת רק עניין של מתמטיקה. אחרי שנה שעברה, באיגוד השידור האירופי החליטו שאולי 20 קולות לאדם זו בכל זאת כמות גבוהה מדי, אז הכמות הוגבלה ל-10 בלבד ונאסר על קמפיינים רשמיים שקוראים להצביע למתמודדים 10 פעמים. התאגיד הישראלי כבר קיבל הנחיה למחוק סרטונים שהפיץ בסוף השבוע.

בכתבה מלווה לתחקיר (נשבע, הם הוציאו עוד אחת), תחת הכותרת "איך לנצח את האירוויזיון רק עם כמה מאות מצביעים", מוסברת שיטת ההצבעה לתחרות. קודם כל, הטענה שבכותרת לא הגיונית. ישראל לא ניצחה מאז 2018, ב-2022 לא העפלנו אפילו לגמר, ובשנה שעברה סיימנו "רק" במקום השני. מכובד בהחלט, אבל זה לא ניצחון.

מה הם לא מסבירים? איך מקבלים אהדה מהציבור האירופי שלא מעוניין לקפוץ על העגלה הפרו-פלסטינית, או פחות נהנה לראות את המתמודדים מתנהגים בצורה מזלזלת כלפי הנציגים הישראלים. אולי, נניח, אם הפרשן הספרדי לא היה מזכיר את "רצח העם" שישראל מבצעת כל חמש דקות בשידור, יהדות ספרד הייתה מצביעה ליובל רפאל רק פעמיים ולא את הכמות המקסימלית.

אגב, באורח פלא, הגיעו לידי הכתבים דווקא נתוני הצבעות הצופים בבית של ספרד, אחת המדינות שפרשו מהתחרות ומי שמסומנת כמנגדת הכי גדולה שלנו (יחד עם אירלנד). אבל עזבו את זה, ניחא. בניו יורק טיימס מוכיחים שעד שינוי השיטה, בשנה שעברה הספיקו 480 איש (שיכולים להעניק כ-9,700 קולות) בשביל לעקוף את אוקראינה בהצבעות מהבית.

בסוף ישראל גרפה שליש מהקולות (כ-2,360 איש שהעניקו כ-47 אלף קולות). אולי הקמפיין הצליח יותר מדי? או שאולי לאנשים בספרד לא באמת מספיק חשוב האירוויזיון כמו שחשוב לישראל? בשביל הפרופורציה, זו מדינה עם 48 מיליון תושבים. נכון שזה עקום, אבל למה ישראל אשמה?

בקיצור, בגלל שהניו יורק טיימס החליט סוף סוף לעסוק בתרבות פופולרית ברחבי העולם, הנה רשימת המלצות לתחקירים נוספים שנשמח לקרוא: Why the 'Sfog from Rishon' Really Lost, How Ma’ale Adumim Engineered the Harel Moyal Victory וכמובן, הכי חשוב:
The Scandal of Hard-Launching the New Boyfriend at the Wedding.