מוש בן ארי, פסטיבל ראשון לציון (צילום: רועי ברקוביץ')
סוגר שנתיים מורכבות. מוש בן ארי | צילום: רועי ברקוביץ'

השנה שעברה מיתגה את מוש בן ארי בשני כיוונים כמעט מנוגדים. מצד אחד הוא כבש את אמפי קיסריה, ניסה לברוח מתדמית ה"שאנטי באנטי" שדבקה בו בשנות הבומבמלות העליזות, הצהיר שהוא בכלל רוקר שגדל על הנדריקס,  וסיפר בראיונות שהוא לובש בגדי מעצבים מבלגיה - כלומר ביצע מהלך תדמיתי לכיוון ליגת-העל של האמנים בארץ. מצד שני, הוא הוציא את האלבום "'סתכל לי בעיניים" ששני הסינגלים הבולטים ממנו, "תלמד למחול" ושיר הנושא "סתכל לי בעיניים", היו שירי מחאה שהתלבשו נפלא על קיץ המחאה החברתית.

השנה האחרונה בקריירה של בן ארי היתה המשך של אותו תהליך. הוא הוציא אוסף להיטים עם שיר חדש ומצליח ("תני לי סימן") ויצא לסיבוב הופעות עם "מיטב הלהיטים" (ויש לו הרבה כאלה) התחתן עם בת זוגו אינקה, שכיכבה בקליפ והזמין את התקשורת לחתונה - מהלך שמוש בן ארי של ימי "שבע" היה נחרד ממנו. בן ארי, שעוד באלבום הקודם "אנשום" עם המופע המשובח שליווה אותו, התמקם בשורה הראשונה של האמנים בארץ מבחינת איכות היצירה, עלה בשנתיים האחרונות כיתה גם מבחינה מיתוגית. מצד שני, הוא בלבל מעט את הקהל הותיק שלו ואת הקהל החדש, שרצה להמליך אותו כנביא המחאה החדש.

מוש בן ארי, יהודה פוליקר (צילום: רועי ברקוביץ')
גם בוזוקי הוא יודע. מוש בן ארי | צילום: רועי ברקוביץ'

מוש בן ארי, יהודה פוליקר (צילום: רועי ברקוביץ')
הגשים לו חלום. מוש בן ארי עם יהודה פוליקר | צילום: רועי ברקוביץ'

על רקע זה נדמה שההופעה של מוש בן ארי אמש בהיכל התרבות של ראשון לציון במסגרת הפסטיבל המקומי, היא לכאורה שיאו של התהליך, ורגע בו ניסה בן ארי להוכיח לעצמו ולקהל שהוא יכול להתאים את עצמו לחוקי המשחק של עולם ועדי העובדים. בן ארי, איש הראסטות, שהמוזיקה שלו נולדה בטבע, שם שורשיה ושם היא נשמעת הכי משכנעת ומרגשת, הופיע דווקא באולם סגור, מול קהל בורגני ישוב בכיסאות, ואירח את יהודה פוליקר, תו התקן הבורגני החדש-ישן של הרוק הישראלי, עליו גדל עוד מימי להקת "בנזין".

בן ארי התאים את ההופעה שלו היטב לסיטואציה ולקהל, ופתח עם רצף בלדות: "תני לי סימן" החדש יחסית, "אספר לך הכל" שנשמע נחמד מדי, "בין הצלילים" בהילוך איטי, "משא ומתן" בביצוע רגוע, "זיכרון אחד מושלם" החשוף והמתפייט רק עם חשמלית ובס - החלק הראשון של המופע נועד למעשה להגיד לקהל שאין להם מה לפחד, מוש בן ארי עם הראסטות הוא לא כזה מאיים, להפך, הוא רומנטי, רגיש, כמעט ענוג. הסאונד היה מצויין, התאורה צבעונית ורכה, ההרכב של בן ארי, בהפקה מוזיקלית של פילוני, נשמע מדויק, עם אסי איילון בגיטרה, האח תומר בן ארי בקלידים, שירה חן בשירה וקולות רקע, קרן טננבאום בכינור, רונן ברק בתופים, אייל מזיג בבס ועופר מאיר-אנקורי בחליל וסקסופון.

מוש בן ארי, יהודה פוליקר (צילום: רועי ברקוביץ')
יחד ב"דרך". מוש בן ארי ויהודה פוליקר | צילום: רועי ברקוביץ'

מוש בן ארי, יהודה פוליקר (צילום: רועי ברקוביץ')
חופשי זה לגמרי ביחד. מוש בן ארי ויהודה פוליקר | צילום: רועי ברקוביץ'

המופע ניעור לחיים ב"בטח שאבוא" אותו פתחה שירה חן. הנגנים הרימו א השיר לבלוז עירני, כולל סולו חשמלי של איילון, אחריו בן ארי והלהקה הרימו עוד קצת את הקצב לרית'ם נ' בלוז עם קריאות "אווווהההווו". מגמת הבלוז נמשכה ב"את", שניער קצת את הקהל, עם סולו סקסופון. 35 דקות לתוך המופע בן ארי סיפר איך ראה את "בנזין" בטלוויזיה בגיל 14, נדלק על יהודה פוליקר כגיטריסט והחליט שיום אחד הוא יהיה כמוהו. ואז, כמובן, הוא מזמין את פוליקר לבמה לקול תשואות הקהל.

