מוש רבנו

זה היה הלילה שבו ניצחה האמת הפשוטה. מוש בן ארי ציין עשור לפעילותו כסולן בהופעה באמפי קיסריה, אחרי שלפני עשר שנים התחיל את ה"דרך" מול 20 איש בתיאטרון תמונע בתל אביב, וגם השנה, עד שלא אמרו לו "לך תעשה קיסריה", הוא לא חשב להגיע לשם.

אבל הנה הנה הוא בא. עם לא מעט שירים מהאלבום החדש "תסתכל לי בעיניים", עם כמה קריצות מזרחיות, בעיות בסדר המופע, אבל עם כמות יפה של להיטים, 10 נגנים ומלווים, הפקה מוזיקלית מצוינת של פילוני (דני קרק, "שבק ס") ושוב, מעל הכל - עם האמת הפשוטה והמנצחת.

שומר על העיקרון של בוב מארלי

אמת בטקסטים, בכנות, בהגשה, במוזיקה שחודרת לתוך הגוף, בשירים שכל אחד יכול להתחבר אליהם. יש לאחרונה מנהג ללעוג לטקסטים של בן ארי, על כך שהם לא מספיק מורכבים, אבל הוא בדרכו, נאמן למשנתו של בוב מארלי - ליצור שירים פשוטים שגם ילד יוכל להתחבר אליהם.

עבור אלפי מעריציו של בן ארי, שהלכו איתו את כל אותה "דרך" בעשור האחרון, הוא ניצב אמש על הבמה בקיסריה בסוג של מעמד הר סיני. מוש רבינו. בנוכחות כריזמתית ממגנטת הוא מוריד מלמעלה את התורה ומחלק אותה לעם. בנווה מדבר של קדושה אמנותית בלב הישימון התרבותי המלא בעגלי זהב. והוא מאכיל. עוד שיר על החיים, עוד מזמור על נדודים, עוד פיוט על אהבה.

והוא מהכי כאן והכי עכשיו, אבל בכל תלתל ברעמת הראסטות ובכל אקורד בגיטרה החשמלית אתה מקבל עוד מהעבר שלו. הרוח הנעימה שנשבה אמש מהים בקיסריה הדהדה את הרוח בעמק יזרעאל בו גדל, את הרוח במדבר יהודה בו התעצב, את הרוח הגלילית איתה החלה הקריירה שלו, ומדי פעם, מאחור, בין הצללים, הגיחה אפילו הרוח המאיימת, מסמטאות עזה ורמאללה.

נשאר גיבור שלא ירד נמוך

והקהל איתו. פליטי אומת השאנטי המתפוגגת, בסיום עשור הפריחה שלה, לה שימש בן ארי פס-קול. הם חזרו מהודו וכבר נטשו את השרוולים כדי לשלם את שכר הדירה בתל אביב ומדי פעם להתפרק בסיני. בן ארי נשאר הגיבור שלהם, סמל, אפילו אייקון. בניגוד למילות "מסע ומתן" הוא נתפס אצלם כמי שלא הצליחו להוריד אותו נמוך, כמי שלא נכנע, עדיין מתריס, עדיין עם עקרונות.

בן ארי הגיע לקיסריה עם מעין סופר-גרופ. אייל מזיג מהדורבנים בבס, ורד פיקר בפסנתר, קרן טננבאום בכינור, תומר מוקד בכינור, גיטרות, טאר ומנדולינה, שירה חן בקולות רקע, אסי איילון (שהחליף באמצע ההופעה את פילוני) בחשמלית, וכמובן האח תומר בן ארי בקלידים ורונן ברק הנצחי בתופים.

8 בלדות רצופות

הסופר גרופ ניגנה היטב, אבל לא תמיד בסדר הכי טוב. כי כשבן ארי ופילוני הגיעו למופע הזה בקיסריה הם הלכו לסוג מסוים של לא נודע. הגודל, הכמות, המעמד. הם בחרו לפתוח עם סולו תופים ומיד אחריו הלהיט הקלאסי הכי גדול - "יה", בביצוע קצבי במיוחד כדי להכניס את הקהל לאווירה מיד בהתחלה. מיד אחריו הגיע "תסתכל לי בעיניים", שיר הנושא של האלבום החדש.

אלא שמרגע זה נוגנו בזו אחר זו 8 בלדות רצופות, כמעט חצי מופע. למי שממש אוהב את בן ארי זה לא הפריע - הקהל נהנה לשיר את כל המילים של "מסע ומתן", "בין הצלילים", "כמה שאני אוהב", "את" (בן ארי רק עם הבנות של ההרכב ב"שיר האהבה הכי גדול שכתבתי בחיים"), ו"דרך", והגיב היטב גם לבלדות מהאלבום החדש - "תלמד למחול", "עד שנבין" ו"אספר לך הכל". אבל מבחינת האנרגיות זה לא עבד. אתה לא יכול לתת בקיסריה 8 בלדות רצופות מבלי לגרום לחלק מהקהל להתחיל לצאת לשירותים. היו חסרים באמצע איזה שני נאמברים קצביים (נגיד "מדבר" מהאלבום "דרך" ו"יום חדש" מהאלבום "מסע ומתן" שלא נוגנו).

החפלה התעכבה על שירים חדשים

רצף הבלדות גרם לכך שבאמצע ההופעה התחילו שינויים בסדר השירים. "טיפה בנחל" מההדרן הוקפץ למעלה, וגם הוא לא בדיוק upper מטורף. אחריו הגיעה עוד בלדה - "אספר לך הכל" - שבו בן ארי מנגן בטאר ומספר ש"זה השיר הכי כן ופתוח שכתבתי, שמספר על הפחדים". ואז הגיעו השירים הקצביים, בן ארי הזמין את הקהל להתקרב לבמה והחגיגה יצאה לדרך עם נאמבר מצוין, מדורג ומושקע של "הנה הוא בא". אחריו באו "בטח שאבוא", "זמן לאהבה" ושני שירים מהאלבום החדש - "והים גועש" ו"דאנס בר", שעצרו קצת את הריקודים ולא היה ברור אם בן ארי למעשה מתריס בפני הקהל הצמא לחפלה - לכו קנו את האלבום החדש.

הלהיטים הגדולים "ג'ה" ו"ממריאים" הרימו את קיסריה היטב לפני ההדרנים, אותם פתח בן ארי לבד עם גיטרה ועם "שיר למעלות" של להקתו "שבע". הלהקה הצטרפה ובן ארי זרם ל"ואיך שלא", הקאבר שפרץ לו את הדרך ברדיו בין האלבום הראשון לשני, אבל בניגוד לעבר לא הגיע כאן ביצוע טראנס אווי מטורף, אלא נאמבר קצבי בגבולות הסביר, וחבל.

"איילת חן", לטוב ולרע

ההפתעה המשמחת הגיעה ב"איילת חן", בו התחבר בן ארי לשורשיו התימניים (והעיראקיים). הנאמבר נפתח עם חשמלית הכי מזרחית וזרם לחפלה, ששוב הופרעה על ידי סולו תופים מיותר של רונן ברק - למי לעזאזל יש כוח לסולו תופים מיושן ונדחף באמצע חגיגה מזרחית? מוש בן ארי הוא רוקר כבד? אנחנו באייטיז? מה קורה פה? לא ברור. ומסולו תופים מיותר עבר בן ארי לקטע מיותר לא פחות – ריקוד סולו של הפרקשניסטית במרכז הבמה, מוקפת בתופי טמטמם-בס משלושה צדדים הקהל התלהב אבל זה הרגיש כמו קרקס וסתם עצבן. בסיום הנאמבר בן ארי חזר לעשות מוזיקה ופרח עם "אם ננעלו" בסולו סקסופון של עופר מאיר ושוב "איילת חן" המגניב.

הסיום הסופי היה שייך ל"אנצל", וחבל. כי אחריו היה מקום לתת גם את "יבוא שלום עלינו (סאלאם)". זה הגיע למעריצים שהלכו איתו עשור שלם. מהמופע הזה אפשר לצאת בתחושה של סיפוק. כי למרות אי אלו החמצות - עם כמה שיפורים בסדר השירים המופע בט"ו באב יהיה עוד יותר טוב. סוג של אמת פשוטה.