גם החיבור עם פוליקר היה בתחילתו רגוע ונחמד למדי. בן ארי פתח עם "אני לא יודע", פוליקר הצטרף, הקהל מחא כפיים בנימוס, האח תומר בן ארי ניגן בקלידים את תפקיד האקורדיון והאחיין יוני פוליקר הפציע מאחורה עם גיטרה אקוסטית. בשיר הבא פוליקר מתיישב על כיסא גבוה ושולף בוזוקי. בן ארי שר את "פנים אל מול פנים", שנשמע באופן טבעי כמו שיר שלו. הקהל שר איתו, פוליקר לוקח את הבית השני והבלדה ממיסה. הם ממשיכים ל"דרך" של בן ארי, שפוליקר מבצע בדרכו שלו, מלביש קצת אחרת את המילים על המלודיה, והסך הכל יפה במיוחד.

מוש בן ארי, יהודה פוליקר (צילום: רועי ברקוביץ')
מעפולה והקריות לראשל"צ. מוש בן ארי ויהודה פוליקר | צילום: רועי ברקוביץ'

מוש בן ארי, יהודה פוליקר (צילום: רועי ברקוביץ')
יאללה תביא חיבוק | צילום: רועי ברקוביץ'

אבל החגיגה רק התחילה. בן ארי תופס גם הוא בוזוקי, פוליקר קם, ושניהם יחד נותנים את "פומה פומה", שמתחבר היטב לבן ארי ולהקתו ולאווירת החופש של המוזיקה שלו. השיא מגיע ב"24 שעות (חופשי זה לגמרי לבד)", אחד הלהיטים הקלאסיים של "בנזין", שמבוצע בכל הכוח עם ארבע גיטרות חשמליות - בן ארי, פוליקר, יוני פוליקר ואסי איילון. בן ארי שר ומתמוגג, פוליקר איתו, בקהל קמים לרקוד, ובאמצע הנאמבר הם עוברים לקטע רגאיי כיפי במיוחד. ללא ספק נאמבר השיא של המופע.

אחרי שנפרד מפוליקר בן ארי משמר אנרגיות עם שרשרת להיטים קצביים, מבוססי רוק, רגאיי וסקא. הראשון הוא "הנה הנה הוא בא" שמתאפיין בהרמוניה קולית יפה וסולו כינור שמגיח מתוך "קיר סאונד" מצויין. "יה" מבוצע בסקא מגניב, שמזכיר את מדנס ומשינה. ב"'סתכל לי בעיניים" הקול של בן ארי מצטרד, הטקסט מכסח כל מה שזז והמוזיקה היא עוד קטע סקא לפנים. את "ג'ה איז וואן" הוא מתחיל באווירה דרמטית שנוצרת עם תוף גדול במרכז הבמה, קורא לשבט שיתכנס מרחבי השכונות של עיר היקב. בבת אחת הוא חותך לסקא סוחף, כעשרים איש בקהל רוקדים, אין היזון חוזר של אנרגיות והאירוע מתקשה להתרומם, במצב שאף אחד לא אשם בו. גם ב"ממריאים", שיר שהוא כולו כיף, הסיטואציה מוזרה. במקום שהביצוע הצוין יקפיץ ישבנים, הם נותרים על הכיסאות.

בן ארי יורד וחוזר די מהר להדרנים: "ואיך שלא" בעיבוד בלדת רוק גדולה והמנונית, שמטפסת לרגע שיא, אחר כך "דרופ" שבו הקהל שר ומיד אחרי זה נסיקה חזקה למעלה. זה לא הטראנס המטורף מסיבובים קודמים, אבל יפה כשלעצמו. ב"שיר למעלות", שמלווה את בן ארי כבר שנים, הוא מתחבר לשורש יהודי דרך תפילה בהמוקדשת לחג הסוכות והקהל מתרגש ושר איתו. השיר האחרון בהחלט, שסוף סף מרים את הקהל לרקוד הוא "אנצל", שמשום מה הפך ללהיט ההופעות הכי גדול של בן ארי, שבקרוב יתחיל מהתחלה עם פרויקט חדש.

שירה חן (צילום: רועי ברקוביץ')
"בטח שאבוא". שירה חן | צילום: רועי ברקוביץ'
מוש בן ארי פסטיבל ראשון לציון (צילום: רועי ברקוביץ')
עד הפרויקט הבא. מוש בן ארי | צילום: רועי ברקוביץ'

>> גם גידי גוב אירח את יהודה פוליקר, אבל אז התחיל גשם